סיון רהב מאיר
סיון רהב מאיר: גם בשבוע שכולו פוליטיקה, עם ישראל צריך לזכור את הבסיס
היהודים שעושים את השבת גם במנהטן, הבסיסי המשותף והחשוב שלנו, הבחירות שאנו עושים גם מחוץ לקלפי, וההזדמנות לחשוב על המזוזה, גם ובמיוחד כשלא נוגעים בה
- סיון רהב מאיר
- פורסם ט' אדר התש"פ |עודכן
שבת במנהטן. שתי מילים שהן סתירה. המוניות הצהובות שועטות, הרכבת התחתית עובדת, אבל בקהילת "אוהב צדק" שבה התארחנו לשבת – שלווה, מנוחה, קדושה. זה הזכיר לי מכתב ששלחה פעם פרופ' נחמה ליבוביץ' לחברתה רבקה מרים – ובו רעיון עמוק: "רבקה היקרה לי, שמת לב לכך שנאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת'? כלומר, השבת – יש לעשות אותה. בזה שאין כל מלאכה ובזה שנמנעים מלחללה – עדיין אין עושים אותה. את יודעת, כשיצאתי לראשונה מבית ההורים, הייתי סטודנטית, והלכתי לאוניברסיטה בעיר רחוקה מבית הורי. חשבתי כמה מחשבה – מחשבת השכל ומחשבת הלב – צריך להשקיע בזה. לעשות את השבת, כשאין אבא ואמא ואין עושים אותה מסביב לך (אבא הולך לבית הכנסת, אמא מדליקה נרות, אבא מקדש על היין וכו' וכו' וכו'). בבית – השבת נופלת בחיקך מבלי שאת יגעה על כך".
בשבת ראינו מאות צעירים ומבוגרים שבאמצע העיר הסואנת בעולם – לא רק שובתים פסיבית אלא גם מתאמצים אקטיבית: מחליפים את בגדי החול בבגדים חגיגיים, סוגרים את הסלולרי, מתפללים ואוכלים ושרים ביחד, יוצרים אווירה. אפילו הפנים שלהם נראו אחרת. "ושמרו בני ישראל את השבת – לעשות את השבת". שנזכה לעשות את השבת. שבוע טוב.
הבייס המשותף
אנחנו אחרי שנה רצופה של קמפיינים וספינים והרבה לכלוך. בתום שלוש מערכות בחירות, הנה תזכורת יפה שכתב העובד הסוציאלי טל לסר: "בימים טרופים אלה, המושג 'בייס' (בסיס) הופך להיות מושג מרכזי בפוליטיקה: 'הוא מדבר אל הבייס שלו', 'הוא משכנע את הבייס'. אבל פרשות השבוע בתקופה הזו מדגישות שמשה רבנו פונה לא רק אל איזשהו בייס, אלא: וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הוא מציג בפנינו שורה של פרויקטים לאומיים: השבת, שאותה כל האומה שומרת ביחד. הכוהן הגדול, שמייצג את העם כולו ועל ליבו אבנים של כל שבטי ישראל. וכמובן בניית המשכן, המרכז הרוחני במהלך המסע במדבר. משה לא מדבר אל איזשהו סקטור, שבט, זרם או מפלגה. הבייס שהוא רואה לנגד עיניו הוא רחב ביותר וכולל את כל עם ישראל. גם הבייס הפיזי של המשכן, הבסיס שלו, נעשה מתרומה שנגבתה באופן שווה מכל אדם בישראל. כל אחד נתן את 'מחצית השקל'. חכמינו רואים בכך רמז – כל אחד התבקש לתת רק מחצית השקל כדי לזכור שהוא רק חלק, והוא זקוק לשאר החלקים שישלימו אותו, לבייס אחד רחב ושלם".
