לעבוד, לטפל בילדים וגם לנקות לפסח? אימהות משתפות: "ככה עושים את זה"

7:00 בבוקר. הילדים מזנקים מהמיטות בזינוק כזה שבימי הלימודים לא הכרת (כנראה שכחו את השעה המאוחרת בה הלכו לישון), הם מסתובבים בבית והופכים אותו על כל אשר בו, רבים ומתקוטטים, שואלים כל הזמן מתי יאכלו ארוחת צהריים ("רק הרגע סיימתם ארוחת בוקר!") ומנדנדים שהם רוצים לצאת לשחק בחנייה (מקום שהפך בימים האחרונים לביתם השני).

את מנסה להעניק להם סדר יום ושגרה, אך אפילו את הדף בו כתבת ברוב חגיגיות את 'התכנייה היומית' את מתקשה למצוא מתחת להררי הבגדים והמשחקים. התינוק הקטן בוכה, בן הארבע מציק לו, הגדולה מתייפחת ש"קשקשו לה על המחברת" (כאילו שהיא תבוא לידי שימוש בקרוב), ובתוך כל זה מצלצל הטלפון והבוסית מבקשת לדעת מה קורה עם החומר שהבטחת להגיש לה, ומתי תסיימי עם המסמך החשוב והבלתי סובל דיחוי.

אם תיאור המצב הזה מוכר לך מקרוב, כנראה שזכית להיות כמו רבות מנשות ישראל, אמא ועובדת במשרה מלאה, שבימים אלו נאלצת לקבל על עצמה את הדין של שילוב העבודה והאימהות גם יחד, תחת קורת גג אחת. אם חשבת תמיד שאת עמוסה ושאין לך זמן לנשום, כעת את מגלה שהעומס יכול להיות רב עוד יותר, ועוד לא דיברנו על ההכנות לפסח שחייבות להתבצע יחד עם הכאוס וההמולה.

רגע לפני שאת מרימה ידיים, או מכריזה על קריסה טוטאלית, יצאנו לשוחח עם נשים שטוענות שהן דווקא מצליחות לשמור על שפיות, להמשיך בעבודתן הקבועה, לנהל את הבית עם הילדים, ואפילו להתכונן לחג. נשמע בלתי אפשרי? הרי הן לפניכן.

(צילום: shutterstock)

לקחת נשימה עמוקה

"במוצאי שבת, כשהבנו שהקורונה כאן כדי להישאר, התיישבתי עם ילדיי ותיארתי להם במילים פשוטות את המצב", מספרת מנחת ההורים צירה דויטש על 'כוננות המלחמה' שביצעה מבעוד מועד. "סיפרתי להם על כך שאני תוהה איך אצליח להמשיך לעבוד מהבית, כי איני יכולה לוותר על העבודה. יש לי שמונה ילדים, במגוון של גילאים, ואני חייבת לציין שכולם היו מדהימים כשהם התגייסו ולקחו אחריות. הבנות הגדולות החליטו שיערכו בשעות הבוקר מעין 'בית ספר', בו כל אחת תמסור שיעור אחר; אחת התנדבה למסור שיעור בהלכות הפסח, השנייה שיעור חשבון, והשלישית שיעור ספורט. בסופו של דבר התוצאות היו פשוט מדהימות. נכון שמידי פעם נאלצתי לצאת מהחדר ולבקש 'שקט' כי אני לא מסוגלת להתרכז, אך בפירוש הצלחתי לעבוד".

יונית קורנברג, מאמנת לירידה במשקל ואורח חיים בריא, עובדת בימי השגרה מהבית וגם מחוצה לו, כשהעבודה תופסת נתח משמעותי בחייה. כשהיא מתבקשת לתאר איך היא מצליחה לעבוד בימים אלו, כשהילדים כל העת מסביבה, היא שותקת לרגע. "יש לי בלי עין הרע שישה ילדים, ולעבוד איתם זה..." היא שותקת שוב, "אין לי מילים כדי לתאר", אומרת לבסוף. "אפשר לומר שזו לא ממש עבודה, אלא יותר התמודדות אינסופית, בכל המובנים. מה שעשיתי כבר בשבוע שעבר, עוד כשכולם למדו ולא דובר עדיין על חופשה רשמית, הוא לצאת לחנות ולקנות מלאי של יצירות וחומרי יצירה מעניינים, ואפילו שני משחקי חברה למקרה בו כולנו ניאלץ להישאר בבית".

