סיון רהב מאיר על התרופה לקורונה, סליחה, לפוליטיקה

1

התחושה היא שאנחנו חיים בסרט מדע בדיוני. דמיינו שלפני שנה הייתי אומרת לכם שאסור ללחוץ ידיים, אסור לנשק מזוזות, ושאנשים מחשבים לאחור את המסלול שבו הלכו, כדי לדעת מי צריך להיכנס לבידוד. דמיינו שלפני שנה הייתי אומרת לכם שנלך לבחירות שלוש פעמים, עם אותם פוליטיקאים, ונדפוק את אותו ראש באותו קיר שוב ושוב ושוב, ללא הכרעה, ושיום אחרי הבחירות השלישיות יתחילו לדבר פה על הרביעיות.

מול וירוס הקורונה אין הרבה מה לעשות, רק לשמור כמה שיותר על הנהלים ולהקפיד על בידוד. מול הווירוס הפוליטי יש הרבה מה לעשות - להפסיק את הבידוד לטובת איחוד.

כולם צריכים לרדת מכל העצים שעליהם טיפסו ולערוך טקס "כל נדרי" שבו יותרו כל הנדרים. כולם שואלים "מי יפר את ההבטחה שלו?", אבל צריך לנסח אחרת את השאלה. מי יהיה נאמן לאינטרס הציבורי הרחב, ולא להבטחות בחירות קטנות?

תרופה לקורונה עוד לא מצאו. ממשלת אחדות רחבה כמה שיותר היא התרופה שאנחנו זקוקים לה כעת בפוליטיקה.

2

אבל עוד לפני המו"מ הפוליטי: השבוע ישבתי יותר שעות בתוך האולפן מאשר מחוצה לו. מאות ראיונות נערכו סביב השולחן העגול, רובם הפכו לעימותים. זה קורה בתוך שנייה. מישהו אומר משהו, השני קוטע אותו, ואז נשמעת התחינה: "תן לי רק להשלים משפט", בעוד המנחה מנסה איכשהו להשתלט, והצופים בבית לא מבינים מילה.

אם לנסות להכליל, היה חסר שם דבר אחד - כבוד. כבוד להשקפת העולם האחרת, לצד השני. לא הסכמה, רק כבוד. יש פה מחנה עצום של יותר ממיליון איש שמרגישים שנעשה לנתניהו עוול, שמביעים אי־אמון במערכת המשפט ובתקשורת, שרואים בו מנהיג מצוין ורוצים שימשיך כל עוד הוא יכול. יש פה מחנה עצום של יותר ממיליון איש שסולדים מנתניהו וממשפחתו, חושבים שהוא מושחת וצריך לפרוש כבר, ורואים בכחול לבן אלטרנטיבה שלטונית. זו אמורה להיות נקודת הפתיחה לדיון, ולא צעקות כמו "הוא ארדואן" או "הוא מגמגם". בואו נסכים שמצביעי נתניהו אינם עדר קופים שטופי מוח, ומצביעי כחול לבן הם לא בוגדים עוכרי ישראל. אם כל מחנה רק ייתן לגיטימציה למחנה השני, כבר נתקדם כברת דרך משמעותית.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".