אלו 3 השיטות להתגבר על וונדליזם. אתם תופתעו כמה השיטה השלישית מוצלחת

כמה בתי ספר במדינת ניו-יורק שבארצות הברית, סבלו מוונדליזם - תלמידים שמשחיתים ומחבלים במוסד הלימודים שלהם. באותם בתי ספר החליטו שלא להשלים עם התופעה, ועשו סוג של ניסוי, לבדוק מה יאפשר את צמצום ממדי התופעה. שלוש דרכים נוסו באותם בתי ספר. ננסה לסקור בקצרה את הדרכים, כי הלקח רלוונטי ביותר גם עבורנו, בבואנו לחנך בצורה אפקטיבית את ילדינו.

השיטה הראשונה: "אפס סובלנות". עונשים חמורים במיוחד עם בקרה אינטנסיבית של מצלמות אבטחה רבות. בטווח הקצר השיטה עבדה, אבל חיש מהר התלמידים גילו מה הנקודה המתה של כל מצלמה, ושם השחיתו ללא רחמים. ואם היתה הפסקת חשמל, רמת ההשחתה של בית הספר היתה חסרת תקנה. בשורה התחתונה: כישלון חרוץ.

השיטה השנייה: "בית הספר הוא ביתך, שמור על ניקיונו". קמפיין חיובי על חשיבות נעימות סביבת החינוך בה אנו נמצאים שעות כה רבות. שיטה זו הצליחה בשיעור נאה, של כמעט עשרים אחוז שיפור, מה שמראה עד כמה ניתן להשפיע בטוב יותר מאשר ברע.

השיטה השלישית: שיתוף ועירוב אמיתי של הילדים. תקציב המצלמות והקמפיין מהשיטות הראשונות נמסר כאן לתקציב ריהוט ואפילו שיפוץ קל, שבו התלמידים נטלו חלק, והחליטו ביחד על הבניית מרחב הלימוד שלהם, וכמובן שגם תקציב קישוט שבו התלמידים נטלו חלק פעיל.

והתוצאות? מדהימות, למעלה מתשעים אחוז שיפור. כאשר התלמידים נתנו את לבם והיו שותפים אמיתיים בעיצוב סביבת הלימוד (וככל שהשותפות היתה עמוקה וכנה יותר, כך גם ההצלחה היתה רבה יותר).

המאמר פה לא עוסק בארכיטקטורה (אם כי הרבה יש להאריך בכך שגם סביבת הלמידה היא סוג של מורה). לענייננו, הלקח נוקב: העיסוק הרב במשמעת, סמכות וגבולות, מביא להצלחה מסוימת. זה חשוב, אבל באיזשהו שלב של "ויגדלו הנערים", זה כבר עובד פחות. יש כאלה בעלי יכולות ניהול עצמי ולמדנות שמצליחים להסתדר, אבל יש כאלה אימפולסיביים יותר, שהחיכוך עם הממסד הותיר בהם לא רק חוויות הצלחה, אלא טראומות ותחושת חוסר שייכות. איתם הגישה הסמכותית עובדת פחות, ואיתם חייבים לדעת לשלב לא רק עונשים ופיקוח, אלא לשתף אותם באמת, לגייס אותם, את לבם, לעבר מטרות שהם יהיו מחוברים אליהן. כמו בגישה השלישית.

כאשר יש להם עבור מה לקום בבוקר, הם משועממים ומתוסכלים פחות, יש להם מה להפסיד, ולכן הם מחפשים פחות צרות, יכולים יותר לשלוט בסקרנות הטבעית ובשלל פיתויי הרחוב. במקביל לחיזוק הקשר וליצירת מסלולי אמון ותקשורת בריאה, שפה משותפת, עלינו לעשות השתדלות אמיתית שהם יזכו להתחבר, לחוות הצלחות.

אף אחד לא קם בבוקר רק כדי לְרַצות מישהו אחר. אבל אצל נערים כאלה, לפעמים אין להם סיבה לקום. זה גם קשה להם, כי הם מאותגרים מבחינה הורמונלית, בסערות וולקניות מטלטלות. היצור האנושי מלא מורכבויות, אך מצד שני, יש בו כמה כפתורים אדומים, אלמנטים שצריך לדעת ללחוץ עליהם כדי להפעיל אותם. הכפתור המרכזי הוא תחום הערך. הסיפוק. החיבור. ובגיל הזה במיוחד, כל מה שאינו הצלחה, הנער מיד מתרגם את זה לכך שהוא לא רוצה, לא בא לו. כל ביקורת היא מכת חשמל. כל עידוד או הצלחה היא דלק מיידי.

יש כאן עקרון יסוד. אף נער לא יבחר להיות רע, אלא אם כן הוא משוכנע בכך שהוא לא יכול להצליח בלהיות טוב. אין לו סיכוי לעמוד בציפיות, לכן הוא מתייאש ונוהג כפי שהוא נוהג. יעדים קטנים של הצלחה יחזירו לו את הביטחון.

התרגלנו לדבר על חינוך במשמעות של פיקוח ומשמעת, כמו הגישה הראשונה, גישה שבדור שלנו מוכיחה את עצמה פחות. אם נצליח למצוא חוויות של חיבור ושל הצלחה, הם יאפשרו לנו להזדקק פחות למנגנוני הענישה והפיקוח, וממילא – להצליח יותר.

יהי רצון שנצליח.