נשות אברכים חושפות: "כך נראים חיינו לצידו של בעל אברך"

מה אתם באמת יודעים על חיים לצד בעל אברך? איך נראה בית שבו האב מקדיש את רוב שעות היום שלו ללימוד התורה? מה יותר טוב מלשאול את האדם הכי קרוב אליו - אשתו?

יצאנו לבדוק מה זה אומר לחיות לצד בעל שתורתו אומנותו ומצאנו שלוש נשים מופלאות שהסכימו לשתף ולחשוף את עולמן של נשות האברכים, על כל היבטיו.

שוחחנו עם נוחי זלושינסקי, בת 26, נשואה חמש שנים, אשת אברך ואמא ל-3 בנות; אילה גליק, בת 37, נשואה 16 שנה לאברך ואמא ל-6 ילדים; ועם עם איריס כהן, בת 47, נשואה לאברך כבר 25 שנה ואמא ל-7 ילדים, ביניהם שני בנים נשואים, אברכים גם הם.

(צילום: Nati Shohat /Flash90)

חיים של תורה

נפתח בשאלה הראשונה והמתבקשת ביותר: מה גרם לך לרצות להיות אשת אברך? זו הייתה בחירה מודעת, או שפשוט ''נולדת'' לתוך זה?

נוחי משתפת: ''נולדתי למשפחה חרדית, שני הוריי עובדים, אחים שלי בני תורה, חלקם גם אברכים. התחתנתי לפני חמש שנים עם בחור מבני ברק, כשהשאיפה שלי היא באמת לבנות בית של תורה. אבא שלי לא אברך, אבל הרגשנו בבית את אהבת התורה שלו, כל שעה פנויה שיש לו הוא יושב ולומד. אז אהבת תורה - הייתה לי, אבל אף אחד לא כפה או הכריח אותי להתחתן דווקא עם אחד שישב וילמד. לפעמים היום, אני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי שאלות כמו: 'את באמת רוצה את זה שבעלך ישב וילמד? את בוחרת בזה?' וכן, אפשר לומר שאני בוחרת בזה בכל פעם מחדש. אני חושבת שעצם זה שאני ממשיכה לבחור בזה, זה מראה משהו על החיים שלנו''.

אילה: ''אני גדלתי בבית מיוחד של הכנסת אורחים יוצאת דופן, אהבת תורה ומסירות נפש. אמא שלי בעלת תשובה, היחידה מכל משפחתה. לא ראיתי מקרוב חיי אברכות, לא בבית ולא אצל רוב המשפחה המורחבת, כך שזה לא היה לי בכלל במחשבה, אבל עם הזמן, כשבגרתי, הגעתי ללמוד בסמינר אופקים שנתן לי השקפה נכונה ואת הרצון לבנות בית של תורה. אני חושבת שעד שלא חיים את החיים האלה, לא באמת מבינים מה זה להיות אישה של בעל אברך. כיום, ב''ה אני נשואה כבר 16 שנה לבעל שמקדיש את רוב שעות היממה שלו ללימוד תורה, שמתחיל את יומו בשעה מוקדמת מאוד בבוקר ומסיים אותו בשעות הקטנות של הלילה. בפגישות שלי עם בעלי לפני החתונה, הוא סיפר לי סיפור שמלווה אותי עד היום. בעלי זכה ב''ה לגדול בבית של מסירות נפש, עם סבא וסבתא מיוחדים. הסבא, היה עובד כמנהל מחלקת מחקר ופיתוח, כשחבריו לעבודה לא היו דתיים. קרה יום אחד שבעל כילד קטן התלווה אליו לעבודה. כשהגיעו לעבודה, הוא הציג אותו בגאווה לעיני חבריו ואמר: 

'זה הנכד שלי, הוא לומד תורה!' כמה חוכמה וחינוך עקיף, בלי מילים. אז לא תמיד יש את הנתונים והיכולת לבחור בדרך הזאת, אבל כשיש רצון אמתי - יש גם סייעתא דשמיא לכך''.

