לכל משפחה יש אלבום, פרק י"ח: הכיני לך נאד של דמעות

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

שבי לא חלמה שההכנות לחתונתה יעשו ללא המורה זילבר. כשנכנסה לאולם בשמלת הכלה היפה, חיפשה במבט מהיר את דמותה של חמותה לעתיד. אך היא לא הייתה שם! האורחים החלו להתאסף. חברותיה שנישאו כמה שנים לפני כן טרחו ובאו לשמוח בשמחתה. היא העריכה זאת מאוד, אם כי אז עדיין לא ידעה איזו הקרבה זו צריכה להיות לעזוב בית עם ילדים קטנים על מנת ללכת לשמח כלה.

נשאה עיניים לעתים תכופות אל הפתח, אבל אותה לא ראתה. לצידה עמדו אתי ומירב, שירה, שולמית ושיפי, כמו גם מירי, חני, ציפי ואתי, אחיותיו של אפרים וגיסותיו ריקי, רחלי, נחמי ורותי. כולן גיסותיה לעתיד.

בכל זאת חשה בודדה. חסרה את המורה זילבר. לקחה את תפילת הכלה בידה, זו ששולמית קישטה בכל כך המון תשומת לב ואהבה ועכשיו הייתה רטובה כולה מדמעותיה. התפללה מעומק ליבה אל הקב"ה. שיהיה טוב! ריבונו של עולם, שיהיה טוב! שלא תעשה טעות, חס ושלום. אבל הרי הם שמעו בקול "גדול" שאמר להם להינשא. התפללה שיזכו להקים בית של תורה, שהקב"ה לא ינסה אותם בניסיונות קשים, שסוף סוף תזכה בבית אמיתי, שיהיו להם ילדים טובים, שיזכו לגדל אותם לתורה, לחופה ולמעשים טובים. ו - כן, שיהיו להם יחסים טובים עם אמא של אפרים!

כך סובבה בין האורחות, מחייכת כלפי חוץ, קורנת בהוד של כלה אך בלבה מהומה. האם איננה טועה?

- הכיני לך נאד של דמעות, שבי! - הציע לה אפרים בפגישה האחרונה כשהתראו לפני החתונה - עכשיו זה הזמן לבכות ולבקש מהקב"ה על הכל! על כל מה שיהיה במשך החיים כדי שאחר כך לא תאלצי לבכות, חלילה.

 ועכשיו, בחתונה היא מבולבלת כל כך, נבוכה, מבוישת. הן ה"שוויגער" הייתה צריכה להיות בין הנשים. כולן ראו שהיא לא נמצאת. ראתה ראשים נצמדים זה לזה, ידיים מסתירות את השפתיים, מבטים מלוכסנים לכיוונה, ושיערה על מה הן מדברות.

אבל מיד הסתחררו המעגלים. האורחות הסתחררו במעגלים מעגלים, כשהן מנסות להטביע את המחשבות והדיבורים האסורים בריקודים סוערים. הנשים ניגשו אליה וברכו אותה בחום ובלבביות. נשות קריית אתא החביבות והלבביות, חשבה. סבתא סטון הגיעה לבדה, כיוון שסבא לא הרגיש בטוב והרופא המליץ שלא יטוס במצב זה. הייתה זו חתונה מוזרה מאוד לכולם. העדרה של אם החתן השרה אווירה כבדה. כולן השתדלו להתנהג כאילו הכל כשורה והתעלמו, כביכול, אף על פי ששבי לא השלתה את עצמה. היא הייתה בטוחה שהן משוחחות על כך.