ההכנה הזו לקראת התחזית שנראתה באותם ימים כה הזויה, ולפתע התממשה והפכה למציאות אימתנית, היא זו שעוזרת ליונית בימים אלו. "אני מנסה לבנות לילדים לפחות קצת שגרה. הם קמים בבוקר, מתפללים, אוכלים ואז ניגשים ליצירות ולמשחקים. אני יושבת בסלון, מול המחשב, והם מסביבי – משחקים, מציירים, קוראים, וגם רבים".

ואת באמת מצליחה לעבוד בכאלו תנאים?

"ברור שלא באותו היקף שהיה בעבר. ההיענות המהירה שאני תמיד נותנת ללקוחות שלי, ירדה בימים האחרונים באופן משמעותי. מה אפשר לעשות שהזמינות שלי נמוכה מהרגיל? אבל אני חושבת שהעובדה שמדובר כאן ב'צרת רבים' עוזרת לכולנו, ואנשים מקבלים בהבנה כל עיכוב או שינוי. מצד שני, אני יכולה לספר שבין יתר הדברים שאני מעניקה ללקוחותיי זה ליווי צמוד לאורך היום, אלא שאתמול קרה לי דבר מעניין – הייתי עסוקה עם התינוקת בזמן שהתקשרה אחת הלקוחות. בתי בת ה-12 לא איבדה עשתונות, היא לקחה את הטלפון וענתה ברוב חגיגיות, הקשיבה ללקוחה ואפילו המליצה לה על מוצר מסוים, שלמרבה תדהמתי היה אכן נכון ומתאים. האמת היא שהייתי בשוק".

עו"ד מרגלית בוטרמן, אף היא אמא למשפחה ברוכה. "במשך שנים, כשהילדים היו קטנים, עבדתי כשכירה מחוץ לבית", היא מספרת, "ובשנתיים וחצי האחרונות אני עובדת כעצמאית, מן הבית. זה כמובן לא מוריד לרגע מהעומס, העבודה היא אינטנסיבית ודורשת ממני המון".

בדרך כלל מתאפשר לה לעבוד ללא כל הפרעה, שכן ילדיה ברובם כבר גדולים. "יש לי שתי בנות גדולות – האחת בסמינר והשנייה כבר עובדת. אחריהן יש לי שיירת בנים, ואז בת קטנה בכיתות היסודי", היא מסבירה. "במשך ימות השנה הרגילים הבנים לא נמצאים בבית, והוא די ריק. אבל השבוע, לרגל בוא הקורונה, 'העיפו' את כולם מהישיבות בבום גדול, ומצאתי את עצמי במצב לא מתוכנן, בו הבית מתאכלס בבת אחת".

המשימה של מרגלית היא מסוג אחר: "כפי שציינתי, אין לי ילדים קטנים שצריך למלא את סדר יומם בתעסוקה, אבל יש לי בחורי ישיבות שזקוקים לאוכל. אני נדרשת למלא את המקפיא בבשרים, בעופות ובארוחות צהריים מבושלות. כאחת שעובדת מהבית יש לי גם את ההתלבטות הקבועה בין לנצל את ההזדמנות ולהיות עם הבחורים שלי, לבין לעבוד. למשל בערב בו הם חזרו, כל כך רציתי לשבת איתם ולשמוע חוויות וסיפורים, אבל הייתי חייבת להגיש מסמך דחוף, אז הסתגרתי בחדר ועבדתי. הילדים יודעים שאמא עובדת, והם משתדלים לא להפריע. בצהריים, לעומת זאת, אני משתדלת לפנות זמן ולשבת לאכול עם כולם, אך מיד לאחר מכן חוזרת לעבודה. אגב, יש לי בבית גם את בתי הגדולה שאף היא עברה כעת לעבוד מהבית, כך שגם היא נדרשת להסתגר בחדרה במשך רוב שעות היום".

(צילום: shutterstock) בעיגול: צירה דויטש

שפיות בתוך מצב בלתי שפוי

אצל רובנו הרצון הטוב מחזיק מעמד במשך השעה הראשונה או השעתיים של היום, אחר כך כבר מתחיל הלחץ הגדול. העול של העבודה גובר, רשימת המטלות מתארכת, הילדים כמעט מטפסים על הקירות, וההבנה שהמצב הזה לא קרב אפילו לסיומו, אינה מעודדת במיוחד.

איך אתן שומרות על השפיות?