איריס: ''גם אני גדלתי בבית חרדי ואבי עבד בתור מורה בבית ספר ממ''ד. בצעירותי למדתי באחד הסמינרים בבני ברק ושם מאד הכניסו לנו את הרצון והשאיפה לבית של תורה ולבעל שלומד יום שלם. בשלב הראשון בחיים זה היה הכי טבעי שזה מה שיהיה וזה מה שחיפשתי. גם כשמציאת הזיווג שלי קצת התעכבה, הרבה אנשים 'רמזו' לי אולי להתפשר ולקחת בחור עובד, או לומד חצי יום ואפילו הביאו לי דוגמה מאבא שלי שעובד לפרנסתו וברוך ה' שומר על הזהות שלו כבן תורה. אבל אני הרגשתי שאני רוצה יותר, שזה לא מספיק לי. לא ידעתי איך אני הולכת לעשות את זה, אבל  ה' שלח לי גם את הבעל שחיפשתי שיושב ולומד כל היום וגם אפיק פרנסה שמאפשרת לי לכלכל בכבוד בית של תורה''.

אז כולכן בעצם לא ראיתן חיי אברכות מלאים בבית ההורים ואת הרצון ינקתן בעיקר מהסמינרים. האם הרגשתן שהמורות באמת הכינו אתכן לכל מה שהחיים האלו מזמנים?

איריס: ''אני חושבת שעצם זה שלא הסכמתי להתפשר על משהו אחר, זה מראה שכן החדירו בנו את זה בצורה נכונה ובריאה, כי לעומת זאת בבית לא ראיתי חיי אברכות שיכלו לגרום לי לרצות את זה גם לעצמי. אני חושבת שזוכרים יותר את החוויה ולא את התוכן עצמו, אפשר לומר שהחוויה הייתה בהחלט בכיוון של בניית בית של תורה על כל המשתמע מכך וזה מה שזכור לי עד היום לטובה''.

נוחי: ''בשנים המאוחרות יותר של הסמינר שזה מקביל לכיתה י''ב ומעלה, מדברים המון על בית של תורה ועל החיים לצד בעל אברך. עד היום אני מוצאת את עצמי לא פעם מריצה בראש שלי את המשפטים של המורות שלי משנות הסמינר. אז זה היה נראה לנו סתם 'חפירות', אבל תכלס, בחיי המעשה, לא יאומן כמה שזה היה נצרך, אני ממש חיה את זה. אני חושבת שהחוכמה הגדולה היא לקחת את כל מה שלמדנו אז ולתרגם את זה לחיי היום יום, אלו החיים עצמם בעיניי''.

אילה: ''אני חושבת שהסמינר בנה לי את הרצון לבית של תורה, מה שלא היה קיים לפני כן, כי לא ראיתי בית כזה. אבל נראה לי שמה שהחזיק אותי ומחזיק אותי עד היום זה הראיה של העתיד, איזה ילדים אני רוצה לגדל ולאיזה ערכים''.

(צילום: shutterstock)

מתמודדות ושמחות

עכשיו בכנות, עם כל הרצון הטוב והשאיפה לבית של תורה, האם אין לכן טרוניה כלפי בעל ''שרק'' לומד?

אילה: ''טרוניה? ממש לא. אני יודעת שבעלי עושה את הדבר הנכון ואני תומכת בכך. לא הייתי רוצה משהו אחר''.

