לכל משפחה יש אלבום, פרק י"ט: איפה יש קופות שרצים?

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

שבי שמחה לראות עד כמה היו התלמידות מרותקות לסיפורה של מיכל. אחר כך נכנסו לחדר צדדי, שם סידרה שבי כלים שהשתמשו בהם באותה תקופה, כלים שאספה מוותיקי הכפר. הבנות היו סקרניות כל כך. הן רצו לגעת במוצגים, להריח אותם, את סבון הכביסה המרובע והצהוב, את עששית הנפט, את קרש הכביסה האפור, את כד החלב ומגהץ הפחמים הכבד והשחור ועוד ועוד, כמו תוכלנה דרכם לגעת בעבר ולמשש אותו. העבר קרץ להן מכל פריט.

באולם הגדול התחלקו לקבוצות. כל קבוצה עבדה על נושא אחר. הייתה הקבוצה שעבדה על המכשירים החקלאיים. הן ראו תמונות, למדו לזהות את הכלים ואף נדרשו לצייר אותם.

קבוצה אחרת תארה את מהלך הכנת הגבינה.

קבוצה שלישית הייתה צריכה לחבר מערכון על המשפחות הראשונות בכפר.

קבוצה רביעית עבדה על בתי החרושת שהיו בו. הן היו צריכות להתייחס להשפעה של הקמת בתי החרושת על התפתחותו של כפר אתא והמהפך התעשייתי שהתרחש בה. קבוצה חמישית עבדה על גלגולו של שם הישוב. כיצד מכופריתא הגיעו לכפר עטה וממנו לקריית אתא, ומדוע.

בסוף הפעילות נדרשו הקבוצות לחבר המנון על הקריה. כל קבוצה השמיעה את ההמנון שלה שהיה, כמובן, שונה משל חברתה בעקבות הפעילויות בקבוצות השונות.

לאחר שחזר אפרים מכולל הערב סיפרה לו שבי על הפעילות.

אפרים שמע בחיוך: - אינך יודעת מה את מעוררת בי - אמר - את יודעת שעמדת השמירה על הישוב הייתה לא רחוקה מביתנו? ממש כמאה מטר מפה. העמדה הייתה מגדל העשוי משתי שכבות של קרשים שביניהם מלאו בחצץ. היה צוהר קטן דרכו יכלו להשקיף על השטח או לירות כשהיה צורך. ר' אכסלרוט היה השומר הקבוע שלנו. הוא היה שומר למניעת הצתות, שוד וגניבות.

- מה כבר יכלו לגנוב? ביטלה שבי בספקנות.

- הכל! אפילו כביסה שעל החבל. בכלל, כל דבר נייד שניתן היה לשים יד עליו היה מועד להיגנב. אמנם החיים היו מאוד פשוטים אבל כל דבר שנגנב היה צריך לעמול רבות כדי לשחזרו, שהרי אי אפשר היה להיכנס לחנות ופשוט לקנות את המוצר הנצרך!

- אתה יודע? פתחה בזהירות - גברת שדמי הביאה אוסף של תמונות, ביניהן ראיתי גם תמונה שבה צולמו שני בחורים. כתבו למטה שהם היו חברי האצ"ל. שמותיהם היו יהונתן קופרשטיין ובנימין מילר.

לא המשיכה בדבריה. חכתה לראות כיצד יגיב. הגניבה אליו מבט. הרגישה שהיא כוססת את שפתיה, קמה להכין עוד כוס קפה, אך האמת היא שרצתה להסתיר את הבעותיה, ואולי גם כדי לא לראות את מבט התמיהה והמבוכה שלו.

- כן. בנימין היה דודי, אחי אמא.

- הוא היה לבוש כחילוני. גם יהונתן קופרשטיין - המשיכה עוד קצת. הייתה זו הפעם הראשונה ששוחחו אודותיו.

