אמא, זו את? או המסכה? מי את באמת?

זה היה בדיוק באמצע האקשן!

בדיוק כאשר צעקת, כעסת, כי שוב הוא עושה פה טרור בבית. "מה אתה חושב לעצמך", את צועקת עליו, "נמאס כבר מכל ההתנהגויות שלך, אבא יבוא ויראה לך מה זה", את ממשיכה באיום. הוא צורח בחזרה, בוכה, כועס ונעלב, ובלבך מתגנבת מחשבה, רק שהשכנים לא שומעים אותי, חסר לי שמישהו ידפוק בדלת עכשיו.

ואז, בדיוק אז, דפקו בדלת.

"אמא, כהן רוצה אותך", בא הילד הקטן בן ה-6 לקרא לך לדלת.

ואת ניגשת בחיוך רחב ובנעימות, "כן, שרה מה נשמע? מה אני יכולה לעזור לך?".

את מתעלמת מהמחשבה המלחיצה שאולי היא הייתה שם בדלת כמה דקות קודם והאזינה למה שקרה פה בבית, ואולי היא יודעת עכשיו מי אני, ומה הפרצוף האמתי שלי? זה ממש לא נעים לחשוב על זה, את מיד מבטלת את המחשבה הזו מראשך ומנסה להתרכז במה שהיא רוצה ממך.. וממשיכה לחייך.

איך קרה שפניך השתנו מרגע לרגע?

אז מהו הפרצוף האמתי שלך?

מי את בכלל?

מי את האמתית?

זו הנעימה, הרגועה והמחויכת? או שמא זו העצבנית? הרגזנית? המתוסכלת? הרותחת? האמא ה"רעה" (נכון שיש לך מחשבה כזו על עצמך?...).

יכול להיות שיש לי כמה מסכות, עד כדי כך שאיני יודעת מי אני בכלל? את מתחילה להתבלבל.

ומיהו הילד שלך?

יכול להיות שגם על פניו יש מסכות?

פעם מסכת החצוף.

פעם מסכת העצלן.

פעם מסכת המסכן.

פעם מסכת ה....

איך תדעי?

אז רגע לפני שאת מחליטה מהי מסיכה ומהי לא -

בחיים שלנו אנו משתמשות בהרבה מאד מסכות, לפעמים צריך אותם.

הבוס שלך לא צריך לדעת מה קרה הבוקר בבית, נכון? אז את חובשת את המסכה המחויכת (בכוח...) כאשר את עומדת על מפתן הדלת בעבודה, וזאת לאחר שכמעט דרסת מישהו ברכב מרוב עצבים שהיו לך על הבוקר בבית, נכון?

וכשהשכנה עומדת ליד הדלת ומבקשת כוס קמח, את שוב חובשת אותה מסכה חייכנית ונחמדה, היא באמת לא צריכה לדעת מה היה עכשיו בבית לפני כמה דקות.

וכשבעלך מעצבן אותך ורב אתך שהוא רוצה ללכת לאמא שלו וזה התור שלך, את מגיעה לחמותך ושוב חובשת את המסכה המחייכת והנעימה – חמותך לא צריכה לדעת כלום, נכון?

אז מה קורה לך מול הילדים שלך? מול בעלך? מול האנשים הכי קרובים והכי יקרים לך?

שם אנחנו קצת מרשות לעצמנו. שם אנחנו חובשות מסכות אחרות לגמרי. מולם נוצר בלבול.

גם שם את חובשת מסכה, אבל מסכה אחרת.

נכון שלא היית רוצה להתעצבן, לרתוח, להשפיל, להכות?

נכון שהיית רוצה לדבר בנעימות, בחיוך, בתקיפות, ברכות, בסבלנות?

אז בואי רק תשימי לב לזה. תשאלי את עצמך, איזו מסכה את רוצה לחבוש מולם? וגם אם חבשת מסכה מפחידה כזו, שלא נעים להיתקל בה... תגידי להם את זה.

תגידי לילד שלך, "אני מצטערת, כעסתי כל כך וזה לא היה יפה ולא בסדר מצדי. אני רוצה להגיד לך את הדברים בצורה יפה".

בבית במיוחד, לא תמיד אנחנו משקפות את מה שאנחנו באמת.

אם את מרגישה אמא רעה, כי כעסת והתעצבנת, והיית נראית מפחידה קצת... בתוך תוכך את לא אוהבת את זה. את יודעת שאת רצית אחרת.

חשוב שתגידי להם את זה, תגידי להם שאמא היא תמיד אמא אוהבת, תמיד אמא שרוצה טוב בשבילם, תמיד רוצה שיהיה נעים - אבל גם לאמא יכול לקרות שהיא לא כל כך מתגברת ונראית משהו אחר ממה שהיא באמת.

אני בטוחה שזה ירגיע אותם. זה גם ירגיע אותך ואת רגשות האשמה שלך. ואל תשכחי גם שכשהם מתנהגים בכל מיני התנהגויות, זו רק מסכה וזה לא מה שהם באמת.

דו שיח שמתנהל בין מסכות - אין לו תוקף, הוא לא מחזיק מעמד. בואי תנסי לראות מה יש מאחורי המסכות, גם שלך וגם שלהם, ולנסות לדבר אליהם מהמקום שנמצא מאחורי המסכה שלך. וכשהם חובשים את המסכה, נסי לראות את מי שעומד מאחורי המסכה ולדבר אליו, ולא למסכה שעומדת מולך.

אז מה את אומרת? רוצה לנסות? זה יהיה ונהפוך הוא אמתי....

בהצלחה!

יוכי דנחי – תומכת רגשית רב תחומית מנחת הורים - מומחית למשמעת וסמכות, שיטת אימהות מודעת.  Yd0548414745@imahut.org.il