יערה זרד: "הוליכו אותנו שולל במשך שנים"

"זה קרה כשהייתי ילדה די צעירה, בחג הפסח", מספרת יערה זרד, 31, אשת תקשורת המתגוררת בכפר סבא, "הגעתי לפעולה שגרתית בצופים, כהרגלי. בשלב מסוים באותה פעולה הגישו לנו אוכל, ופתאום ראיתי למרבה תדהמתי שמביאים לנו פיתות. זה היה לי מאוד מוזר, וכשניסיתי להבין מה קורה, ואיך זה שבחג הפסח מגישים חמץ, המדריך ניסה להסביר לי למה לא צריך לשמור כשרות. כמי שנולדה וגדלה בבית מזרחי ומסורתי, הרגשתי שזה לא ייתכן. אמנם החברים והמכרים שסביבי היו מאוד שמאלנים, אבל  כנראה שהמסורת חלחלה בי. לא הייתי מסוגלת להמשיך כך, ושבועיים אחר כך עזבתי את התנועה".

"תמיד הייתי עוף מוזר"

כיצד התמודדת עם הפער המשמעותי בין הבית בו גדלת לבין סביבתך?

"הרבה שנים זה היה מאוד לא פשוט. רק בשנים האחרונות התחלתי לחיות עם זה איכשהו בשלום. כמו שאמרתי - גדלתי בבית מסורתי ומזרחי, אבא עלה ממרוקו ואמא מעירק, ולצד זאת - כל הסביבה הייתה מאוד חילונית. למרות שראיתי שמירת מסורת בבית, לא ידעתי להגדיר מהי מסורתיות, כי בשיח הכללי הבנתי שיש אפשרות להיות או דתי או חילוני. זה מה שהכרתי. בגלל שגדלתי בסביבה כל כך חילונית, תמיד הייתי עוף מוזר. למשל, אצלנו בבית הייתה סעודת שבת, ולא הרשו לי לצאת עם חברות בזמן הסעודה. אף אחד מהחברים שלי אז לא הכיר או הבין את זה".

מעבר לכך, אומרת זרד, גם העמדות הפוליטיות שספגה בביתה, ובאופן טבעי חלחלו אליה, הוסיפו קשיים מסוימים לחייה. "הקטע הפוליטי והתקשורתי היה מאוד נוכח בבית שלנו, מהצד הימני של המפה. הבית שלנו הוא מהבתים האלה שיותר רואים בהם חדשות, פאנלים פוליטיים, וכו'. גם אם אתה סובל ממה שאתה רואה, זה תמיד נמצא שם. בגלל זה, כל החיים ראיתי את חוסר האיזון ואי הצדק המובנה בין הימין והשמאל, ואת חוסר הייצוג של אנשים כמוני, כלומר - מזרחיים ומסורתיים. בכל הנוגע ליהדות, ברוב הפעמים, ולמעשה כמעט בכולן, השיח בתקשורת היה נגד היהדות, ואני זוכרת שממש שאלתי את עצמי האם המשפחה שלי היא באמת 'עוף מוזר'. לא הבנתי למה הדעות שלנו לא מיוצגות, למה אני לא רואה אנשים כמונו על המסך".

(צילום: shutterstock)

מעבר לכך, העניין עם התפיסה הפוליטית, כך לדבריה, הפריע גם ביחסיה החברתיים. "בתיכון, כתלמידה עם דעות ימניות, מהר מאוד הבנתי שאני במיעוט. 95% מהשכבה שלי היו שמאלנים וחילונים. היו אצלנו לא מעט דיונים פוליטיים, וזה הרגיש לא נעים להיות כל כך חריגה. ואם זה לא מספיק, אז גם העניין המזרחי היה אישיו. בבית, למשל, שמענו מוזיקה מזרחית, אבל לא שמעתי את המוזיקה הזו בשום מקום אחר נוסף, כמו בית ספר, תנועת הנוער, בתים של חברים.