- זה סיפור עצוב. הוא היה ה"כבשה השחורה" של סבא וסבתא מילר. אמא כועסת עליו מאוד ואין היא מזכירה אותו כלל.

- אני רואה שיש תקדימים, שאין אני המוחרמת היחידה במשפחה! העירה בחיוך מריר. אפרים שתק, מכונס בהרהוריו. שבי ריחמה עליו. הצטערה שהזכירה לו בכלל את היחס אליה. ניסתה לשנות את כיוון השיחה.

- איפה הוא כיום? שאלה מתעניינת באמת בגורלו.

- ממש לא ידוע. היו שמועות שירד לגרמניה ועבד שם כטייס אזרחי.

- אתה יודע שגם סבא סטון היה טייס אזרחי? ציינה לפתע ושתקה. מה פתאום נזכרה בסבא סטון? מה הוא שייך לעניין? תהתה.

- כן, מעניין - הגיב - לא היה לכם קשר אתו הרבה שנים, לא כן?

- נכון! אבא חשב שסבא נידה אותו בגלל שהחל לשמור שבת ולהתקרב לדת, ובאמת סבא חשש שחזרתו בתשובה של אבא תגרור נתק ממנו ומסבתא. אני לא בדיוק מבינה את הקטע הזה, אבל סבא היה בחרדה עצומה, וכדי להתמודד - הוא איים שינתק קשר אם אבא יעלה לארץ. אבא עשה עליה והוא עמד בדיבורו. ברוך השם שהסיוט הזה נגמר! היום יש ביניהם קשר חם וטוב.

- ובכן, מסתבר שאין חזקה בלעדית למשפחת מילר על נושא החרמות - העיר בעדינות כשהוא מחזיר לה עקיצה.

- זה מה שנקרא "קופת שרצים". עדיף להשאיר פרשיות מביכות מן העבר בתמונות שבאלבום - הגיבה בקלילות כשהיא עוברת לספר לו על צביקי בן השנתיים וחצי.

- הצבעתי לו על הכוכבים ושאלתי אותו: מה זה? חשבתי שיאמר לי שאלו כוכבים, ומה עונה לי הפעוט? "זה הירח שנשבר!". מה דעתך על תשובתו? נהנתה באמת לשתף אותו בחוויות היום יום שלה.

- זה יפה! - התלהב, ושבי לא ידעה אם התלהב לשנות נושא או שבאמת התלהב כל כך מהילד - את מבינה מה זה אומר? זה אומר שהילד שם לב לשינויים שחלו בירח. הוא שאל את עצמו מה קרה לירח כשהוא נהיה קטן, והסביר לעצמו מהיכן הגיעו הכוכבים.

העייפות כבר חגגה. המחר עומד להגיע מהר מדי. קמה בכבדות להדיח את הכלים.

- עזבי, הניחי לי להדיח את הכלים! מספיק היה לך קשה לקלח את כל הגדוד. את צריכה לנוח יותר - הוסיף בדאגה - את קצת חיוורת לאחרונה.

- עצה של גבר! - גיחכה - ומי יעשה את הכביסות, המקלחות, הניקיונות והבישולים? עדיין אין לי גמדים קטנים שהעבודה תעשה על ידם, וגם רובוטים אינם בהישג ידי, לצערי.

- מה יקרה אם יום אחד לא תסדרי את הכביסה בארונות? ומדוע צריך לקלח אותם כל יום? - שאל - קלחי חלק יום אחד וחלק ביום השני, לסירוגין.

- מה אתה סח? - הזדעזעה - הקטנים משחקים בחול כל יום. איך אפשר להשכיב אותם לישון מלוכלכים? זה עושה זיהומים בעור ובגוף.

- אבל הגדולות כבר עצמאיות, לא כן?