*  *  *

- אין הם מבינים אותי - חשבה שושנה זילבר. כולם הלכו לחתונה של אפרים עם שבי. רק היא ובעלה נשארו בבית. ידעה שהוא נשאר רק בגללה, ובעצם היה רוצה להיות כרגע ליד בנו בכורו בחתונתו, אלא שהוא לא ישאיר אותה לבד. לבד עם ייסורי המצפון, לבד עם הכאב. הייתה בטוחה שגם אם הוא השלים עם נישואיו של אפרים שלהם לשבי סטון, אין הוא מאושר מזה. גם הוא היה רוצה לראות אותו נשוי לבת תלמיד חכם, ממשפחה מכובדת, ולא! בשום פנים ואופן לא להיות מחותן של יעקב סטון. מי יודע מי הוא בכלל? הגיע לקריה לפני כשש עשרה שנה, אי שם מהעולם הגדול. לאפרים שלה מגיע יותר, ודאי שלא מגיע לו פחות מכל אחד אחר מילדיה ואולי אפילו יותר. הן יודעת היא איזה מתמיד הוא, איזה תלמיד חכם, איזה בעל מידות. הוא מתכתב בלימוד עם גדולי תלמידי החכמים של הדור. מעטים הם הבחורים הערכיים כמותו. הן אמו היא, ויודעת את מעלותיו. יש לה כמה ילדים, ואפרים תמיד היה מיוחד במידותיו ובכישרונותיו. לא הייתה מעלה על דעתה שהיא לא תהיה בחתונתו של הבן יקיר שלה.

*  *  *

כמו בהקיץ חזרה שלושים ושתים שנה אחורנית. הוא היה אז כבן ארבע. שמה לב שיש לו חום גבוה. הייתה אז לאחר לידה. נשארה בבית עם אפרים, יצחקי בן השלוש, אריה בן שנה וחצי והתינוק, אברהם יהושע, בן חמשת החודשים.

היה זה לאחר לילה של חוסר שינה. השיניים הציקו לו, לקטן, והיא לא הצליחה להרגיע אותו, וממילא גם לא הצליחה לישון. אלא שלא היה זה הלילה הראשון של חוסר שינה. אברהם יהושע עבר תקופה קשה של הצטננויות, שלשולים, חום שהיה מלווה בבכי בלתי פוסק, יותר נכון, בצרחות. עד אז לא האמינה שתינוק מסוגל לצרוח כל כך.

הוא מתכונן להיות "בעל קורא" - אמרה לאמה בטלפון. התקופה הקשה שעברה עליה נתנה בה את אותותיה. היא הייתה עצבנית ורצתה רק לישון, אלא שלאפרים היה חום גבוה. כבר אמש הרגישה שיש לו חום, אבל לא היה לה כוח לבדוק. בבוקר הוא שכב אפאטי, ולא רצה לרדת מהמיטה. סרב לאכול ובקושי הסכים לשתות מעט תה. ידעה שהיא צריכה ללכת אתו לרופא, אבל לא היה לה כוח, ובעלה כבר היה בכולל. אמה הייתה בעבודה, ולא היה מי שיעזור לה. מלבד זאת היה זה יום חמישי. חשבה כי גם אם הייתה יכולה ללכת לקופת חולים עם ארבעת הילדים, איך תסתדר עם ההכנות לשבת... אבל הילד חולה! - חשבה - אני מוכרחה לגשת לרופא!

ניסתה למצוא משהי שתחליף אותה ותשמור על שלושת הקטנים, אלא שביום חמישי אף אחת לא התנדבה לעזוב את הבית. השהייה בקופת חולים עלולה להימשך כמה שעות - את זה ידעו כולן. והאמת, היא התביישה לבקש, וגם כשבקשה היה זה בצורה מגומגמת ולא החלטית. אחרי צהריים לקח אותו בעלה לרופא, אלא שהרופא הקבוע שהכיר את הילד יצא להשתלמות, ואת אפרים בדקה רופאה מחליפה, שנתנה לו תרופת הרגעה ובקשה לראותו שוב למחרת. למחרת, כשניגשו לרופאה, היא המליצה שאם המצב יחמיר - יפנו למיון כרמל.

בלילה הוא החל להקיא, וצעק: ראשי, ראשי! למרות ההפניה החליטו לקרוא לד"ר י. תלם, שהיה רופא ילדים ממומחה ותושב הקריה. חשבו שאין טעם למהר לבית חולים. אלא שהוא חשש לדלקת קרום המוח, והשתומם שהילד לא הגיע בשלב מוקדם יותר לבית החולים. מצבו החל להידרדר במהירות.

*  *  *

אל בית החולים כבר הגיעו באמבולנס. שם אושפז בטיפול נמרץ ילדים. מיד כשהגיע לקחו לו חומר לבדיקה מעמוד השדרה. את צעקותיו היא שומעת עד היום. הרופאים היו חמורי סבר. מסתבר שהייתה זו דלקת קרום המוח וירלית. הם הסבירו לה שאילו הייתה זו דלקת חיידקית, מצבו היה חמור פי כמה. לאחר כחודש ששהו בבית החולים הוא שוחרר. הוא אמנם לא נפגע בכישוריו הקוגניטיביים, אך הוא נותר צולע ברגלו השמאלית. הרופאים המליצו על ניתוחים שימנעו הרעה של המצב, אולם לא ירפאו אותו כליל. כמו כן, המליצו על סד ברזל.