נוחי: ''אני חושבת שבגלל כל השדר הזה שאנחנו מקבלים מבחוץ, שאפשר גם לעבוד ומי אמר שחייב דווקא ללמוד וכל האמירות של 'נשמות טובות' למיניהן, כן נכנסת לפעמים איזה צביטה קטנה בלב וזה קשה, אבל במצבים כאלה אני משתמשת בשכל שלי ואני שואלת את עצמי מה באמת אני רוצה? מה אני רוצה שיישאר ממני ואיזה חותם אני רוצה להשאיר בעולם וזה נותן לי כוחות. אחרי הכל, אפשר לומר שאני ממש מעריצה של בעלי, במיוחד שהוא חי את מה שהוא לומד ולא עושה את זה בשביל לצאת ידי חובה או לסמן וי ביומן נוכחות, זו השמחה הכי גדולה שלי בעולם. אז לא שאין טרוניה, אלא אני ממש דואגת אפילו להחדיר לבת הגדולה שלי, שאיזה כיף לנו, אבא שלנו לומד תורה, אבא צדיק… בגדול, ההרגשה בבית מאד שמחה וזה מה שחשוב''.

איריס: ''לא רק שלי אין טרוניה, חלילה, אלא אני יכולה לומר לך שאפילו אנשים שלא התרגלו לחיים כאלו, יכולים להבין למה אין טרוניה. אני לומדת פעם בשבוע עם חברותא - אישה שמתקרבת ליהדות ואנחנו לומדות יחד פרקי אבות. כשהגענו למשנה של 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל…' התכוננתי לזה מאד ואפילו ישבתי עם בעלי שיסביר לי כמה פירושים טובים שאוכל לומר לה. בשיחה שלנו, הקראתי לה את המשנה ואמרתי לה: 'עכשיו תשאלי אותי את כל השאלות הכי קשות שיש לך'. היא לא הבינה על מה אני מדברת, היא צחקה ואמרה: 'מה זאת אומרת? זה ברור שמי שמקבל את כל הסיפוק שלו מהתורה ומהלימוד שלו וכל האושר שיש לו בחיים זה מהתורה, זה כל כך ברור שהוא כבר לא צריך שום דבר שימלא אותו'. אם היא הבינה את זה בלי לחיות את זה, אנחנו - כל שכן''.

(צילום: yaakov Naumi /Flash90)

ביקורת מהסביבה היא דבר די נפוץ שאתן בטח נתקלות בו לא אחת, איך מתמודדים איתה או לא נשברים ממנה?

נוחי: ''זו לא בדיוק ביקורת, אבל יש המון טיפטופים כאלו, שאומרים לך: 'בסדר שילמד, אבל שילך גם ללמוד מקצוע שיהיה להמשך החיים… למה לא?' אני חלילה לא רוצה להישמע נגד אנשים שעובדים לפרנסתם, לא זו הכוונה שלי, אבל כשאומרים לך משפט כזה או: 'למה לא מלמדים אותם מתמטיקה?' זה אוכל אותך ומטפטף לך בפנים. במצבים כאלה אני שוב מפעילה את השכל הישר שלי במקום הרגש, ונותנת לכל האמירות השכליות ומה שאני יודעת לצוף למעלה''.

איריס: ''זה ממש מצחיק אותי איך שאנשים מסתכלים עלינו. בדיוק היום ראיתי מודעת פרסום של איזו 'מכירה' ומה שהיה כתוב שם שעשע אותי. זה הלך כך: 'אשת אברך? - המכירה הזאת בדיוק בשבילך!' בעיני זה כואב מאד שאפילו בציבור שלנו נכנס המושג של 'אברך = מסכן'. אז איך אני מתמודדת עם זה, את שואלת? אני כל כך מאושרת, עד שזה ממש לא מפריע לי''.

אילה: ''אני לא מתמודדת כמעט עם ביקורת מהסביבה. במשפחה של בעלי כמעט כולם אברכים. לעומת זאת, בצד של המשפחה של אימי כולם חילוניים. ברור שמסתכלים עלינו מוזר, אבל הם יודעים להעריך את המקום שאנחנו נמצאים בו. אנחנו גם לא חיים במקום 'אברכי', יש לי עסק, אני עובדת עם אנשים ואני לא חיה באופן ''מסכני' בגלל שאני אברכית, אז אולי לכן אני לא מרגישה שמסתכלים עליי בצורה אחרת''.

אוקיי, אז עם ביקורת מבחוץ אתן מתמודדות יחסית טוב, מה קורה בבית פנימה? איך הולכת חלוקת התפקידים בבית עם בעל אברך, אם בכלל יש כזאת?

