בדיחה של מקצוע: גדולי הבדחנים משתפים בסודותיהם

"במגילה כתוב 'איש צר ואויב המן הרע הזה'", אומר לנו הבדחן הירושלמי הנודע יוסל'ה אייזנבאך בפתח הריאיון הפורימי שערכנו עמו. "מהמילים הללו אנו מבינים שהמן היה אדם צר מידות, כלומר רזה וקטן", הוא מוסיף, "מנגד, בהמשך כתוב: "וימלא המן חימה", מה שאומר, שצורר היהודים היה אדם מלא ורחב מידות. "האם הוא היה שמן או רזה?" תוהה אייזנבאך ומיד מיישב את הקושיה: "במגילה הרי כתוב 'ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן'. אם כן הכל ברור, המן היה אדם מלא לפני (ניתוח) ה'טבעת', ונהיה אדם צר לאחר שעשה את ה'טבעת'".

לפני חג הפורים, חגם של בדחני ישראל, פינה הבדחן יוסל'ה איינזבאך מיומנו העמוס בהרצאות ובאירועים כדי להעניק ראיון ל'הידברות'. הריאיון עם אייזנבאך אינה דומה לכל ראיון אחר. 'מתוקף תפקידו' כמשמח יהודים, הוא מלא וגדוש בבדיחות ובמאמרי חז"ל, ואינו מוותר על ההזדמנות לשמח יהודים, גם במהלך הריאיון עצמו. בשביל יוסל'ה, עבודת הבדחנות היא שליחות. "וויתרתי על הרבה דברים כדי שאוכל להמשיך ולשמח", הוא מציין.

יוסל'ה אייזנבאך

הרבי אמר: "בזכות הצחוק תזכה לשידוך"

למעשה, יוסל'ה אייזנבך הפך להיות משמח יהודים כמעט בטעות. "זה היה לפני 25 שנה", הוא נזכר. "האדמו"ר מתולדות אברהם יצחק הפך באותה תקופה לאדמו"ר, והמשמשים בקודש חיפשו אדם שישמח את משתתפי ה'טיש' – השולחן הטהור ביום הפורים. הם ניגשו למספר אנשים שעסקו במקצוע, אך הם דחו אותם. אחד מהם הציע להם להזמין אותי", הוא מספר. "באותה תקופה נפלה הצעת שידוך שהוצעה לי, והייתי מדוכדך מאוד. כשהגיעו אליי עם ההצעה לשמש כבדחן בסעודת פורים אצל האדמו"ר, דחיתי אותה. היה לי קשה לחשוב שאני אצטרך לשמח יהודים בזמן כה קשה עבורי. השליחים לא נרתעו מסירובי והמשיכו לשכנע אותי. משכך לא נותרה לי ברירה אלא לספר להם את הסיבה לסירובי. אבל גבאי האדמו"ר לא אמרו נואש. הם נכנסו אל הרבי וסיפרו לו את מה שאמרתי. בתגובה אמר להם הרבי, שיאמרו לי כי בזכות העובדה שאני אשמח יהודים ביום הפורים - אזכה למצוא את זיווגי בקרוב. ואכן כך היה. בפורים של אותה שנה עליתי על הבמה מול כאלף איש. זו הייתה ההופעה המשמעותית הראשונה בחיי. עד אז הייתי מופיע באירועים מצומצמים של המשפחה, וכאן נזרקתי למים, מול קהל גדול, שרבים מתוכו הכרתי אישית. הייתי בסך הכול בן 22, כולי חרד מגודל המעמד. אבל בסופו של דבר הופעתי בצורה טובה. בעצמי איני יודע כיצד הצלחתי לעבור את האירוע ההוא בשלום, אך ראיתי בחוש את הסייעתא דשמיא הגדולה שמתלווה לאדם שמשמח יהודים. זמן קצר מאוד לאחר מכן, השידוך שנפל עלה שוב על הפרק והתארסתי."