- עם הגדולות קשה לי יותר מאשר עם הקטנים. עד שהן נכנסות... אתה יודע, פתאום מישהי נזכרת שלא הכינה שעורים, או שיש מבחן למחרת, או סתם היא בקטע מותח בספר התורני שהיא קוראת. בקיצור, תירוצים מפה ועד להודעה חדשה, העיקר לדחות את הרגע... קשה לשכנע אותן להיכנס, ואחר כך צריך להתחנן לפניהן שתסיימנה כבר.

- היית רוצה שאוותר על כולל ערב עד ללידה? - שאל בעדינות.

- לא! אני רוצה שזכות לימוד התורה תעמוד לי ושהקב"ה יעזור שהכל יעבור בשלום.

- אמן! ושגם את תהיי בריאה - הוסיף בדאגת פתע עמומה.

*  *  *

 איזו תקופה קשה. לו הייתה שבי ממשילה אותה למשהו מוחשי הייתה אומרת שתקופה זו דומה לסופה משתוללת שאין לראות את סופה.

מתי החל מחול שדים זה? עצרה להתבונן.

אולי לפני כשש שנים, כשהחלו להסתנן ידיעות מפקידי משרד האוצר. הללו התכוננו לשנת אלפיים למניינם של הגויים. זו התסיסה את חזיונותיהם של פקידי האוצר. הם חזו מקור נפלא לגריפת כספים. רעיונם היה להפוך את ארץ ישראל למוקד לעליה של נוצרים מכל העולם. ים כזה של תיירים שינהר ל"ארץ הקודש" יהיה מקור אדיר של כסף שיכנס לקופת המדינה, כך חשבו.

לשם כך הכינו במשך חודשים ארוכים את בתי המלון בארץ. הצפי שלהם היה שמספר המבקרים יהיה גדול ממספר החדרים בבתי המלון. משום כך העלו רעיון מפלצתי שכל משפחה שתארח נוצרי תזכה למענק מהמדינה. הם רצו לעודד את המוני עמך ישראל להפוך את ביתם לבתי מלון. המוני בית ישראל, שגם כך רחוקים מהיהדות, היו צפויים לשיטפון של צליינים שהיו, כמובן, מנצלים את שהותם כדי לפתות אותם להמיר את דתם בעוד אין בידם כלים להתמודד איתם.

 משהגדשה הסאה התלכדו שלושה אירועים והמליטו את האינתיפאדה השנייה. היה זה באותו שבוע שבסופו חל ראש השנה. בדיוק באותו שבוע הכריז ראש הממשלה דאז על מהפיכה חילונית, ובאותו שבוע עלה על דעתו של מנהיג אחר לעלות אל הר הבית, אל אותו מקום מקודש אליו אסור לנו לעלות, כיוון שכלנו טמאי מתים.

בשעה שהמוני בית ישראל התכוננו לליל התקדש החג, היה הקב"ה אורג את חוטי המציאות, את הסיבה שעוררה עלינו את רוגזם של הערבים. אמנם הם היו מוכנים לכך אף קודם לכן, אלא שחסרה להם הסיבה, זו שהוגשה להם על מגש של כסף. הם פתחו באינתיפאדה השנייה.

הם רצו מהפכה חילונית וקיבלו את המהפכה הערבית. מידה כנגד מידה! הם רצו להביא לכאן מיליוני צליינים, ותוצאת האינתיפאדה הייתה שאף תייר לא הגיע אותה שנה לישראל! אלא שרק החרדים לדבר השם ראו בזה את יד ההשגחה, שעינה פקוחה על ארץ ישראל מראשית שנה ועד אחריתה.

שוב חזרו המחבלים המתאבדים. שוב נרצחו אנשים בדרך אל שיגרת יומם. ולא רק בישראל. גם באמריקה הרחוקה טבע השכול בים הטרוף של מתאבדי אל-קעידא. בתי ישראל מלאו שכול, אבל וחרדה. חוסר האונים ריחף על כולם. מה אפשר לעשות כנגד אנשים המוכנים למות, ובלבד שיהרגו אחרים? במה אפשר לאיים עליהם? איך אפשר להרתיע אותם?