הייתה זו מלחמה דו חזיתית. מצד אחד, לדאוג להתפתחותו התקינה של אפרים. לדאוג שלא יפסיד מלימודיו על מנת שלא יצטרך להישאר כיתה, ומצד שני לתת לו את כל הטיפול הרפואי שהיה זקוק לו.

אמה עזרה לה מאוד. כשהייתה עסוקה עם אפרים בניתוחים שלו, הייתה זו אמא שטיפלה בילדים ובבית ודאגה שהם יקבלו את החום, האהבה והביטחון שילד זקוק להם על מנת שיצמח ויגדל בצורה תקינה.

אחר כך, כשחזר אפרים הביתה והשגרה כבשה את הווייתם, עזרה לו להתמודד בחברה. הייתה מזמינה את חבריו והייתה נותנת להם כיבוד טעים, גם קנו משחקים מעניינים, כדי שיאהבו לבוא. אט אט כבש לו אפרים את מעמדו בחברה בזכות אישיותו המדהימה. הוא ידע לפשר בין הילדים, ונתן לכל אחד הרגשה טובה. הילדים אהבו אותו מאוד ושיתפו אותו במשחקיהם, וגם הוא התאמץ לנהוג כאילו אין לו נכות כלל.

בישיבה קטנה ואחר כך בישיבה גדולה הוא הצטיין בלימודיו. הרבנים שיבחו תמיד את התמדתו, את עדינותו, את תפילותיו ואת ה"בין אדם לחברו" כפי שהוא מקיים. הוא לא הפסיד אף "קעמפ". שום קושי פיזי לא הרתיע אותו. שמחת החיים שהיה מלא בה שהשרתה אווירה מרעננת ומאתגרת על סביבותיו.

בכל פעם שבעלה היה חוזר מהישיבה של אפרים, הייתה היא מתמלאת בנחת רוח ובשמחה. "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו" - אמרה לו, מחייכת באושר. הייתה בטוחה ש"יהלום" כזה יחטפו מיד כשרק ייצא ל"שוק השידוכים".

אלא שההצעות שהגיעו, הגיעו בטפטוף, וגם הן היו ממש מעליבות, לדעתה. חיכו וחיכו, אך דבר לא זז. ואחריו כבר הגיעו לפרקם שמואל, אריה, חני ומירי. בעלה לחץ עליה להסכים לדלג על אפרים כדי שהשאר יוכלו להקים את ביתם. היא סירבה אף לשמוע על כך, אך לאחר שהרבה לשוחח אתה על המצב, שכנע אותה שייגשו לייעוץ עם אחד מגדולי הדור. אותו גדול הדור המליץ לדלג, אבל שידברו לפני כן עם אפרים, ורק לאחר שיסכים - שידלגו. והוא, הצדיק, אפרים שלה, מובן שהסכים. וכי יעלה על הדעת שהוא לא היה מסכים, בעל מידות טובות שכמותו?

הרגישה שאהבתה אליו מתעצמת בעקבות הסכמתו זו. התבוננה בו כשעמדה תחת החופה של יצחק וריקי. הוא כל כך שמח בשמחת אחיו. לא ראו עליו שום צל של צער. התפללה עליו שגם הוא ימצא את זיווגו ושיהיה זה אכן זיווג הגון.

אחר כך נישאו גם יצחק, אריה, אברהם ישעיהו, מירי וחני, ציפי ואתי. היו הבריתות של הנכדים והקידושים של הנכדות. אוי, הכאב על כך שאפרים לא התחתן העיב על כל שמחה.

כמה הרבתה לבכות ולהתפלל עליו כשהובילו את החתן אל הכלה, כשנשמע קולו של התינוק שהוכנס בבריתו של אברהם אבינו, עליו השלום. את "שיר השירים" יודעת היא בעל פה, ולא רק היא, אלא גם כל בנותיה וכלותיה. כמה פעמים אמרו את "שיר השירים" ארבעים יום כסגולה לזיווגו של אפרים - לא זכרה. לעג לרש הייתה לדעתה העובדה שגם שבי השתתפה בתפילות אלה.