"בכלל, אצלנו בבית דיברו על ההיסטוריה של המזרחיים, ההורים שלי למשל סיפרו על התקופה בה גרו בשיכונים ומעברות, אבל בבית הספר אף פעם לא דיברו על זה, רק על ההסטוריה של יוצאי מדינות אירופה. בגלל כל הדברים האלה, גדלתי בדיסוננס. הרגשתי זרה ומוזרה. לצערי, במאבק בין הדתיות לחילוניות, שלא כל כך ידעתי מה לעשות איתו, בתיכון הלכתי יותר לכיוון של החילוניות. החברים היו חילונים, הסביבה חילונית, ובתוספת הרצון למרד נעורים - הלכתי לצד החילוני. היה לי קשה עם האמצע הזה, והרגשתי שאני חייבת להכריע, לבחור במשהו חד משמעי".

מלחמה על הבית

לאחר שירות צבאי במסגרת משטרתית, החלה זרד בלימודי תואר ראשון בתקשורת, אותו עשתה באוניברסיטת אריאל, ולאחריו הצטרפה לעולם התקשורת. לדבריה, היא עשתה זאת מכיוון שבער בתוכה הרצון לשנות מבפנים. "לאחר סיום הלימודים עבדתי כחמש שנים בתחום הדיגיטל, ולפני ארבע שנים הגעתי לגלי ישראל. התחלתי שם כמפיקה, ובהמשך כמגישת תוכניות. בתוך כך, לפני שלוש שנים התחלתי להופיע גם בערוץ 20. מעבר לכך, בבחירות השניות בסבב הנוכחי שהתקיימו בספטמבר, לקחתי הפסקה מעולם התקשורת על מנת לשמש כדוברת במטה ההסברה של קמפיין הליכוד. זו הייתה תקופה מאוד מעניינת ומאתגרת.

"מאוד חשוב לי להיות שחקנית פעילה בעולם התקשורת, וזה אגב אומר בהחלט גם בזירת הטוויטר", אומרת זרד, "כי אני חד משמעית חושבת שהקול של הימניים לא מספיק נשמע, וקולם של הדתיים והמסורתיים עוד יותר לא נשמע. הדבר הזה מנהל את השיח ואת התודעה של הציבור, וכיום אני מבינה שפשוט הוליכו אותנו שולל המון שנים. גרמו לנו לחשוב על המציאות כפי שאחרים רצו שנחשוב עליה, ולא כפי שהיא באמת. זה דבר שנמשך הרבה שנים, והיו לו כמה שיאים שליליים, כמו ההתפוצצות של אוסלו וההתנתקות למשל. התקשורת הרגיעה את האנשים, אמרה שזה יעבור בשלום, ורק לאחר מעשה הבינו רבים שמישהו עשה עליהם סיבוב".

יש לדעתך שינוי משמעותי במצב כיום, לעומת המצב שהיה לפני 20 שנה?

"בהחלט יש שיפור, הדתיים והימניים יותר נשמעים ויותר מיוצגים, אבל יש לפנינו עוד דרך ארוכה. יש עוד המון מה לעשות בנושא. גם היום לכלי תקשורת רבים ומשפיעים יש רצון להציג את הימנים והדתיים כטיפשים, כבבונים, ועלינו להילחם בכך. לתקשורת הישראלית נוח להציג את הדברים באופן הזה. הליכודניקים, השסניקים וכו', מוצגים כשבט מוזר שלא מקבל מקום אמיתי בשיח. הם מוצגים הרבה פעמים כהזויים וכמתלהמים, ואף אחד לא באמת מנסה להבין אותם. וחמור מכך - מלגלגים עליהם. אם לומר את האמת, זה המאבק העיקרי היום במדינת ישראל, ועליו גם היו למעשה הבחירות.