נוחי: ''יש בהחלט. כשנולדנו לנו התאומות היו לבעלי אפילו תפקידים קבועים. זה שהוא אברך לא מונע ממנו להיות נפש חיה בבית והוא עוזר המון-המון. לדעתי חלק מלהיות בן תורה זה להיות שותף. התורה כ''כ מעדנת את האנשים שזה גורם להם להיות אכפתיים ושותפים להכל בבית''.

אילה: ''בעלי שותף בהרבה דברים בבית, הוא עוזר לי בעיקר בבוקר עם הילדים, מכין להם את הסנדוויצ'ים לבית הספר ומסיע אותם למוסדות לימוד. ביום שישי אנחנו שוטפים ביחד את הבית. בגדול, הוא מאד מעורב בבית, עוזר ותומך''.

איריס: ''יש דברים שבעלי עוזר לי בהם באופן קבוע, אם זה בהכנות לשבת, אם זה בקניות וכד'. היו תקופות בחיים כמו למשל אחרי לידות, שהוא עשה הרבה יותר דברים - מעצמו, בלי שאבקש בכלל. אני חושבת שהתורה היא לא משהו שלומדים אותו לשם לימוד בלבד, אלא היא משהו שנוגע בכל החיים שלך, לחיים בבית, להתחשבות בזולת, זה מלווה את האדם בכל צעד בחיים''.

זה נשמע ממש אידיליה, אבל איך זה משפיע על היחסים בין בני הזוג שרק האישה היא המפרנסת? יש לזה השלכות?

איריס: ''אנחנו לא מודדים את הערך שלנו לפי מי מביא יותר כסף או מי אחראי על הפרנסה בבית. ברור לי מאד שמה שאני עושה בשביל הפרנסה של הבית שלנו, בעיסוק שלי כמורת שילוב ובהוצאת ספרי הלימוד שלי, זה משהו משותף. בעלי שותף מלא בכל מה שאני עושה בעסק, אם זה בקבלת החלטות ואפילו במשלוחים. זה לא משהו שיש עליו טאבו או שמודדים וסופרים מי עשה יותר מה, אנחנו ממש לא שם. אני מאמינה שיש גם את הקטע של הברכה בכסף, שזה לא משנה כמה כסף באמת נכנס, אלא הברכה שתהייה בו והברכה לדעתי תלויה בכח התורה''.

נוחי: ''הרבה פעמים יש תחושה שמי העליון פה, מי המפרנס? אבל אני באמת אחת שלא יודעת כלום. בעלי אחראי על כל החשבונות, בתכלס, הבעל אמור לפרנס, מה שלקחתי על עצמי את עול הפרנסה זה משהו שאני בחרתי לעשות מרצון ואין לי בגלל זה איזו תחושת עליונות עליו חלילה, להיפך, אני נותנת לו לנהל את הכל ומבחינתי הכל שלו''.

אילה: ''אני לא רואה שזה שיש לי עסק ובעלי לומד גורם לי להרגיש כלפיו הרגשת עליונות או משהו כזה, להיפך, אני מאד מעריכה את הלימוד שלו ואת היכולת שלו לשבת ללמוד יום שלם למרות שיש לו כשרונות מדהימים של נגינה ושירה, אבל הוא בוחר לעשות את הדבר האמיתי - ללמוד תורת ה' ועל כך אני מברכת כל יום מחדש''.

(צילום: shutterstock)

לדעת לוותר ולהתפשר

אם נהיה כנים רגע, יש לכן תחושה שאתן פחות ''נהנות מהחיים'' בגלל שהבעל שלכן אברך, או שאתם נהנים משני העולמות?

נוחי: ''אפשר לומר שאנחנו די נהנים משני העולמות, יש לנו חופשות, קטנות אומנם, וכל מיני הנאות קטנות של החיים, אבל אני חושבת שהידיעה שאני ממלאה את תפקידי בעולם בצורה הטובה ביותר - זה ממלא אותי באושר  פנימי כזה, שאני כמעט ולא צריכה להכניס דברים חיצוניים כדי להרגיש אותו''.