בחירות תמידיות
המילים האלה נכתבות מאולפן השידור, אחרי לילה שלם של שידור חי. הבחירות נגמרו, אבל לא כל הבחירות נגמרו. מיליוני ישראלים בחרו בחירה פוליטית, וזה חשוב, אבל אנחנו בוחרים לא רק בקלפי אלא בכל רגע ורגע. אז לצד כל הפרשנויות של הימים האלה – הנה קטע קצר על הבחירה התמידית שלנו. וכך כתב הרמב"ם: "רְשׁוּת כָּל אָדָם נְתוּנָה לוֹ: אִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ טוֹבָה וְלִהְיוֹת צַדִּיק, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְאִם רָצָה לְהַטּוֹת עַצְמוֹ לְדֶרֶךְ רָעָה וְלִהְיוֹת רָשָׁע, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאֵין לוֹ מִי שֶׁיִּכְפֵּהוּ וְלֹא גוֹזֵר עָלָיו, וְלֹא מִי שֶׁמּוֹשְׁכוֹ לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַדְּרָכִים, אֵלָא הוּא מֵעַצְמוֹ וּמִדַּעְתּוֹ נוֹטֶה לְאֵיזֶה דֶּרֶךְ שֶׁיִּרְצֶה. וְעִיקָר זֶה עִיקָר גָּדוֹל הוּא, וְהוּא עַמּוּד הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה... נֵדַע בְּלֹא סָפֵק, שֶׁמַּעֲשֵׂה הָאָדָם בְּיַד הָאָדָם".
בחירות טובות.
לפני שיוצאים לעולם
רציתי לכתוב על הבחירות, ובסוף כתבתי על הפרשה. הנה ההסבר לכך: עשרות פסוקים מוקדשים בפרשת השבוע לכל סוגי הבגדים שילבש הכהן הגדול. בשבוע שעבר הוקדשו עשרות פסוקים לבניית המשכן, על כל חלקיו. גם בגדי הכהונה וגם המשכן צריכים להיעשות עם החומרים היקרים ביותר – אבנים יקרות, זהב וכסף, ארגמן, בדים איכותיים.
זה נראה מוזר. הרי מדובר בעם שרק עכשיו יצא ממצרים, וצריך עוד מעט להתחיל לבנות את עצמו בארץ ישראל. למה לבזבז כל כך הרבה כסף וזמן על דברים רוחניים? למה לא לחסוך כסף, לעסוק במסחר, ולהתמקד בבנייה חומרית, שגם היא חשובה?
ובכן, התורה מלמדת אותנו מה סדר העדיפויות הנכון: קודם כל תקימו משכן, מרכז רוחני, ותדאגו שהוא יהיה הכי מפואר ומכובד. קודם כל תוודאו שכל האומה תדע מה מוקד הזהות שלה. בלי זה אי אפשר בכלל להתחיל לטפל בשאר בעיות החיים.
אנחנו מתעסקים השבוע המון בפוליטיקה, וזה כמובן חשוב. אבל פרשת השבוע מזכירה שלפני הכול – עם ישראל צריך בכלל לדעת מי הוא ומה סוד כוחו, ללמוד מה תפקידו בעולם, והוא צריך להשקיע בכך את מיטב הכישרונות והאמצעים שיש לו. אחר כך אפשר לטפל בכל נושא שבעולם, אבל זהו הבסיס.
לא לנשק, כן לחשוב
אז אסור לנשק מזוזות בגלל הקורונה. שמתי לב לשורה נוספת שהופיעה במכתב שפרסם הרב הראשי, הרב דוד לאו, שבו ביקש להפסיק את המנהג הזה כעת: "די בכך שאדם יחשוב עת כניסתו ויציאתו על הדברים שנכתבים במזוזה, וזה ילווה אותו בהמשך דרכו". הרי לפעמים היד נשלחת למזוזה באופן אוטומטי, אבל הראש לא חושב לרגע על מה שכתוב בה. אז הנה תזכורת: בכל מזוזה כתובות על קלף שתי פרשיות מתוך התורה: "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע". בפרשות האלה עצמן, נכתב שצריך קודם כל לשים את דברי התורה על הלב – ורק אז לכתוב אותם במזוזה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ... וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ."
המזוזה היא מעין תמרור. בכל פעם שנכנסים לחדר היא שם, מזכירה לנו מי אנחנו ומה ערכינו. הרמב"ם כותב זאת בצורה נפלאה: "חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכול תמיד, וכל זמן שיכנס וייצא – יפגע (יפגוש) בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו, וייעור משנתו ושיגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים".
בזמן הקרוב לא ניגע במזוזה, אבל אולי זו הזדמנות לחשוב עליה קצת יותר.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>