זו לא הייתה התפנית היחידה בחייו של אייזנבאך, שכן אם חשבתם שהוא עוסק אך ורק בבדחנות, מסתבר כי זמן קצר אחרי שהגיע אל הפסגה, הוא דווקא הפך את הבדחנות לחלק הפחות משמעותי בחייו, ועבר לעסוק בתחום העיקרי בעיניו – חינוך וקידום ילדי ישראל. אייזנבאך מפעיל כיום רשת שכוללת הופעות בפני קהל, הפצת דיסקים ומסירת קורסים מזורזים לילדים, במהלך אותם קורסים הוא משתמש רבות "בשפת ההומור", כלשונו. "אנשים חוששים פעמים רבות לגשת לאיש מקצוע. הסטיגמה שיש לפנייה כזו מרתיעה אותם מלבצע את הצעד, שפעמים רבות נחוץ ורצוי. לכן אני משתמש בהומור. להומור אין כל סטיגמה בעייתית, ואנשים מאפשרים לעצמם לשלוח את ילדיהם אליי בכדי שאקדם אותם", הוא מסביר. "בהופעותיי אני מרצה בפני הילדים על עולם הרגש, מביא בפניהם את תחום התמחותי הנוסף מעולם הפסיכותרפיה הטיפולית, ואת הכל אני עושה בשילוב עם הומור שמנגיש לילדים את הדברים".

"המסר שלמדתי מקרליבך"

אייזנבאך משתדל גם להופיע אצל חולים ואנשים שגורלם לא שפר עליהם. בהופעות הללו הוא רואה שליחות של ממש. "פעם הזמינו אותי להופיע באירוע בר-מצווה. חתן השמחה איבד את הראיה, לא עלינו, ובעקבות כך הגיעו למקום בהתנדבות אמנים שונים שביקשו לשמח אותו. בגלל עיכובים שונים, הגעתי מעט מאוחר לאירוע. נכנסתי למקום ועיניי חשכו. ראיתי אמנים מאמנים שונים, חלקם הופיעו באותה עת. אחרים פשוט ישבו ושוחחו ביניהם. בעיני חיפשתי את חתן בר-המצווה, אך גיליתי כי הוא יושב לו בצד על יד סביו, כשאף אחד אינו מתעניין בו. במרכז הופיע באותו זמן אדם שמפעיל בובות, וזה הפריע לי מאוד. הרי חתן האירוע עצמו, זה שכולם הגיעו לכאן לכבודו כלל אינו יכול לראות את המופע. עזבתי את הכל וניגשתי אל הבחור. עוד בדרך אמר לי מי שאמר כי חתן בר-המצווה רצה מאוד בבואי. התיישבתי לידו, סיפרתי לו מי אני. וכך שוחחנו במשך זמן מה. כאשר אני מספר לו סיפורים ועושה לו חיקויים שונים. לבסוף, נפרדתי ממנו, והבטחתי לו שאם יתקשר אלי באירועים שונים שיחגוג בחייו, יותר מאשמח לבוא אליו ולהשתתף בשמחתו.

"ביציאתי מהאולם אני מזהה אדם אחד רץ אחריי. עצרתי. הוא צמצם את המרחק, והתקרב. האיש הציג את עצמו בפניי ואמר לי שהוא צלם האירוע. 'כל האירוע חיפשתי תמונות של החתן מחייך, ללא הצלחה', הוא שיתף אותי. 'עד שאתה הגעת. בזכותך יש לי תמונות רבות של חתן בר-המצווה כשהוא מחייך. כל הכבוד'.

"מכל הסיפורים שבעולם", מסיים אייזנבאך את סיפורו, "זה אחד הסיפורים שהכי מרגשים אותי. הופעתי לפני אותו אירוע וגם לאחריו במקומות רבים, הצחוק של חתן בר-המצווה העיוור ודבריו של צלם האירוע מרגשים אותי בכל פעם מחדש כשאני נזכר בהם. אני מכיר הרבה אנשים שמתנדבים, כולם עושים מלאכת קודש. אך גם כאן חשוב להתנדב כדי לשמח אנשים באמת; לסייע לאלו שנזקקים לכך. לא לעשות זאת כדי להתפרסם או בשביל שיוקירו ויכבדו אותך. לעזור ליהודי זו מצווה מספיק חשובה גם אם לא תקבל מחיאות כפיים למטה. למעלה אתה חשוב גם בלי אותן מחיאות כפיים".

