הורות במחשבה חיובית: איך דייל מצליח להושיב נער סרבן במטוס?

לעיתים ניתן ללמוד ולהתרשם מדברים המתרחשים במציאות מולנו הרבה יותר מאשר מתאוריות ומכללים המובאים בספרים. ברצוני לתאר אפיזודה שהייתי עד לה, אשר ניתן ללמוד ממנה כיצד מפעילים סמכותיות. הדבר התרחש במטוס, בעת הטיסה.

במהלכה של טיסה מתעורר לפעמים צורך להושיב את הנוסעים במקומותיהם, ואף לדרוש שיהדקו את החגורות. ובכן, צוות המטוס המיומן הכריז במערכת הכריזה: "נוסעים יקרים, נא לחזור למקומותיכם ולהדק את החגורות!".

ההודעה חזרה על עצמה פעמיים ושלוש, אך כנראה שאחוז כלשהו מבין הנוסעים סבל מבעיית קשב וריכוז סמויה, והם לא התייחסו כלל להוראה. כאן נכנסו לפעולה הדיילים המתורגלים במקרים מעין אלו. הם עברו בין השורות והושיבו את סרבני הציות במקומותיהם באופן החלטי ונמרץ.

והנה עומד למולי נער כבן חמש עשרה, בעל עבר עשיר במיוחד. הוא היטלטל ממוסד למוסד, וכבר זכה לחבוש כבוד ספסלים רבים. גם בבית הוריו היה בבחינת "גר ותושב אנכי עמכם" שמקומו אינו קבוע, עיתים ישן בבית, ועיתים לך תדע היכן. כללו של דבר, נער אשר אין מי יאמר לו מה תעשה. כעת הוא תר בערנות אחר פחית שתייה קלה. הדייל התורן מתקרב אליו עכשיו, ועומד לפתוח במשימה להושיבו חזרה במקומו. אני חוכך את ידי זו בזו ומצפה להצגה העומדת להתרחש מול עיני: האם יצליח הדיילצ'יק בן הכ"ה במשימתו? שהרי מיודענו הנער פשוט "מצפצף" על עולם ומלואו, איננו שומע לאיש, וכיצד יצליח זה במה שלא הצליחו קודמיו?

ובכן, כדי שלא להותיר את הקורא היקר במתח עד לסופו של התיאור, נקדים את המאוחר ונגלה שהלה הצליח במשימתו, ו"במקומך יושיבוך" - הושיבו אחר כבוד במקומו.

אנשי הצוות עוברים הכשרה והדרכה לתפקידם, ובין השאר רוכשים מיומנויות ודרכי פעולה כיצד לטפל בנוסעים סרבנים, טרחנים ובעלי עקומת משמעת לקויה השואפת לאפס.

הבה נתאר עתה איך וכיצד ביצע זאת הדייל: הוא קרב אליו והתייצב מול פניו כשהוא קורא: "סליחה, סליחה, סליחה אדוני". בכך הסב אליו את תשומת לבו. הנער הפנה מבטו אליו, ורק אז, כאשר נפגשו מבטיהם עין בעין, פקד את הפקודה: "אדוני, אני מבקש לשבת במקומך ולהדק את החגורה". אך הנער, שאיננו רגיל שמכתיבים לו מה לעשות, וודאי שלא להישמע לפקודות, בחר להתעלם ממנו. הוא הסב את ראשו לכיוון אחר והמשיך במסע החיפושים אחר פחית השתייה הנכספת, משל לא היו דברים מעולם ולא אליו נאמרו. הדייל האמיץ לא אמר נואש. הוא נדחק בין השורות, איגף את הנער, הגיע שוב מול פניו, לא צעק, לא הרים קולו אלא אמר באותו טון: "סליחה, סליחה אדוני". המבטים נפגשו, ואז אמר בקול סמכותי ומצווה: "בבקשה לשבת במקום ולהדק את החגורה". שוב התעלם הנער וניסה להסב את פניו לכיוון אחר, אך ניכר כי נבקע סדק בחומת העקשנות שלו. הוא העביר את משקלו מרגל לרגל בחוסר נוחות, והדייל שוב מגיע מכיוון פניו: "אדוני, לשבת במקום ולהדק את החגורה". וראה זה פלא, הבחור נכנע, חזר למקומו ואף הידק את חגורתו.

ואני יושב וצופה בכל זה, אחוז התפעלות מהביצוע המרשים.

"מכל מלמדי השכלתי", אומר דוד המלך, והתנא באבות פרק ד' מסתמך על פסוק זה ואומר: "איזהו חכם הלומד מכל אדם" - מכל אדם ניתן ללמוד דבר חכמה. הבה ננסה לעקוב ולהתחקות אחר דרכי הפעולה.

ראשית, הדייל ביקש להימצא מולו פנים מול פנים, ואף ליצור עמו קשר עין, ורק אז הוא החל בהעברת המסר, בדרישה לשבת.

כאשר נמצאים מקרוב, פנים אל פנים, ואף ישנו קשר עין, המסר עובר בצורה יעילה יותר. הלה, זה שהדברים מופנים אליו, איננו מוצא מסתור ומקום להתחמק כאילו לא שמע וכאילו לא אליו מכוונים הדברים.

כאשר הדייל ביקש לשבת במקום, היתה זו דרישה חד משמעית וברורה. הוא לא הרים את קולו, לא צעק ואף לא צירף איום לבקשתו, כגון "אם לא תחזור למקומך נאלץ לגרור אותך בעל כרחך", "לא תקבל את ארוחת הערב", או "נודיע למשטרה שתמתין לך בשדה התעופה", או גרוע מזה: "אם לא תשתף פעולה נאלץ להיפרד ממך ולהשליך אותך החוצה כעונש". בקולו, בהבעת פניו, בטון דיבורו ובצורת עמידתו, היתה נימה החלטית ביותר, המשדרת "כאן שומעים בקולי"; אין אפשרות שלא לשמוע. ואז זה פעל, גם אם היה צורך לחזור על הדברים פעמיים-שלוש, אך החזרה היתה באותה נימה וללא הרמת קול וצעקה, המעבירים מסר: אני חלש ואני נאלץ להרים את קולי כדי שהדברים יישמעו. ולבסוף, ההוראה היתה קצרה, ללא הסברים ארוכים ומיגעים (אשר – לעיתים – משווים להוראה אופי של בקשה בתחנונים), כגון: "אם לא תשב עלול חלילה לקרות לך משהו, ואז אם אינך קשור הביטוח שלנו לא יכסה אותך...".

הסמכותיות שבה נאמרים הדברים, הקיצור והבהירות, משפיעים על ההקשבה והציות.

הרב דוד פיירמן הוא מרצה בנושאי חינוך ילדים ומחבר הספרים "מתי ישמעו ילדי בקולי?" ו"שולחן השבת עם הילדים". לקבלת הספרון החדש "סודה של עוגת הגבינה" ניתן לפנות למייל 9999587bb@gmail.com