"יש מאבק בין חלק מהציבור החילוני, ציבור שעם הזמן שחולף נהיה יותר ויותר אנטי יהודי, לבין הציבור המסורתי והדתי. אפשר לראות את זה בשיח על ההדתה, דוכני התפילין, המלחמה באירועים שנערכים בהפרדה וכו'. עצם המצאת המושג 'הדתה' והעלאתו לשיח הציבורי מלמדת שהזרם האולטרה חילוני תופס תאוצה.

"מנגד, אצל המסורתיים, כמובן שזה ממש לא ככה. גם אם הם לא מקפידים על כל סעיף בהלכה - הם אוהבים את היהדות, את ארץ ישראל, גם התא המשפחתי חשוב להם. זה המאבק האמיתי היום בישראל - בין אלה שאוהבים את היהדות ורוצים להשאיר את המדינה הזו גם יהודית וגם דמוקרטית, לבין אלה ששואפים שנהיה מדינה ככל המדינות, מדינת כל אזרחיה. ובמאבק הזה, בעזרת ה', אנחנו ננצח".

(צילום: shutterstock)

"כל חיי האמנתי"

לצד מאבקיה הציבוריים של זרד, חוותה היא בתקופה האחרונה גם התחזקות אישית בשמירת המצוות, עליה היא ניאותה לדבר בחפץ לב. "התהליך הזה מאוד טבעי לי, ואני עושה אותו בקצב שמתאים לי, לפי מה שמרגיש לי נכון. מאוד חשוב לעשות את הדברים האלה בקצב מתאים. מעבר לכך, גם המשפחה שלי מקבלת את זה בתור משהו טבעי, כי כמו שאמרתי אני באה מבית מסורתי, והתזוזות האלה אצלנו הן די טבעיות. במשפחה שלי זה לא התקבל בתדהמה, אלא יותר ב'אוקי, מעולה'.

"לגבי שמירת השבת, לפני כמה חודשים פשוט הרגשתי חשק לעשות את זה. זה התחיל כאיזשהו רצון לשמור שבת אחת, וזה היה לי כל כך טוב ונעים עד כדי כך שפשוט החלטתי להמשיך עם זה. זה היה דבר מאוד עוצמתי בשבילי. מאז השבתות שאני חווה מעניקות לי שקט שלא הכרתי, למשך 25 שעות. ממש התנתקות מכל השגרה, הבלאגנים. פתאום המחשבות גם יותר מסתדרות. ובכלל, השעה הזו של כניסת השבת היא השעה הכי טובה במהלך השבוע. אני מדליקה נרות, השבת נכנסת, והכל נרגע אצלי. אני ממש מרגישה את זה פיזית. כמובן שזה גם מחבר אותי לשורשים שלי. סבא וסבתא שלי משני הצדדים היו דתיים.

"בכלל, אם בתקופת התיכון העניין שלי היה לברוח מהיהדות לכיוון החילוניות, אז היום הכיוון הוא הרבה יותר להתחבר למסורת של המשפחה שלי ולמסורת של עם ישראל. הרבה פעמים אני חושבת על סבא וסבתא שלי, שכל כך חלמו להגיע לארץ ישראל. ירושלים הייתה עבורם באמת חלום. היום, כשאנחנו נמצאים כאן, אני חושבת שהדור הזה צריך לעשות כמה שיותר דברים שיחברו אותו למסורת שלו, וצריך לדעת כמה שיותר על היהדות. במובן מסוים, הכי קל ונוח לברוח מזה, כי לא תמיד קל לקיים מצוות, אבל זה מאוד מאוד חשוב.

"כל חיי האמנתי בבורא עולם, תמיד הרגשתי אותו, וגם בטיולים הארוכים שעשיתי בחו"ל הרגשתי שיש עלי שמירה אלוקית, שיש מי ששומר עלי. ברור שאני גם רוצה לשמור על המסורת של המשפחה שלי, אבל עיקר העניין בקיום המצוות הוא שמירה על המסורת של היהדות בכללותה, ועל קיום דבריו של בורא עולם, שהוריש לנו את המסורת הזו".