כילד פגש אייזנבאך את הצד השני של המטבע, את אלו שצריכים סיוע ותמיכה. "משפחתי לא הייתה משופעת בנכסים, בלשון המעטה", הוא מציין ומוסיף בהומור אופייני: "סבא שלי, שמצבו הכלכלי היה קשה במיוחד, אמר לילדיו שילמדו את מקצוע 'השנור' – איסוף מזומנים מתורמים, 'כדי שיהיה להם מקצוע ביד ולא יצטרכו לבריות...'

"באותו עניין", הוא מוסיף, "היה איזה אוסף כספים שרכש כרטיס לוטו. שאלו אותו חבריו מה הביאו לרכוש לוטו. בתשובה ענה להם כי הוא מעוניין לזכות בלוטו כדי שיוכל לקחת מונית לנקודות החלוקה של מצרכי המזון לנזקקים במקום ללכת אליהם ברגל..."

(צילום: shutterstock)

אייזנבאך ממשיך בדבריו ומספר: "פעם אחת אבי ביקש ממני ללכת לר' שלמה קרליבך, שכידוע היה יהודי חם ואוהב ישראל, שבין יתר עיסוקיו היה גם מחלק ליהודים נזקקים כסף בתקופה שקדמה לפסח. הגעתי לשם ופגשתי יהודים נזקקים שעמדו בתור ארוך כדי לקבל כסף מידיו של קרליבך. הנזקקים שעמדו שם בתור היו מאלו שאנו רואים ברחובות לצערנו, אלו ששוכבים בצדי הדרכים, בכותל המערבי ובמבואות הדרכים. זו הייתה הרגשה קשה מאוד עבורי לעמוד שם כמקבץ נדבות על יד כל חסרי הבית שהיו שם. אבל את המסר שלמדתי מאותו אירוע אזכור כל חיי. הרב קרליבך עמד שם ונתן לכל יהודי שהגיע אליו את היחס הטוב ביותר בעולם. חלק מהנזקקים היו נראים גרוע מאוד. בגדיהם היו בלויים ושאריות אוכל  נראו עליהם. חלקם גם היו במצב נפשי קשה, עם מראה שהרחיק מהם אנשים מהשורה. אבל לא את קרליבך. הוא פנה לכל אחד במאור פנים, עם אהבה עצומה, חיבק ונישק את אותם אומללים ופנה לכל אחד מהם במילים: 'אוי מיין טייערע קינד' (אוי בני היקר. ד.פ). את אהבתו היוקדת של הרב קרליבך לאותם אומללים והרצון לסייע להם, אני לוקח עמי לכל מקום עד היום הזה, במרחק של שנים רבות מאז", אומר אייזנבאך ועיניו מתלחלחות מדמעות.

אייזנבאך עוצר לרגע, ואז אומר: "יש לי קושיה גדולה על המגילה: להמן הרי היו 208 ילדים, כמניין הגימטריא של המילים 'רוב בניו'. אם כן, מדוע תלו רק עשרה מתוכם? אלא שבזמן קריאת המגילה על החזן שקורא את המגילה לומר את מספר הנתלים בנשימה אחת. אם תכניס לרשימה את כל ה-208 ילדי המן, החזן עוד עלול להיחנק, ולכן החליטו לתלות רק עשרה מהבנים".