שבי. מה פתאום היא? איך העזה לחשוב שהיא תתחתן עם אפרים המוצלח שלה? אמנם אין בה שום דבר רע, אבל זה לא מתאים. שבי נצלה את טוב לבם, את עדינותו של אפרים ואצילותו, וכך נדבקה אליהם?! - שאלה את עצמה כשפניה מזדעפות ברוגזה. כל המחותנים יצחקו אחרי גבם. השדכנים יתלוצצו וילגלגו, "לשידוך הזה הוא חיכה כל השנים?".

בעצם, ממתי היא חיה על פי כללים של אחרים? ממתי היא חושבת בסגנון של "מה יגידו"? הן אין היא אישה צעירה וחסרת בטחון שחרדה על תדמיתה! ובכל זאת, אולי זה יזיק למוישי? אולי גם מוישי יצטרך להתפשר.

להתפשר? נחרדה. אפרים נאלץ להתפשר? איזו חוצפה! הוא הבחור הכי מוצלח בישיבה! הוא הבן הכי מוכשר שלהם! מה פתאום שהוא יצטרך להתפשר?

הרגישה שהכעס מציף אותה. במיוחד כעס כלפי שבי. אחרי כל מה שהיא עשתה למענה, היא מסוגלת כך לפגוע בה? - לא יכלה להירגע. אם כן, מידות טובות ודאי שאין לה. זה בטוח! ואם כך, היא ממש, אבל ממש לא מתאימה לאפרים המיוחד שלה! אפרים צריך מישהי שההורים שלה בנו אותה. הוא צריך מישהי עם גב של משפחה חשובה, מישהי עם מידות טובות יותר.

מי היא שבי זו? מי יודע עליה משהו? הגיעו מארה"ב, מי יודע עליהם משהו? מי היתה אמא שלה? מאיזו משפחה? איך? איך אפרים שלה עשה את השטות הזו? וכל הילדים שלה עשו יד אחת נגדה והלכו לחתונה. הם אינם מבינים ששבי לא מתאימה להם? אולי אחרי שכל אחד מהם קיבל את השידוך המוצלח שלו, לא אכפת להם שאחיהם יקבל "שידוך דפוק"?

כעסה גרם לה לחשוב בלשון סלנגית שלא הייתה אופיינית לה. הם לא היו צריכים ללכת לחתונה הזו! - חשבה. ובכלל, אין היא מסוגלת להבין את אפרים? מה? אין הוא מרחם על אמו? הוא רוצה לגרום לה התקף לב כמו שבייניש גרם לאביה? הוא חושב רק על עצמו???

*  *  *

אחרי החתונה הציע אבא זילבר לאפרים לבוא לפני שבת. הוא העריך שאשתו, שכל כך הייתה קשורה לאפרים תקבל אותו בסבר פנים יפות, ואולי יהיה זה פתח ליישוב העניין. אפרים קבל את הצעת אביו והגיע באחד מימי שישי. לבו פרפר מהתרגשות ומחשש. ראה את נצנוץ השמחה בעיני אמו כשראתה אותו, ושמח כל כך שהנה הפינה החמה שיש לו בלב של אמא היקרה שוב תזכה לקשר החם איתה, קשר שכל כך חשוב לו. אבל היה זה רק להרף עין. הבעה קשה עלתה על פניה וצבעה את עיניה הירוקות באפור.

- איך יכולת לעשות לי את זה, אפרים?

- לא האמנתי שלא תבואי לחתונתי!

- אתה חושב רק על עצמך! לא אכפת לך אם הייתי מקבלת התקף לב?! אין לך ייסורי מצפון?! אתה בדיוק כמו בייניש, דוד שלך. גם הוא עשה מה שרצה בלי להתחשב בסבא. סבא קבל התקף לב ונפטר, והוא - אפילו ללוויה לא בא! והיא... איך היא לא מתביישת? אחרי כל מה שעשיתי בשבילה? היא חסרת מידות!

- אימא, אני לא מוכן לשמוע עליה לשון הרע!

- אפרים?! - נדהמה - אתה לא מוכן...?

