מלחמת המפרץ. זו הסיבה שאפרת ברזל לא פוחדת מהקורונה

מלחמת המפרץ.

 אבא מסביר לי על המפה איפה זה עירק, סאדאם חוסין זורק טילים על ישראל.

פחד ברחובות. אנשים מסתובבים עם מסכות.

חלק מקשטים לעצמם את הקופסאות של המסכות במדבקות צבעוניות, ולוקחים אותם על הכתף לכל מקום.

אבא מראה לי איך דרך דילוג על החלק הצר של ירדן הטילים העירקים חודרים אלינו כל כך מהר.

דאגה על הפנים.

חדרים אטומים. סלוטייפ חום. ניילונים עבים.

התקפי חרדה.

זוכרים?

רדיו על סוללות, קופסאות שימורים,

ממ"ד או מקלט,

נחמן שי,

נחש צפע.

זוכרים?

שמעתם איפה נפל הטיל?

"אוי, גבי, זה היה ממש קרוב עכשיו, הבניין רעד, הרגשתי", אמא אומרת לאבא. "דונט פאניק דה קידס" (אל תלחיצי את הילדים), אבא עונה לה.

מה עושים עם הפונדמנטליזם הזה, סאדאם רוצה להשמיד את היהודים.

זוכרים?

כשאתם אז בטח כבר סיימתם ספרי תהילים, כי היו שלטי חוצות שקראו; תהילים נגד טילים, ואנשים רציניים, ככה אמרו לי, עשו וידוי, זוכרים?

אניחגגתי.

במלחמה ההיא הייתי כמעט בת 18, ואני זוכרת ממנה רק עונג אינסופי.

כשהתחילה בהלת הקורונה,

ושוב בידודים וקופסאות שימורים, שינויים בסדרי בית ספר והתקהלויות,

עדיף להיות בבית וכמה עולה עכשיו חבילת מסכות,

פתאום הרגשתי אותה תחושה קסומה.

כשהודיעו שמבטלים טיסות ומצטמצמות כניסות ויציאות,

העיניים שלי החלו מאושר לבהוק.

מה יש לי, שאלתי את עצמי, מה, אני אוהבת צרות לאומיות?

אני אוהבת פחדים?

אני אוהבת שכולם לחוצים?

מה יש לי, מה, אני מתעללת בבעלי חיים?

וככל שהלחץ גבר, רק חיכיתי, מתי זה כבר יהיה רציני יותר, ויגידו כבר שאסור לצאת מהבתים ושצריך לאגור מצרכים.

למה מתעכבים?

מתי ידבר הדובר ויסביר הסברים? מתי יחזרו על עצמם בלופ חוזר כל הקריינים ויסבירו את גודל העניינים?

ואז הבנתי בפעם המי יודע כמה, משהו על הזיכרונות שלנו ודרכי השפעתם.

בכלל, זה מדהים לראות כמה סיפור חיינו אינו העלילה.

זה לא.

סיפור אישי זה לא "גדלתי בהרצליה וחזרתי בתשובה, עכשיו אני גרה בבני ברק ואיזה תודה לה'".

סיפור אישי זה לא "נולדתי בנתניה, ההורים שלי עברו דירה, לדודה שלי היתה חתולה".

זה לא הסיפור. אני, אגב, נולדתי בהדסה עין כרם. אבל גם זה לא הסיפור.

סיפור חיים מגיע מבאר אחרת לגמרי.

אלה לא הפרטים שהיו שם על הדרך, הם יכולים להשתנות לפי הנוף.

אלה הרי הרגשות שהרגשנו במצבים האלה והאחרים, שזורעים לנו זיכרונות טובים או רעים.

לא צריך מילים.

את מה שלא נאמר לפעמים זוכרים עוד יותר.

רגעים של אהבה. פחד. ביחד.

ההורים שלי גרושים היום. הם התגרשו כשהייתי בת 18 וקצת.

אבל במלחמה ההיא, כשכולם פחדו כל כך, היינו יחד משפחה.

אבא, אמא, ילד וילדה.

והיתה אזעקה, וכולנו רצנו.

אטמנו את החדר של ההורים שלי באבן גבירול 14, כי לא היה לנו ממ"ד, וגם כי לחדר הזה היו צמודים שירותים.

"תדביק ככה", אמא אמרה לאבא, "שלא יתקלף הצבע מהקיר כשנוריד את הניילון, תשמור".

וכולנו התחבקו מתחת לשמיכות ועשינו בדיחות על איזה שכן ומי הכי מעצבן.

ואבא הזיז את האנטנה של הטרנזיסטור לימין ולשמאל כדי שיקלטו טוב, ובכל פעם מישהו "מומחה" בחדר הסביר על הבור בקריה ולאן מכוונים את הטילים, כאילו הוא הוסמך מטעם.

זה היה משמח כל כך.

כולנו היינו שם יחד. בבית אחד.

משפחה אחת.

כלום לא הפחיד אותי אז, כמו גם עכשיו.

כמו שאומרים על אדם, מה אכפת לו איפה הוא נמצא, העיקר שהוא יודע שהוא בזרועות אלוקיו.

ורק בשקט בשקט הייתי מתפללת אליו, לבורא העולמים,

שסדאם לא יפסיק לזרוק טילים, שאף אחד לא יפגע, וככה אמשיך להרגיש שלום ושלווה.

משפחה. כמה היא הכי חשובה.