אבל זה לא הכל, כי לדברי אייזנבאך ישנה תשובה נוספת לשאלה: "אשת המן הייתה קרויה זרת, והזרת היא כידוע האצבע הקטנה ביותר ביד האדם, מה שמצביע על גובהה הנמוך. ואם אשת המן הייתה כה נמוכה, ברור כי גם המן עצמו היה נמוך. "על נישואי אנשים נמוכי קומה אומרת הגמרא", ממשיך אייזנבאך, "כי ילדיהם עלולים לצאת גם הם נמוכי קומה, כך שניתן להסיק שילדיו של המן היו נמוכים למדי. זאת עד לאותו זמן שבו גידל אחשוורוש את המן, או אז המן נהיה גדול. וכידוע, בראש השנה, הרשעים נידונים למוות. הצדיקים לחיים, והבינוניים לעשרה (ימי תשובה), אז באותה תקופה שבה המן היה גבוה נולדו לו עשרה ילדים שהם היו בינוניים ולכן דווקא אותם דנו היהודיים..."

"הרב שטיינמן אמר לי: ''כל הדרשנים מחקים''"

הרב ישראל מאיר שושן משמש כמרצה המקרב יהודים לאביהם שבשמים. בתווך הוא משתדל לשמח יהודים ככל האפשר. את היכרותו עם תחום הדרשות והבדחנות הוא עשה בתקופות חג הפורים של שנות צעירותו, אז היה נושא דרשות תחילה בפני חוגים מצומצמים יותר של בני משפחה, ובהמשך בפני קהלים נרחבים יותר.

כישוריו התחדדו בתקופה ששימש כמלמד ילדים בתלמוד תורה. "הייתי מספר להם סיפורים, וראיתי שאני מרתק אותם", אומר שושן ומציין, "שמתי לב שכאשר אני מרגיש כאילו אני נמצא בתוך הסיפור אני מצליח לרתק את האנשים. לעומת זאת, כאשר איני נמצא בתוך הסיפור, איני מצליח בכך. זכורני שראיתי פעם ילד אחד כשהוא מתאר בפני קבוצת ילדים תאונה שהוא ראה זמן קצר קודם. הילד תיאר זאת באופן חי וממשי במיוחד, משום שזיכרון האירוע ומשמעותו היו חרוטים בראשו, ניתן לומר אפילו באופן טראומתי. מאז הבנתי כי כאשר אני מעוניין לספר סיפור ולהבהיר לאנשים את דבריי עלי להרגיש כאילו אני עצמי הייתי עד לו. כך כשאני מספר על גדולי ישראל הקודמים דוגמת ה'חפץ חיים', אני חי ממש את האירועים שהתרחשו עמם וכך מספר עליהם לשומעים".

במשך שנים רבות נוהג היה הרב שושן לומר על עצמו כי הוא אינו דרשן אלא אדם ש"מחקה דרשנים אחרים", עד שאמר זאת לגאון הגדול, רבי אהרון יהודה לייב שטיינמן, אשר הגיב בביטול לדבריו ואמר לו: "כולם מחקים זה את זה. אתה דרשן אמתי, שמחקה אחרים כמו כל הדרשנים", "מאז אני יודע שאני דרשן", אומר הרב שושן בחיוך.

הרב ישראל מאיר שושן

דברי תורה עם הומור

הרב שושן נוהג לשלב בדברי התורה שהוא מביא גם דברי בדחנות, במטרה להבהיר לשומעים את הדברים. דוגמה לכך הוא מביא לנו בדבר תורה ידוע שהוא נוהג לספר בימים אלו: "כידוע", הוא אומר, "הבעיה הגדולה שיש לדור שלנו היא המילה 'מחר'. אנשים קמים בבוקר עם רצון להשתנות ולהיטיב את דרכם, אך הם אומרים לעצמם: 'אעשה זאת מחר. מחר אהפוך לאדם טוב יותר. לא עכשיו'. כמובן, שמחר הם יגידו לעצמם את אותם דברים, וכך הם נמנעים מלהשתנות. הדברים הללו רמוזים בדברים שאמר הקב"ה למשה רבינו: 'צא והילחם בעמלק מחר' – המילה 'מחר' איננה אלא עמלק, שיש להימלט ממנו.