יונית קורנברג מודה שבשלב זה אנו נמצאים רק בהתחלה, והיא בעצמה לא יודעת עד כמה השפיות תישאר. "אבל על דבר אחד אני מקפידה כבר מעכשיו – הליכה לילית קבועה עם בעלי, כדי לנשום אוויר ולחלץ שרירים ועצמות. זה נותן לי כוח וממלא אותי לקראת היום הבא".

מרגלית: "המזל הגדול שלי הוא שאני יכולה לעבוד ברעש, וכשאני צריכה אני מסוגלת 'להתנתק מהכל' ולשקוע בעבודה. אני יודעת שזו זכייה אמתית, ולכן בזמנים כאלו, כשהילדים נמצאים בבית, אני מוצאת את עצמי לפעמים עוברת לעבוד בסלון, יחד עם הרעש וההמולה, ומפנה את פינת העבודה הקבועה שלי לבעלי האברך, שם הוא יכול לשבת וללמוד בשקט, כיוון שלו קשה יותר להתרכז כשכולם מסביבו.

"אני מעודדת את עצמי בכך שיש דווקא משהו חשוב בכך שהילדים רואים אמא שעובדת בכל מצב. זה מעביר להם את המסר שאמנם יש את הזמן שכולנו נהנים, אך יש גם זמן בו לכל אחד מאתנו יש את המחויבות שלו, לא משנה באיזה תחום, ועליו למלא אותה".

ואילו צירה מספרת: "אני מקבלת בימים אלו שוב ושוב שיחות טלפון מהורים שאני מלווה, שנשמעים במצוקה של ממש, כשהם חוששים ברצינות רבה מאיבוד שפיותם, שכן הם לא מסוגלים 'להעסיק' את הילדים במשך כל כך הרבה שעות. אני מסבירה לכולם את מה שהרגשתי כילדה במלחמת המפרץ. הייתי אז בכיתה ו', אחות גדולה לשיירת אחים קטנים, ולרגע לא חשבנו שהורינו צריכים להעסיק אותנו. דווקא בזכות זה הצלחנו לדאוג לעצמנו לתעסוקה מלאה ומגוונת במשך השעות הארוכות שהיינו בחדר האטום. אני לגמרי מאמינה שכך צריך להיות גם עכשיו, וברגע שננהג באופן כזה, הילדים עוד יפתיעו אותנו, כי הם הרבה יותר יצירתיים מכפי שאנחנו מדמיינים. צריך רק לצפות מהם".

ואולי את כל הדברים האלו את אומרת רק בגלל שאנחנו בתחילת הדרך? אולי בעוד שבוע או שבועיים, תחשבי אחרת?

"אולי, אבל אני מאמינה באמונה שלמה שברגע שנצפה לדברים טובים, הם גם יגיעו בעזרת ה'. כמובן שאני לא תולה את כל ביטחוני בילדים, אלא בראש ובראשונה בבורא עולם, וגם בעצמי. אני לא נבהלת ממה שקורה כאן. ברור לי שאני אמא של הילדים שלי, אני זו שהחלטתי להביא אותם לעולם, ואני סמוכה ובטוחה שבעזרת ה' אמצא את הדרך הנכונה ביותר להיות איתם וגם לעבוד עד כמה שאפשר. גם אם לא אהיה הכי מושלמת ורגועה, זה עדיין בסדר. מותר גם לשחרר ולדעת להוריד את הראש מתחת לגל, עד שהוא יעבור, ובעזרת ה' זה יקרה". 

צירה גם מציינת שצורת העבודה שלה בימים אלו השתנתה לבלתי הכר, והיא משלימה עם המציאות הזו. "עד היום הייתי עובדת גם מהבית וגם מחוץ לבית. הייתי יוצאת למסור הרצאות, ופוגשת זוגות בביתי, בדרך כלל בשעות הערב. כעת אני נאלצת לוותר על חלק גדול מהעבודה שלי. אבל אני מלמדת את עצמי שזו המציאות כרגע ועליי ללמוד לשמוח בה ולהבין אותה.

"אני ממש רואה בחוש איך שהקב"ה הכין רפואה למכה", היא מוסיפה, "כי בדיוק בחודשים האחרונים עבדתי על סדנה אינטרנטית, זאת אחרי שבעבר בקושי ידעתי מה זה מחשב ואיך לנהל דרכו שיחות והתייעצויות. עכשיו, זו כמעט הדרך היחידה שנותרה לי לתקשר עם הזוגות שאני מלווה. אמנם לא לכולם זה מתאים, אבל יש כאלו שזה בהחלט פתרון עבורם".

