הכל בראש: דניאל מזרחי מוצא את השמחה בכל פעולה שהוא עושה

הבוקר יצאתי לקניות עם שנקה, העובד הזר שלי. למען האמת, הוא בכלל לא זר עבורי. הכינוי הזה, "עובד זר", סתם משונה ולא נעים. מהיום והלאה כשאספר עליו אקרא לו "העובד המוכר שלי".

בדרך כלל אנחנו יוצאים פעם בשבוע לקניות שוטפות לתחזוקת הבית. קונים ירקות, מצרכי מזון, עומדים בתור לקופה, משלמים, וחוזרים לדירה עמוסי שקיות וזיעה.

היום, כשהגענו לסופר, הבריק בראשי רעיון. למה אנחנו מטרטרים את עצמנו בכל פעם לסופר בתלפיות ומבזבזים שלוש שעות ויותר?

ניגשתי לעובדת של הסופר ואמרתי לה שאני מחפש את המנהל הראשי.

היא ניסתה להתעלם ממני, אבל לא נתתי לה את האפשרות. כעבור מס' דקות, כשהיא ראתה שאני עומד על שלי, היא קראה למנהל שיגאל אותה מייסוריה.

המנהל היה לחוץ ועמוס בעבודה, ובכל זאת אני מוכרח לציין שהייתה לו סבלנות רבה. מצאתי את עצמי מנסה להסביר לו שוב ושוב מה אני רוצה מהחיים שלו, כאשר מסביבנו מתאספים עוד ועוד אנשים שמנסים להקשיב ולעזור.

הבעיה היא שכשאני לחוץ, הדיבור שלי נהיה פי כמה לא מובן.

אחרי רבע שעה ארוכה שנדמתה כמו נצח, הצלחתי להסביר לו שאני רוצה לקבל משלוח אל הבית כל שבוע. הוא נענה לבקשה ונתן לי את הוואטסאפ האישי שלו, כדי שאוכל לשלוח לו את רשימת הקניות.

זהו, עד כאן הסיפור. זה בטח נשמע לכם כמו אינפורמציה לא מעניינת במיוחד. בסך הכל הלכתי לסופר והגעתי להסכם לגבי משלוח. אז זהו, שלא. בשגרת החיים שלי, לכל פרט הכי קטן יש חשיבות גבוהה. כל צעד חייב להיות מתוכנן, כל יציאה לרחוב היא אתגר שיש לחשב אותו מתחילתו ועד סופו. מאז שעברתי לדירה והתחלתי את חיי החדשים והעצמאיים, אני עסוק בלקצור עוד ועוד הצלחות קטנות שישפיעו על חיי וישנו אותם ללא היכר.

למשל, אני גר בקומה 5, והיה לי קושי להזמין את המעלית וללחוץ על הכפתור כדי לרדת או לעלות. אני לא רוצה להיות תלותי בשנקה, העובד המוכר שלי, וחשוב לי שתהיה לי היכולת לצאת ולהיכנס מהבית בכוחות עצמי. במשך שבוע שלם שברתי את הראש ביחד עם מתנדב מקסים שניסה לעזור לי, ולאחר אינספור ניסיונות הגענו לפתרון בדמות מוט ברזל מתכוונן שהוצמד לכיסא הגלגלים ובזכות כשרוני הרב כנהג מרוצים מדופלם, אני מצליח ללחוץ על הכפתורים תוך כדי תמרון הכיסא שמאלה, ימינה, רוורס וכו'. עוד ניצחון קטן שדוחף אותי קדימה וממלא אותי בשמחה ובאופטימיות גדולה להמשך.

הרבה אנשים שואלים אותי, איך אתה מצליח להגיע לרמה כזו של שמחה למרות המצב הגופני שלך?

אני חושב שזה פשוט מאוד. בתוכנו קיימים שני קולות נצחיים. הקול הראשון כל הזמן לוחש: אתה חלש, אתה לא מוכשר מספיק, אתה לא תצליח להרים את עצמך.

והקול השני מנחם ומתעקש: אתה מסוגל, אתה מיוחד, אתה תצליח לעמוד מול האתגר.

אני משתדל תמיד להסתכל קדימה ולומר לעצמי: תראה כמה אתה חזק, איך הצלחת ברוך ה' לכבוש מטרות, אפילו מטרות קטנות. ושלא תחשבו לרגע שאני מלאך, גם לי יש מצבים שהקול השלילי כמעט מכניע אותי. וזה בסדר, לא צריך להיבהל מזה, אפשר לקבל גם את הרגעים האלה ולהכיל אותם. מחר יפציע יום חדש, אני ארגיש טוב יותר ואתמקד בצדדים החיוביים. אין מושג כזה טוב מוחלט או רע מוחלט. יש רק נקודת המבט שלנו, והיא נתונה בידינו.

הכל בראש!