במחשבה תחילה לפרשת תצווה: הקווים המאתגרים של המורה שהעמידו ילדים סוררים במקומם

המפעל כולו שידר חריצות. המנהל שנשכר לניהול משאבי אנוש הסתובב במפעל לראשונה בתפקידו החדש, העובדים התרוצצו, המכונות פעלו, התפוקה הייתה נהדרת. המנהל חיפש להוכיח את כישרונותיו בייעול תפקידי העובדים.

בחור שנשען על הקיר בחוסר מעש וידיו בכיסי מכנסיו הרתיח את דמו של המנהל החדש. המנהל צלצל בפעמון האזעקה והמפעל כולו שבת.

"כמה אתה מרוויח לשבוע?", צעק המנהל לעיני כולם על הבחור המבוהל.

"500 שקלים, אדוני", השיב הבחור.

"קח 2,000 שקלים", שלף המנהל חבילת שטרות מכיסו, "ואיני רוצה לראות אותך במפעל הזה יותר!".

הבחור הנבוך לקח את הכסף והסתלק.

המנהל - מרוצה מהמשמעת הגבוהה שהפגין מול העובדים ביומו הראשון - הסתובב אל העובדים ושאל: "מה היה תפקידו של הבטלן הזה פה?".

"אם אתה מתכוון לשליח הפיצה", השיב אחד העובדים, "הוא בסך הכל חיכה שיביאו לו טיפ"...

* * *

"ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד".

הלשון "ואתה תצווה את בני ישראל", חריגה ביחס למצוות התורה שציווה ה' את משה לאמור לבני ישראל או לדבר אליהם. רבנו אברהם אבן עזרא מבאר את השינוי: "וטעם ואתה תצווה - שהיא מצווה עולמית על הציבור לתת תמיד שמן זית להעלות נר תמיד".

בדרך הפשט כמובן שכוונתו היא לכך שמצוות נתינת השמן היא כל זמן שהמקדש קיים, אולם אם מצווה זו ניתנה לדורות עולם, וה"אבן עזרא" עצמו משתמש בלשון "מצווה עולמית", כדאי להתבונן אפוא היכן מצווה זו פוגשת אותנו גם היום.

הכיתה סערה וגעשה.

שלושים ילדים נחלקו למספר קבוצות והתווכחו בלהט על אופי מסיבת הפורים שרצו לקיים בכיתה. תוך כדי הוויכוח התלהטו הרוחות והילדים החלו להעליב אלו את אלו. מילות גנאי התעופפו באוויר, פגיעות אישיות, עלבונות והטחות נזרקו מפיהם בלי לחשוב.

הדפיקות החזקות על השולחן החזירו אותם בכוח למציאות. המורה עמד ליד שולחנו ופניו חמורות סבר.

אט אט השתררה דממה בכיתה. הילדים התפזרו למקומם בפנים מבוישות על שנתפסו בקלקלתם.

להפתעתם הרבה, במקום שהמורה יבטל את המסיבה לחלוטין ואף יעניש אותם, ניגש המורה ללוח, צייר קו ישר באורך 30 סנטימטרים, והציע להם אתגר: "מי מכם יכול לקצר את הקו הזה? אתם מוזמנים להציע הצעות".

"תקצר מלמעלה", צעק תלמיד מהיר. "מה פתאום?" התנגד רעהו, "מלמטה עדיף". השלישי בכלל היה יצירתי והציע 'לקפל' את הקו לשניים כך שיהיה קצר יותר.

המורה עצר לרגע והבהיר את כוונתו: "עליכם לקצר את הקו בלי לגעת בו כלל!".

דממה השתררה שנית בכיתה. הילדים ניסו לחשוב איך מקצרים קו בלי לגעת בו. התנהגותם המבישה פרחה מזיכרונם, והם ניסו להבריק פתרון שיניח את דעת המורה.

לאחר דקות ארוכות וניסיונות כושלים, ניגש המורה שנית אל הלוח וצייר בסמיכות לקו הראשון קו נוסף באורך 50 סנטימטרים.

מהירי התפיסה שבין התלמידים חייכו למראה הפתרון הפשוט והגאוני, והמורה הסביר: "כדי להיות גדולים יותר ממישהו, אין צורך להקטין אותו. עדיף להגדיל את עצמך"...

נראה לבאר בדרך רמז לשון הפסוק: "ואתה תצווה", תצווה מלשון חיבור - צוותא, "את בני ישראל", שהגדולים לא יראו פחיתות כבוד לעסוק בתורה עם הקטנים מהם בחכמה, ללמד אותם, להשיב על שאלותיהם ולהסביר להם מה שהם מתקשים בו.

כבר אמרו חז"ל "ומתלמידי יותר מכולם". כיצד זה עובד? על מנת להשיב לשאלותיו של הקטן מוכרח הגדול לרדת ממדרגתו ולצמצם את שכלו עד שיוכל להסביר לקטן ממנו עד שיבין. "סוד החכמה" - אמרו הקדמונים – "צמצום". הצמצום והריכוז מסייעים בידי האדם להבין לעומק יותר ובצורה איכותית הרבה יותר.

"וייקחו אליך" - על ידי שהגדול מתאמץ ומסייע לקטן, הוא מגלה שלא הוא נתן משלו לקטן, אלא אף קיבל בזכותו, לשון "לקיחה", "שמן זית זך", לימודו זך ונקי באופן מבורר ביותר. 

* * *

לא רק בלימוד תורה הדברים אמורים, ולא רק ב"גדול" ו"קטן" בשנים.

לכולנו יש תחומים שבהם אנו "גדולים" יותר מהשני. לפעמים אנו רואים פחיתות כבוד או מעמסה בירידה לרמתו של השואל ולהסביר לו לפי הבנתו.

לבד מכך שלא משתלם לפטור את השני בזלזול, שכן לפעמים משלמים על זה ב"2,000 שקל" בעוד שההוא רק חיכה ל"טיפ". אלא שמשתלם וכדאי "להגדיל את עצמך" - לעבוד על מידותיך, לתת מעצמך.

אתה לא באמת נותן. אתה בעצם לוקח.