אצל שבי התעוררו הסיוטים מהאינתיפאדה הקודמת. אנשים המשיכו את שגרת יומם כשהם שוזרים בה פרקי תהלים. ככל שהמלכות נעשתה אפיקורסית יותר ויותר, נעשו בני ישראל קרובים יותר ויותר אל הקב"ה, מחפשים את קרבתו, מחפשים משענת איתנה, מחפשים מהות אמתית לחידת חייהם הבלתי מובנת להם.

 שגרת החיים חייבת להימשך. לוח השנה הראה שחג הפסח מתקרב ובא. שבי ישבה עם הדף על מנת לתכנן את החודש האחרון לפניו. לפתע קפץ לזיכרונה המעמד שבו הדריכה אותה המורה זילבר לקראת הפסח כשהייתה כבת שש עשרה. באותה שנה משום מה לא הסתדר להם להתארח אצל אף אחד, ואביה שקל אפשרות של שהייה בביתם בפסח, אלא שלא היה בטוח שזה מעשי. מי ינקה את הבית? האמנם תשתלט שבי שלו על המשימה המורכבת הזו? חשש. בכל שנה היה מוכר את כל הבית ב"מכירת חמץ". כלל לא היה בטוח ביכולתה של בתו להתמודד עם המשימה. כששאל אותו מר זילבר איפה הם יעשו את החג ענה לו אבא שכנראה בבית.

- שניכם לבד? - קרא בזעזוע - לא יעלה על הדעת! אתם תהיו אצלנו! - קבע.

- הייתי מקבל את ההזמנה ברצון, אך חוששני שאין זו הבעיה - אמר מר סטון. לאחר שעמד מר זילבר על מהות הקושי של משפחת סטון, התייעץ עם אשתו.

- אין מה לדאוג - הרגיעה את בעלה - אני אדריך את שבי, ואני בטוחה שהבית יהיה מוכן כראוי.

- בואו נשרטט את לוח החודש על דף גדול - אמרה לשבי ולאתי שלה.

לאחר שהלוח שורטט, החלו לתכנן ולכתוב מה יעשו כל יום.

- התכנון צריך להיות ברור, אך גמיש! - הנחתה.

- מתחילים לתכנן מהסוף, מתאריך היעד. עדיף לסיים את כל הניקיונות כולל הגעלת השיש יומיים לפני בדיקת חמץ - הציעה - היומיים האחרונים מיועדים לבישול. אמנם אינך מבשלת בינתיים, אך כדאי שתתרגלי לכך כבר מעכשיו. בעתיד תודי לי על כך. כך מתכננים מזמן היעד אחורנית עד ליום התחלת התכנון.

 - לא הספקתי לעשות לפי התכנון - התלוננה, מאוכזבת.

- לא נורא! - חייכה אליה - כל תכנית היא בסיס לשינוי. התכנית גמישה מספיק כדי שתוכלי להתמודד עם אירועים בלתי צפויים.

אחרי ראש חודש ניסן יצאו המורה זילבר, אתי ושבי למסע קניות בחנות למוצרים כשרים לפסח שנפתחה ברחוב העצמאות. החנות הייתה עמוסת מצרכים, כשבעליה מנסה להיות בד בבד בכמה מקומות ולפתור כמה בעיות בעת ובעונה אחת.

אמנם משכורתו של אביה אפשרה להם להחזיק עוזרת קבועה, אך המורה זילבר יעצה לה לא להשתמש בשירותיה אלא רק בתקופת המבחנים. כל זה היה אז, כשעוד הייתה נערה.

כמה רצתה שבי להודות לה, לחמותה, שהנחתה אותה - והדריכה אותה טוב כל כך. מיהרה להשתחרר מהמועקה שאיימה לשתק אותה. למה לה להתמקד במחשבות שידכאו אותה? גם כך היא מרגישה כבדה מאוד וצריכה לגייס את כל כוחות הנפש שלה על מנת לבצע את המוטל עליה. אולם בשעה שהתעסקה בעבודות הבית השגרתיות והשוטפות, נסחפה לזיכרונות אודות אותו ליל סדר שעשו אצל הזילברים.