- אני מוכן לדבר על הכל, אבל בלי השמצות.

- אני לא משמיצה! אני אומרת את האמת!

- אני אוהב אותך, אמא, ואני אוהב גם את אשתי. אני לא יכול לשמוע שאת מדברת עליה באופן כזה. אני מתחנן לפניך, אמא. אם את אוהבת אותי - תתגברי על מה שגורם לך להתבטא ולהתנגד לה. תזכרי כמה היא הייתה לך נעימה כל השנים, כמה הערכת אותה. הלא את בנית אותה! את חינכת אותה! היא בת טיפוחייך לא פחות ממני! אמא?! - התחנן. בקש. אלא שאמו לא התבוננה בו. פיה נשאר קפוץ. מבטה קפוא. כולה מרוכזת בתוך תוכה.

 - אבא, מה קורה לאמא? למה היא מתנגדת כל כך? - שאל אפרים בכאב את אביו.

- זה מעורר אצלה זיכרונות לא נעימים. זה משום מה מתחבר לה עם הקונפליקט שהיה בין בנימין, אחיה, לבין סבא.

- אבל זה כלל לא דומה. בנימין התפקר, התחבר לאצ"ל ואחר כך ל"הגנה". הוא מרד בכל הערכים שעליהם הוא חונך. הוא מרד בהוריו וברבותיו. שבי היא יראת שמיים, ממש אישה איכותית, ואמא יודעת זאת! איך אפשר להשוות בין השניים?

- מה לומר לך, בן? אתה צודק ואני מבין אותך. אמא תקועה באיזו תפיסה, ואינה מצליחה להשתחרר מזה. צריך להתפלל שהקב"ה יפקח את עיניה במהרה.

- עצוב לי מאוד, אבא!

- לכולנו עצוב, בן! כולנו סובלים!

- אז מה, בינתיים לא אוכל להגיע לבית, אבא?

- מה פתאום! אין זו הדרך!

- אבל מה כן אפשר לעשות? - שאל אפרים מדוכדך.

- בדיוק ההיפך ממה שאמרת. עליך לבוא בכל פעם! איך אמר רבי עקיבא, "המים שחקו אבנים". העקביות תנצח! תבוא בכל פעם, תחייך, תאמר יפה "שלום", תתעניין מה שלומה. היא תחמיץ פנים בהתחלה אך במשך הזמן תתרגל ותחזור להיות כשהייתה.

- ומה עם שבי?

- היא תרצה להגיע? - שאל אבא זילבר בספקנות.

- אינני חושב - ענה אפרים בנסותו להיכנס לנעליה של שבי - היא וודאי תחשוש שצעד כזה יתפרש כחוצפה, כקריאת תגר. שבי לא תוכל לעשות דבר שיכעיס את אמא. אתה יודע את זה אבא, נכון?

- כן, בן. אני יודע!

*  *  *

כשעברו לרחוב ארלוזרוב, לביתם היפה - הרגישה שבי שלפתע היא נמצאת במרכז החברה. ברחוב העצמאות כמעט אף אחת לא הייתה עוברת, אלא בראש השנה כשהיו בדרך אל הרפת של בוים כדי לומר את ה"תשליך", אבל פה - כל מי שירדה למרכז עברה דרכה ונכנסה, אם כדי לאחל לה מזל טוב על הבית החדש או סתם מתוך סקרנות.

ברחוב העצמאות רוב שכנותיה היו מבוגרות, וכאן רובן בגיל שהיו להן עדיין ילדים קטנים. אחר כך כבר נוצרו יחסי שכנות ויחסים בין אימהות לילדים בני אותו גיל. המפגש היה טבעי כל כך, והתבצע לפעמים כמה פעמים ביום אם כדי לקחת את צביקי ורחלי, הקטנים ה"תורנים" שלהם, לגן יחד עם חבר תורן, ואם כדי להחזיר את אותו זאטוט לביתו. עזרה הדדית הייתה מחויבת המציאות, משום שהמרכז היה רחוק. אמנם לא צריך היה לקחת אוטובוס וגם לא היה אוטובוס מרחוב ארלוזרוב למרכז, כך שנאלצו לעבור מרחק זה ברגל. מילא לרדת את הגבעה, זה לא נורא כל כך, אך לעלות בחזרה, עמוסת סלים ולהתאמץ בחום הלוהט - היה נחמד פחות.