אילה: ''אנחנו לא מסוג האנשים שיכולים לצאת לחופשות בכל זמן ואני לא חושבת שיש הרבה אנשים כאלה בכלל. אבל בגדול, אני לא חושבת שאני פחות נהנית מאנשים רגילים או שאני מוותרת על הרבה דברים בגלל שבעלי אברך. המילוי שלי הוא מדברים אחרים, כך שלא נשאר מקום גדול מידי שצריך למלא…''

איריס: ''אני חושבת שאנחנו נהנים משני העולמות. מה שחסר לי לפעמים זה שבעלי הרבה שעות מחוץ לבית, אבל כשאני יודעת מה המטרה של זה - הקושי מתגמד. העניין הוא להזכיר לעצמינו את זה בכל פעם''.

אני יודעת שחיים של אברכים מלאים בסיפורי השגחה פרטית על כל צעד ושעל, יש אפילו כאלו שאומרים ש"לאברכים יש הנהגה מיוחדת מלמעלה". יש לכן סיפור השגחה מעניין לשתף אותנו בו?

נוחי: ''סיפורי השגחה באמת מלווים אותנו יום יום, אני אפילו לפעמים לא מודעת אליהם מרוב שהם נוכחים בחיינו. למשל, עכשיו התחלנו לשלם משכנתא ובדיוק באותו זמן הציעו לבעלי ללמד תלמיד בדיוק באותו סכום שהיה חסר לנו. אני כל כך חיה את הסיפורים האלו, שבא לי לצעוק אותם בקולי קולות שאנשים יבינו שה' איתנו בכל רגע ורגע ובכל שלב בחיים''.

אילה: ''אני גם חושבת שתמיד יש סיפורים והיופי בהם שהם אמתיים ושהם קורים לנו. הייתה לנו שנה אחת שרצינו ממש להקים סוכה, מה שלא עשינו אף פעם. כדי לקנות סוכה ואת כל האביזרים והכלים שצריך, היו זקוקים לסכום של בערך 4,000 ש''ח. באופן מפתיע למדי, הגיע אחד מהדודים שלנו ואמר שהוא החליט לחלק כסף לכל האחיינים במשפחה. הסכום שקיבלנו ממנו היה בערך הסכום שהיינו זקוקים לו בשביל הסוכה. יש לי עוד הרבה סיפורים כאלו, למשל, אני מנהלת עסק של חוגי אנגלית לילדים, לפעמים הטלפונים שאני מקבלת הם פלאיים עד הזויים לגמרי ובדיוק בזמן שאני צריכה תוספת הכנסה. מתקשרים אלי אנשים שהילדים הגדולים שלהם היו אצלי בחוגים לפני שנים ועכשיו הם רוצים לרשום את הילד הקטן, פעם אחת הייתי באיזו חנות ודברתי בטלפון בקשר לאחד החוגים ואז המוכרת שואלת אותי: 'איזה חוגים יש לך? אני רוצה לרשום את הבת שלי לחוג אנגלית'. זה קורה באופן יום יומי, ככה שאני כבר כמעט לא רואה בזה נס או השגחה, אבל זה ממש זה''.

טוב, זה נשמע ממש מעניין ומאתגר להיות אשת אברך, האם אתן חושבות שכל אחת יכולה להיות אשת אברך? או שיש צורך לשם כך בכישורים מיוחדים?

אילה: ''לכל אחת יש את הסייעתא דשמיא שלה בדרך אחרת וזה גם הרבה תלוי בבעל. אם בעלי לא היה מה שהוא, אני לא יודעת אם הייתי יכולה לעשות את זה. אני חושבת שזה תלוי בשני בני הזוג ולא באישה דווקא. כשיש לך כוח רצון ומטרה, עם כוחות משותפים, תגיעי אליה''.

