עד גיל בר מצווה היה דוד החלום של כל הורה, ואז התרחש המהפך הגדול

עד גיל בר מצוה, דודי היה החלום של כל הורה. הוא אסף יותר פתקי הצטיינות ופרסים מכל ילד אחר בעיר. אי שם באזור גיל 13-14 החלה ההתדרדרות. החוצפה, הבלורית, הבגדים, הנשירה מעוד ישיבה ועוד ישיבה. התפילין החלו להיות מונחים בארון - ולא על ראשו ועל לבו של דודי. האווירה בבית היתה קשה. צעקות, האשמות, חיכוכים בלתי נפסקים סביב עניני משמעת בסיסיים.

בעקבות השתתפותם של ההורים בסדנא, אביו של דודי החליט לקחת את בנו לערב "איכות" ביחד. למרות כל המטענים ולמרות כל הקושי, הוא הסכים לשים בצד את הכאב, ואף שהוא עדיין לא השתכנע למה הבן הסורר צריך לקבל פרס על מעשיו, הוא הסכים לנסות שינוי גישה. הם נסעו ביחד לצפון, עשו מנגל (שבו דווקא דודי לימד את אביו איך מצליחים להדליק את האש בתנאי שטח, ואיך מדליקים נרגילה), ובדרך שמעו ביחד בווליום די גבוה מוזיקה שהבן בחר.

קשה לומר שאלו היו רגעים צרופים של נחת, אבל האב הבין שעליו "לזרום", לא להטריח עם דיבורים "כבדים" או "חופרים" אלא לנסות להיות חבר. אחרי ששבעו מהמנגל הם דיברו קצת (על שטויות, לטענת האב, אבל הוא באמת גילה התעניינות והשתתף מכל הלב), באווירה נעימה וחברית, וחזרו הביתה מאוחר מאוד. למחרת, לראשונה מזה שנתיים, דודי הניח תפילין, זכר לכבות את הבוילר והוריד את הפח בחדרו.

עד כאן הסיפור, אמיתי ודי מצוי. לא תמיד השינוי קורה מהר כל כך. יש מסע שלם של עליות וירידות, מסע שבו ההורים אינם תמיד האשמים, הם לא הבעיה, אבל הם יכולים בהחלט להיות תחילתו של הפתרון.

כדי ליצור את השינוי אצל הנערים השובבים, צריך ליצור מרחב שיאפשר את השינוי. שיאפשר צמיחה ותיקון של האמון. המרחב הזה מתחיל בכללים פשוטים לאווירה נעימה. זה מתחיל בבסיס: אין ספק שאחרי אכילת שווארמה או פיצה, נפתחת עת רצון מיוחדת, שנמשכת כל עוד שבעים, ועוד קצת אחרי. ובכלל, כדאי תמיד שיהיה בבית איזה סיר עם אוכל מבושל וטעים על הגז. כדאי גם להרבות בשמיעת מוזיקה ברקע, וכדאי מאוד להרבות בהומור, אבל יש עוד שלל עצות לייצור אוירה נעימה. וזה לא טכני ולא התחמקות. זה בהחלט לא כל הפתרון. אבל זה מאפשר לייצר סביבת עבודה אפקטיבית יותר, יותר משאבים נפשיים מתפנים לעבודה הלא-פשוטה שנדרשת מאתנו כדי ליצור את השינוי.

כדי להצליח להשפיע בצורה עקיפה, צריך לייצר אוירה שאינה שיפוטית / לוחמנית / ביקורתית. זה לא מובן מאליו. הדינמיקה מול מתבגר היא קשה, וצריך לעבוד לייצר "סביבת עבודה" שבה יש סיכוי באמת להשפיע ולגייס את הנער. וזה לא טכני: יצירת הסביבה הפחות מלחיצה, יצירת השפה המעצימה היא בסיס הקשר, וזה מייצר מנוע רב עוצמה אצל הנער.

טוב לדאוג לייצר ערוצי תקשורת טבעיים עם הנערים. לא מלאכותיים. לייצר מסגרת מאפשרת. לדאוג לצדדים הטכניים, שיהיו בסביבה נטולת לחצים (ככל הניתן). מנגל או מדורה זה מושלם, נסיעות ביחד יכולות גם להתאים. כדאי לנתק את הטלפון הסלולרי בזמנים האלו. כדי לנסות לייצר שיחת עומק אפשר להיפתח ולספר איזה משהו אישי, זה סגולה ליצור אווירת פתיחות. לא תמיד דברים מתפתחים על פי הזמנה, ולא צריך להתרגז כשמנסים וזה לא קורה, אבל כאשר זה קורה ומתחילה שיחה אישית, כדאי לייקר את זה. כדי לקדם את זה, נכון לשתף אותם בקשיים שלנו בכנות. זה עשוי לגרום גם להם להיפתח.

כתבנו כאן רק כמה דוגמאות, בבחינת "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט', ט'). כדאי לחשוב על עוד מהלכים לחיזוק הקשר, ולהבין שבזה יוצרים חלק גדול ממהלך התיקון.

יהי רצון שנצליח.