"הם היו בדור של הקורונה", תספר הבת של הנינה שלי

אנחנו, שמחפשים בכל מצב משתנה את הדבר הקבוע להיאחז בו.

אנחנו, בני האדם, שתמיד רוצים לדעת שזה בטוח, כדי שלא נפחד כלל.

אנחנו, היהודים, שכל שנה ומעגליה מבקשים לחזור על מנהגיו של אבא, שלקח מסבא שלקח מסבא שלו, לא מכירים אביב כזה.

אביב מפחיד.

אני עסוקה המון במחשבות עומק.

במה יספרו הדורות הבאים על השנה הזו, על התקופה הזו.

"אמא, בחיים לא היה עד היום דבר כזה בעולם, נכון? שכל היבשות וכל המדינות וכל המגזרים באסון".

"נכון" אני אומרת לו, מתוק שלי, זה ממש ככה. ואני חושבת איך אנחנו, דור שתמיד מתענג על עבר, ומספר על ניסיונות לקיום מצוות בשואה ואיך השיגו מצה, איך חגגו את ליל הסדר במחבוא, הופכים להיות דור שהוא הוא הסיפור עצמו, על ליל הסדר שהיה כל כך אחר בו.

"הם היו בדור של הקורונה", הבת של הנינה שלי תגיד עלינו, כשהיא תספר לנכדים שלה עלינו.

"הם חיו בתקופה כזו שהכל היה זמין להם, נסעו בכל העולם במטוסים, קנו מלא בגדים, היה להם מבחר אינסופי של חפצים, היה להם מה שהם רוצים. הם חיו בדור, שהיה להם איזה טעמים שהם בחרו, וקורסים, ולימודים, וסוגי מכוניות, מידע אינסופי, אלקטרוניקה משוכללת. הם קנו דג מלוח בתשעה תיבולים לקידוש, היו להם קרקרים מכוסמין ושיפון, חיטה מלאה וללא גלוטן. הם חשבו שהם יודעים הכל, הם העבירו מילים, תמונות וסרטים לכל מקום בלחיצת כפתור.

ויום אחד, הכל נעצר להם.

קשה להסביר מה שפתאום קרה.

גם הם בהתחלה לא הבינו כלום. נגיף אחד קטן, שבורא עולם שלח, לקח להם את כל החופש, והמבחר, והניידות, והקניות מכל העולם.

מעיסוק באיזה צבע הם יתאימו את הפפיון בגרב לדנטל, הם הפכו לאנשים מפוחדים שסגורים בבתים.

בהתחלה הם לא האמינו. חלק האמינו והתכוננו, נהגו באמצעי ביטחון, ניסו, לפחות השתדלו. חלק לא האמינו. "אה, מה כבר יכול לקרות לנו", הם אמרו.

אבל הרוח נשבה בחוץ, וניסן היה אמור להגיע, והוא לא היה דומה עבורם לשום ניסן בעולם.

פתאום הם התחילו להתגעגע לדברים הכי פשוטים שהיו להם קודם, ימים קודם, דברים שלא חשבו שאפשר יהיה לקחת מהם. לימוד תורה בישיבה, בית המדרש, חתונה, בר מצווה, הכל היה אצלם גדול ובקלות. כתבו שירים, ופזמונים, אינסוף בלוגים ותגובות, ופתאום - הלם. הכל נעצר. את סבתא הם לא יכלו לראות, והדרת פני זקן הפך להיות לא להתקרב אליהם. מי שחשב באותה שנה - אני חושבת, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שזו היתה תש"פ - מי שחשב שהוא נוסע לסקי או לחג, הקורונה צחקה עליו. כל השפע שהם אגרו והקלות של החיים, נסגרו עליהם. הם נשמרו מאוד לנפשותיהם ולא לחצו ידיים. הם כן רחצו אותן המון המון. במים. אף אחד לא ידע מתי זה יגמר. עדין היו כאלה בשלב הזה שאמרו "לי זה לא יקרה".

הם הסתובבו באפלה הזו, כתבו בדיחות, הבינו שהעולם הוא כפר גלובלי אחד, שמרו מרחק, פחדו מאפצ'י.

כל הקדמה לא הצליחה לעזור להם. רופאים חלו בעצמם, כי כולם בני אדם. הכריחו אותם להיות בבית. באהבה. היה מושג כזה שנקרא בידוד. טוב, אי אפשר הכל בפעם אחת".

"סבתא, תמשיכי לספר", הם יבקשו מהבת של הנינה שלי, "מה הם עשו כל היום בבית, הדור הזה שאת מספרת עליו?".

"אני לא באמת יודעת", היא תספר להם, הבת של הנינה שלי. "אמהות נתנו רעיונות אחת לשנייה. חלק נהנו שכולם ככה יחדיו, חלק רבו, כי כמה כבר אפשר. הרבה למדו בבית תורה, התגעגעו למניין שלהם, התפללו בבית, אתם מבינים מה זה. הם ניקו לפסח, אבל כל הפרופורציה השתנתה להם. הם שיחקו משחקי קופסא, הם נדרשו להשתנות, כל מיני יועצים הרגיעו אותם, אבל זה לא ממש עזר, ובסוף זה נגמר".

"סבתא, איך? סבתא, איך זה נגמר?".

"בואו, בואו תגמרו לאכול", היא תגיד לנכדים שלה, הבת של הנינה שלי, "אני אספר לכם עוד על מה עשו, כשהם הבינו שזה ממש רציני וצריך לשמור על כל כללי הזהירות.

אני אספר לכם איך הם שינו את הבקשות שלהם בתפילות, איזה זמנים לא פשוטים הם עברו.

כמה חשבון נפש הם עשו, כל אחד עם עצמו, ויחד כעם, כעולם.

בואו, תסיימו לאכול ותצאו לשחק עם החברים. מקסים בחוץ, מלא פרחים.

תעריכו, ילדים, הנה בדור ההוא, של סבתא רבא-רבא שלי, אפרת, הם לא יכלו בערב פסח ההוא לצאת ככה לשחק לאן וכמה שהם רצו".