"כדי להבין זאת היטב נוכל ללמוד מהסיפור הבא", אומר הרב, "היה אדם אחד עני ואביון. עשרה ילדים היה עליו לגדל, ובקושי רב הצליח לכלכלם. בביתו היו שלוש בנות מבוגרות שהמתינו לשידוך. כל מה שניסה כדי למצוא להן את זיווגן הסתיים בכישלון. הוא נהג לרוץ משדכן לשדכן, אך ללא הועיל. בצר לו פנה אל רבו. 'רבי, מדוע איני מצליח לחתן את בנותיי', שאל. השיב לו הרבי בתבונה: 'בנותיך מוצלחות וטובות, אך הבעיה היא בך. אתה צועד עם מכנסיים טלואים ובלויים. סביבתך רואה זאת, ולכן אף אחד אינו מעוניין להפוך למחותנך. קח את עצמך בידיים, צא אל השוק, רכוש לך מכנסיים חדשים, וראה כי ישועתך קרובה לבוא'.

"שמח וטוב לב יצא העני מביתו של הרבי. בדרכו הביתה הוא עבר בשוק, שם בין החנויות זיהה חיש מהר את חנויות המכנסיים. הוא הביט ימינה ושמאלה, ומצא מכנסיים שמצאו חן בעיניו. נכנס אל תא המדידה, אך מהר מאוד גילה כי מדובר במכנסיים רחבים למדי. מיהר העני החוצה. החליף את המכנסיים, אך אלו התבררו כצרים מדי. כבר ברגע שסגר את כפתור המכנס, הכפתור עף קדימה, והעני נאלץ להחליף שוב מכנס. בסופו של דבר מצא מכנס מתאים וניגש לשלם למוכר. 'כמה עולים המכנסיים הללו?' שאל. '50 לירות', השיב המוכר. 'כמה?' שאל העני בתדהמה ומיהר להיפטר מהמכנסיים. רק זה חסר לו, לשלם משכורת חודשית עבור מכנסיים.

"משם הוא חזר במהרה אל הרבי. '50 לירות זה יקר עבורי', אמר בדמע. ענה לו הרבי: 'עזוב את השוק המרכזי ולך לך אל שוק הפשפשים. שם תוכל לקנות מכנסיים משומשים במחיר זול בהרבה'. מיודענו עזב את בית הרבי, ומיהר משם אל שוק הפשפשים. התהליך שפירטנו קודם שב על עצמו גם הפעם, אלא שבסופו הוא יצא עם מכנסיים בידו. בעיה אחת הייתה למכנסיים - אורכם שעלה בכעשרה סנטימטרים על אורכו של האיש. בדרכו לביתו הוא הרהר לעצמו כי אין מדובר בבעיה גדולה. 'בנותיי יוכלו לקצרם בקלות', אמר לעצמו והמשיך בשמחה לביתו. משהגיע הביתה פנה לבנותיו וביקש מהן 'קצרו נא לי את מכנסיי'. 'מחר', השיבו שלושתן, כל אחת בטון אחר ובנימוק שונה, אך המסר היה ברור. מאוכזב מעט הלך לחדרו והחליט לקצר לבדו את המכנס. לאחר שקיצר את המכנס פנה לישון בסיפוק. ויהי בחצי הלילה, הבת הקטנה קמה ממקומה וחשבה לעצמה, 'מה יהיה עם מכנסי אבי? כיצד אישן ואתן לו ללכת במכנסיים שאינם מתוקנים?' אמרה ועשתה. היא קמה בלאט, הגיעה לחדר אביה וקיצרה את מכנסיו. אחריה קמה הבת הגדולה. גם היא חשבה על מכנסי אביה, והחליטה אף היא לקצרם. אם זה לא היה מספיק, הגיעה הבת השלישית וגם היא קיצרה את מכנסי אביה. עם קומו למחרת בבוקר לבש האב את מכנסיו וזעק זעקה גדולה ומרה, שלא הותירה ספק לאף אחת מהבנות...

""הבעיה שלנו זו המילה 'מחר'", מסיים הרב שושן, "אותם בנות אמרו מחר, וזו התוצאה כאשר דוחים דברים. "פורים שמח לכל עם ישראל ושנה מלאה בהגשמה ללא דחיות".