השכנות מצאו אצל שבי דלת פתוחה. הן ידעו שתוכלנה למצוא אצלה מקום במקפיא או להשלים מהמזווה המאורגן שלה פריטים ששכחו לקנות. כך גילו ששבי אופה עוגות נהדרות ופשטידות מיוחדות. תמיד נענתה ברצון לבקשה לתכנן ארוחה מיוחדת, ואף הציעה עזרה מעשית.

הקהילה הקטנה בקרית אתא הייתה מתורגלת במבצעים שבהם העזרה ההדדית הייתה דבר שגרתי, שהוסיף נופך לגיוון חיי היום יום וגם תרם לתחושת האחווה בקהילה. כיוון שהייתה זו קהילה קטנה, היו המסגרות בין חסידים לליטאים מטושטשים ביותר. מצודתו של ה"מאקווא רוב" הייתה פרוסה על כל הציבור, אף על דתיים לאומיים. הוא כיבד וקירב כל אחד מבלי להתייחס לגיל או למוצא. אנשים היו כרוכים אחריו והשיבו לו אהבה, גדולים כקטנים. בקרית אתא, כל יהודי בקהילה הוא חשוב!

שבי לקחה על עצמה להגיע השכם בבוקר לבית הכנסת שלהם בכל פעם שהייתה שמחה. היא ארגנה את הכיבוד, ערכה את העוגות במגשים יפים, פרסה את הקוגל, חילקה תפקידים בין הבנות שהגיעו לעזור. היא הכירה את כל הבנות, הכירה את תכונותיהן, ידעה את העדפותיהן. כולן נשמעו לה. הייתה זו חלקת הנחלה שלה. מוזר היה לדמיין שמחה בלא שבי.

הקהילה הייתה מגובשת, עד שכל אחד הרגיש שיש לו תפקיד שרק הוא יכול למלא. לכל אחד הייתה תחושה של ייחודיות - דבר נדיר כל כך בקהילות גדולות יותר. נדיר היה למצוא בה טיפוסים מתנשאים, וגם אם במקרה נקלעו כאלה לקריה, הם היו יוצאי דופן כמו כמה קוצים בגן יפהפה, והכל למדו להיזהר מהם. מאור הפנים וחום הלב מצויים כל כך ברחובות עד שאין הם חשים במיוחדותם. נראה היה שהרחובות עצמם עוטפים את אנשיה בחמימות של חממה כזו, שכל כך מתגעגעים אליה כשמתרחקים ממנה.

- "משנה מקום משנה מזל", אמרו חז"ל - הפטיר אפרים בחיוך בראותו את שבי נכנסת הביתה לאחר ששוחחה בשער חצרם כשעה וחצי עם חברתה כשליוותה אותה, וגם זה אחרי שישבו כשעתיים לתכנן את הפעילות הבית ספרית לראש חודש.

 שבי הביאה לפעילות את מיכל שדמי, שכנתה, שספרה על ילדותה שהייתה שלובה בחיתוליה של כפר עטה. הבנות היו מרותקות.

- את הבית בנה אבא ביום אחד. היה זה צריף מעץ - סיפרה - השירותים היו בחוץ. בפינה אחרת בחצר היה הטאבון. היה זה התנור של אמא. את התנור עשה אבא מחבית שחצה אותה לרוחבה, התקין בה מדף עליו הייתה אמא מניחה את הלחם או החלות, וזאת לאחר שהבעירה בתחתיתה מדורה מזרדים, ענפים וגזרי עצים.

אתן מבינות, על מנת שיהיה לחם לארוחת בוקר, הייתה אמא צריכה לקום טרם עלות השחר. גם גבינה וחמאה לא היינו קונים במכולת, פשוט, מפני שכשהייתי פעוטה עוד לא הייתה כזו בכפר. אמא הייתה מכינה אותן לבד. היה לה כד מחרס בו הייתה מוזגת מהחלב שחלבה מאחת הפרות שלנו. לא היה מקרר. השמנת צפה למעלה ואימא הסירה אותה בזהירות והעבירה את החלב שנשאר לכלי, שבעזרתו חבצה את השמנת לחמאה. החלב שנשאר בחוץ - החמיץ. בקיץ לאחר יום, ובחורף לאחר יומיים-שלושה. את החלב החמוץ מזגה אימא לתוך שקית שתפרה מבד ערבי. במשך כמה ימים בצבצו דרך השקית טיפות המים שיצאו מהחלב, ובתוך השקית נשארה גבינה שהייתה, כמובן, הרבה יותר טעימה מכל הגבינות שאתן מכירות.