(צילום: shutterstock). בעיגול: יונית קורנברג

להכניס את הפסח בשלום

לעבוד במשרה מלאה זה לא קל, להיות עם הילדים תוך כדי כך, זה כמעט בלתי אפשרי, אבל כשנזכרים בניקיונות לפסח, כבר נראה שהמשימה הופכת להר כמעט בלתי עביר.

מה אתן באמת עושות כדי להצליח לבצע את ניקיונות החג?

יונית משיבה בכנות: "על פסח עוד לא התחלנו לחשוב. אני מאמינה שבשבוע הבא אתחיל לרתום את הילדים ואת עצמי לעבודה משותפת, אך האמת היא שאני לא כל כך נלחצת. קיבלנו פוקוס אחר על החיים, אז גם בנוגע לניקיונות לפסח אני יודעת שמה שנצליח - נצליח, ומה שלא, יחכה לשנה הבאה בעזרת ה'".

אצל מרגלית זה בדיוק להיפך. "הבחורים שלי עוזרים לי בכל שנה להתכונן לפסח, והשנה קיבלתי עוד שבועיים במתנה. אני חושבת להתחיל את הניקיונות לפסח מוקדם יותר, וגם לסיים מוקדם יותר בעזרת ה'. יישאר לנו אפילו זמן לחפש קורבן מהודר לפסח, הלוואי שנזכה".

"בוודאי שלרגע לא תכננתי ככה את ערב פסח", מודה צירה, "והאמת היא שהבנות הגדולות שלי שזוכרות את הניקיונות משנים קודמות, כל הזמן מתלוננות: 'איך נצליח לנקות לפסח, כשהקטנים מסתובבים כל הזמן בבית?' מצאתי את עצמי מסבירה להן את מה שאני אומרת להורים שמתייעצים איתי – 'אנחנו יכולים לראות כל משבר או קושי כהזדמנות'. במילים אחרות: ברור שחייבים להגיע לפסח מוכנים, מה עוד שאני נוהגת בכל שנה לארח את הוריי וקרובי משפחה נוספים, כך שבדרך כלל שבוע וחצי לפני פסח אני כבר מתחילה לבשל. ברור לי שהשנה הקצב יהיה שונה, אבל נצליח בעזרת ה' לאלתר – ננקה ביחד עם הילדים הקטנים, נגלה כישורים וננסה להוציא מזה את המירב. אני מאמינה שהכל נמצא בראש, ואם נפעל מתוך תחושה שהילדים שלנו הם לא 'משהו מלחיץ' או 'עול כבד', כך גם יהיה".

ולסיום, איזה טיפ תוכלו לתת לאימהות אחרות שנדרשות בימים אלו לשלב בית, עבודה וילדים גם יחד?

מרגלית: "לשבת עם הילדים ולדבר איתם על התקופה שעומדת לבוא. להבהיר להם שכל אחד יכול לקבל על עצמו משימות, בהתאם ליכולותיו, וכשותפים בבית, חשוב שכולנו נישא בעול. ברגע שאני מעבירה את האחריות לילדים, אני לוקחת בחשבון שהם אלו שאמורים לבצע את הדברים, ובכלל לא מנסה לאכוף אותם. עם הכל, צריכים לדעת שיהיו דברים בהם ניאלץ להעלים עין, וגם זה בסדר. כמו שאבא שלי אומר תמיד: 'ברוך ה' שיש בלגן של ילדים, מה היית רוצה שיהיה בית מסודר?'"

יונית: "אני יכולה להמליץ את הטיפ שאימצתי לעצמי כבר לפני שנים: אני הולכת לישון בשעה מוקדמת יחסית, גם אם לא סיימתי את כל מה שתכננתי, וקמה מוקדם, כדי להתחיל את היום בראש נקי ורענן, ולבצע לפחות חלק מהמטלות עוד לפני שהילדים בכלל קמים".

ואילו צירה ממליצה מעומק הלב: "נסו לשמוח במתנות שקיבלתן ותאמינו שלא סתם קיבלתן מהקב"ה את הילדים האלו ואת העבודה המדויקת שלכן. אם הוא נתן לכן כזה שפע, כנראה שאתן מסוגלות לקבל אותו, ולהתמודד גם עם הקשיים".