*  *  *

הבית המוכר של משפחת זילבר היה מואר באור מיוחד שהבהיק מהמפה הלבנה, מהשולחן שנפתח לכל אורכו, מהכלים הנאים המיוחדים לליל הסדר, מהפמוטים הממורקים ומעיניה הקורנות של בעלת הבית.

שבי לבשה שמלה חדשה אותה בחרו בחנות יוקרתית שמכרה ביגוד לנשים חרדיות. גם לאתי קנו חליפה בחנות זו. שתי הנערות היו נרגשות ביותר. הגיע ליל החג. סבתא מילר הגיעה אף היא. הן התפללו ערבית. הרבנית מילר והמורה זילבר הדליקו נרות שבת וחג. גם שבי הדליקה את נרותיה הנמוכים ליד הפמוטים הגבוהים של המורה זילבר, ואלו הרימו מבט מעריץ אל פמוטי הכסף המרשימים. הגברים חזרו מבית הכנסת, ואבא זילבר החל בקידוש. הייתה זו הפעם הראשונה שראתה את אפרים מקרוב. התביישה להסתכל בו, וגם חששה שתביך אותו. אולי בלי משים תביט בו ותראה כיצד הוא צולע, ואולי ירגיש נבוך עקב כך.

*  *  *

שבי נאנחה. הזמן יקר מדי מכדי להתמרח בחלומות. אתי ומשפחתה עומדים להתארח אצלם הפסח. הם בחרו לצאת מירושלים, רצו להתרענן קצת בקרית אתא השקטה והרחוקה ממוקד הסערה. קמה והחלה לסדר את הארונות בחדרים שבהם יתארחו אתי ומשפחתה.

במשך החודש השתלטה על הבית הגדול על שתי קומותיו. כמובן, בעזרתה של גילה, בתם הבוגרת של השכנים, שהגיעה אליה שלוש פעמים בשבוע על מנת להוציא את הילדים אחר הצהרים לגינה. נתנה בידה תיק עם ארוחת ערב לכולם. כשהיו חוזרים, עזרה לה גילה לקלח אותם.

סבתא סטון מימנה לה עזרה זו לפני פסח. פעם בשבוע הייתה איריס באה ועושה ניקיון יסודי יחד עם שבי כאשר כל פעם התמקדו בפינה אחרת של הבית הגדול. במטבח היה ארון גדול מהרצפה עד התקרה שהיה מלא בכלי הפסח. אף על פי ששאר ארונות המטבח עברו גם הם ניקיון יסודי, סגרה אותם שבי והם נמכרו לגוי. בפסח הייתה פותחת את "ארון הפסח" הגדול, ורק בו היו משתמשים. כשתכננו את המטבח - שמה שבי לב לארגון המטבח באופן שלא יאיים אליה אפילו אם תחזור פעם הביתה לאחר לידה בערב פסח. שבי לקחה בחשבון שאין לה אמא אליה תוכל להגיע בזמן לחוץ כל כך. אם כי שמעה ממירב, משולמית ומשיפי שאפילו היו יולדות ערב פסח - לא היו מגיעות אל אימן. שירה גרה על יד אמה והן היו תמיד ביחד. אבל היא הייתה, באמת, יוצאת דופן.

*  *  *

שנת 2012.

ליל הסדר היה נפלא. פשוט מרומם! זאב ואתי הגיעו עם ארבעת ילדיהם. צביקי, בכורם של אתי ובעלה, נולד לאחר חמש שנות נישואין, ואחר כך עצרה מלדת. הייתה זו עקרות משנית. רק לאחר שש שנים נוספות נולדה לה, לאתי, שרי. לאה'לה שלה נולדה לפני שנה ושמונה חודשים, ויוני היה רק בן חודשיים. זאב הפליא להמחיש לילדים את המכות. שבי חשבה עד כמה האושר מוסיף לו לשמחת החיים שלו.