המראה הכי מלבב שנשאר חרוט בלבי הוא שדה מלא בשבלים זהובות וגבוהות, שהרוח העלתה בו אדוות משל היה ים. אהבנו את השדות שלנו, הן עבדנו קשה כל כך עד שראינו אותם מלאים בשבלים במלוא קומתן.

בעונת החריש לא הלכתי לבית הספר. כבר כשהייתי קטנה, כבת שמונה, יצאתי לעזור לאבא בחריש. אבא היה מוליך את הפרדות, ואני הייתי מחזיקה במחרשה. כך התקדמנו בעוד המחרשה פולחת את האדמה והופכת אותה. התלמים שנוצרו היו מלאים ברגבים. היו גם אבנים שצריך היה לסכל. אחר כך עבר אבא עם המשדדה שפוררה את הרגבים.

כמה יפה היה השדה החרוש תלמים-תלמים. האדמה הייתה שחורה. ריח מיוחד היה לה לאחר החריש, משל התקשטה לכבוד הזריעה בריח נעים. אחר כך היה אבא זורע ומתפלל. כולנו התפללנו שירדו גשמים בזמן, שהתבואה תעלה יפה, שצפרים ומזיקים לא יקלקלו אותה. כן, הרגשנו כל כך קשורים לקב"ה. הרי לא שייך להיות חקלאי מבלי לבטוח בו, יתברך.

אבא אמר שהוא כולו תפילה. הוא חרש והתפלל, זרע והתפלל, ביקר בשדהו בכל פעם לראות כיצד גדלה החיטה, לאיזה גובה היא כבר הגיעה והתפלל, קצר והתפלל.

הקציר החל מיד לאחר שבועות. את השיבולים העמיס על העגלה והעביר אותם לגורן. אחר כך היה צריך להפריד את החיטה מהשבלים. אבא לקח פרדה, קשר את עיניה על מנת שלא תסתחרר ורתם אותה למורג אותו הכין לבד מקרש שתקע בתחתיתו אבנים חדות. אחד מאתנו, הילדים, היה מחזיק בפרדה ומסתובב אתה. היא משכה אחריה את המורג שתחתיו פיזרנו מעט שבולים. לאחר כמה ימים בהם דשנו בעזרת המורג, נחתכו השבלים, והגרגרים נפלו מהם - אלא שעכשיו היה צריך להפריד את הגרגרים מהקש.

עבודה זו עשה אבא! הוא זרה את התבואה בעזרת קלשון בשעות הערב המוקדמות שאז הייתה הרוח מתגברת. הגרגרים הכבדים נשרו לידו ואילו המוץ עף הצידה עם הרוח. את המוץ קשר אבא לחבילות. הקש היה מיועד לבהמות. כיום יש מכונות שקוצרות, דשות ובוררות את השבלים בעודן מוציאות חבילות מלבניות של קש, והכל בפעם אחת. וגם כיום אין זה קל להיות חקלאי. אבל אז היה זה קשה מאוד!

הכפר היה מלא בריח התבואה הנקצרת, ריח שהיה מעורר שמחה והכרת הטוב לקב"ה. אבא היה מעמיס את החיטה על עגלה ונוסע לכפר חסידים שבה הייתה תחנת קמח על מנת לטחון את הגרגרים לקמח. כשחזר אבא עם הקמח הייתה השמחה גדולה. יש לנו קמח! - קראו הילדים, יש! - קרקרו התרנגולות.

- יש לנו תבן! - שמחו הבהמות. אפילו העצי האקליפטוס הגבוהים רשרשו בשמחה. והאימהות היו מאושרות הן תאפנה לחם וחלות ויזכו להפריש חלה מן העיסה! ברוך השם!

אבל היו גם שנים של בצורת, של בעיות שונות שבעקבותיהן נותרנו ללא חיטה וללא קמח. לא תמיד היה לחם לאכול, לכן כל כך שמחנו כשאבא חזר עם הקמח. היה זה יום חג בשבילנו.