נוחי: ''אני חושבת שלא כל אישה מסוגלת לזה, אבל אני חושבת שמה שכן כל אישה יכולה זה לאפשר לבעל ללמוד, לא משנה כמה זמן. השעה הזאת שתקדישי לתורה יכולה לעשות את הכל ממש כמו אחד שיושב ולומד יום שלם. לא כולם בנויים ללמוד יום שלם, אבל אם את מאפשרת לו ללמוד את השעה הפנויה שלו ביום, את מחזיקה את העולם. ולאישה שרוצה את זה באמת, אני חושבת שמה שהיא הכי צריכה זה כוח רצון והבנה של החשיבות של ערך התורה בעולם''.

(צילום: shutterstock)

איריס: ''קשה לי קצת לענות, כי זה כמו ששואלים אם כל אחד יכול להיות אברך… זה משהו שצריך לבוא מבפנים. מי שבאמת רוצה להיות אשת אברך חייבת להכיר בערך של זה ובד בבד להכיר בצרכים שלה. אני זוכרת שבתחילת הנישואים הייתה לי כמין דילמה כזאת כל פעם של ביטול תורה, כמו למשל מה אני יכולה לבקש ממנו, ומתי אני יכולה להגיד לו שאני רוצה שהיום יישאר איתי בבית. גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רגשית, כמו שיחה, יציאה וכדומה. פחדתי נורא שכל רגע של תורה שאני 'לוקחת' ממנו זה ביטול תורה. אבל אחר כך הבנתי שהקב''ה נתן לנו את הרגשות בשביל שנוכל למדוד את הדרגה שלנו ואיך אנחנו מתייחסים לכל נושא בחיים, גם לנושא הזה. זאת אומרת, כשאני רוצה איזה משהו ואני בוחרת לוותר עליו בשביל לימוד התורה, אני צריכה קודם לבדוק עם עצמי איך אני מרגישה עם זה. אם אני מרגישה מסכנה או קדושה מעונה, זה סימן שזה צורך בשבילי ואדרבה, אסור לי לוותר על זה. אבל אם אני עושה את זה מתוך שמחה, אז זה אומר שאני כן יכולה לוותר על זה למען התורה. לכן אני חושבת שמי שבאמת רוצה להיות אשת אברך צריכה לבדוק עם עצמה קודם כל אם היא שלמה עם זה, כי אם היא מתוסכלת או לא מסופקת, זה לא טוב לא לה ולא לבעלה''.

ולסיום, שאלת השאלות: במבט לאחור, אם הייתן יודעות מלכתחילה לאן החיים הללו ייקחו אתכן, הייתן בוחרות בזה גם היום?

איריס: ''בטח. הייתי בוחרת בזה גם אם הייתי צריכה לבחור בזה שוב מחדש. אין תחליף".

אילה: ''כשאני רואה את התוצאות של הבחירה הזאת - ברור. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם זה היה אחרת, במיוחד שאת רואה את כל המצב היום ברחוב. אני מודה לה' מיליון פעם על הבחירה הזאת ומתפללת שייתן לי כוח להמשיך לבחור בזה גם הלאה''.

נוחי: ''כן, אין לי ספק שהייתי בוחרת בזה שוב. יש רגעים קשים, אבל אם הייתי חוזרת אחורה - זה מה שהייתי רוצה. מאד חשוב לי להדגיש שצריך ממש לחיות את זה, אני לא מסכנה, אני בחרתי ובוחרת בזה כל יום מחדש. למשל, בעל שהוא יהלומן - כל המשפחה יודעת כמה שווה שעת עבודה שלו, אז אנחנו בדיוק ככה, יודעים ומעריכים כל שעה וכל רגע של תורה. חשוב לי גם להגיד לנשים שהבעל שלהם לא לומד יום שלם, אבל מקדיש כמה דקות ביום לתורה, תעריכי, תרוממי, יש לך הזדמנות לקיים את העולם, גם בדקות בודדות''.