החיים אינם פיקניק! לכל אחד מוכנה ה"חבילה" שלו, הניסיון שלו.

וניסיון הוא ניסיון! עד כלות כל הכוחות! ברוך השם שלה לא היו בעיות בנושאים האלה. כל כך ריחמה על אתי באותן שנים שנמנע ממנה פרי בטן. למרות זאת הייתה זו באה אליה בשמחה ועוזרת לה עם כל הלב אחר כל לידה, ממש כמו אחות, לא כמו גיסה.

הקטנים החזיקו מעמד עד סוף ה"סדר". רק הפעוטות נמו בעריסותיהם בחדר התינוקות, הרחק משאון החוגגים, כשבכל פעם היה מישהו ניגש, בתורנות, לראות מה העניינים.

גם הסעודה שלמחרת הייתה מלאת שמחה ועליצות. צביקי, שרי ולאה'לה נהנו מהבית הגדול, ממדרגות העץ שהשמיעו רעש שונה מהמוכר להם כשעלו וירדו בהם, מהחצר הגדולה על הנדנדה והמגלשה שהיו בה. צביקי נהנה להתערסל בערסל שהיה מחובר לשני גזעי עצים, עד שבאה רבקי ואמרה לו שבשבת אסור. משעמם לא היה שם לילדים! גם ילדי זילבר שמחו על החברה החדשה.

אחר הצהרים התכוננה משפחת שמואלי לבקר את סבא וסבתא זילבר.

- אתם לא באים? - שאל צביקי שמואלי בתמהון את רבקי, דסי וחדווי הגדולות של זילבר. הן שתקו, המומות משהו. ידעו שאין הם, הילדים, הולכים ל"שם", ולא חשבו על זה, כי זו הייתה מציאות החיים עד עכשיו.

- הלא הם גם סבא וסבתא שלכן - לא הבין צביקי. אלא שגם הן לא הבינו. הביטו פעם באבא ופעם באמא, וחיכו לתשובה.

- נכון! - אמר אפרים - אולי באמת תבואו? - שאל בחיוך. הילדים הביטו באמא כאילו התייעצו אתה, כאילו חיכו לקבל גם את רשותה. לא! הם לא שמעו בבית שום דבר על סבא וסבתא זילבר, אבל בחושיהם הבינו שמשהו לא בדיוק כמו שהוא צריך להיות.

שבי, שהכריחה את עצמה לא להסתכל באפרים, אמרה: - זה רעיון נחמד! אבל אם אתם רוצים ללכת לסבא ולסבתא, עליכם ללבוש בגדים יפים. עלו ואעזור לכם!

הלבישה אותם בבגדים הכי יפים שלהם. הם היו נראים מקסימים, לדעתה. רק גוש אבן יוכל להישאר קר ואדיש לעומתם, חשבה.

- את באה אתנו? - שאלה אתי כשירדו סוף סוף.

- אני? לא! אני אנוח קצת. אני מרגישה קצת חלשה - אמרה.

- אם הייתי יודעת, לא היינו באים - אמרה אתי - לא נעים לי שאת חלשה כל כך.

- אם כך אני שמחה שלא ידעתם כלום - צחקקה שבי וליוותה אותם לשער. נפנפה להם לשלום וחייכה חיוך גדול שהסתיר את החשש שבלבה, וגם את הצביטה שחשה כשחשבה על כך שחמותה עדיין לא התרצתה להשלים אתה. ואולי צביקי צודק, חשבה. כל כך היינו רגילים למערכת המוזרה הזו של חוסר הקשר בינינו, עד שלא חשבנו על דרכים לגשר. נראה מה יהיה - חשבה כששכבה לנוח.