במחשבה תחילה לפרשת ויקהל פקודי: המלאך הפצפון שגילה לרבי את האמת בדין-תורה

"ד"ר, אתה בטוח שיש לי קורונה?" שאל נבדק חששן, "כי שמעתי על מישהו שחשבו שיש לו קורונה בסוף הוא מת מזיהום שהסתבך".

"אל תדאג", מרגיע הרופא מעבר למחיצה, "כשאני מטפל במישהו עם קורונה, הוא מת מקורונה"...

* * *

"אלה פקודי המשכן", פותחת פרשת פקודי, "משכן העדות".

חז"ל מבארים שהמשכן נקרא "עדות", שכן על אף שחטאו ישראל בעגל בכל זאת ביקש הקב"ה להשרות שכינתו ביניהם על ידי שיעשו משכן "ושכנתי בתוכם". הרי שהמשכן הוא עדות שסלח להם הקב"ה על מעשה העגל.

מפרשים רבים שואלים מדוע אי אפשר ללמוד "עדות" זו גם מן הלוחות, הלא גם הם נקראו "לוחות העדות".

"רבי, הושיעה!".

הסוחר שכשל לחדרו של הרה"ק רבי משה מסאווראן רעד מבכי בלתי נשלט.

לאחר שנרגע והצליח להוציא מפיו דברים ברורים, סיפר שלפני כמה חודשים פגש בגביר גדול והלווה לו אלף רובלים, סכום עצום בכל קנה מידה. הגביר, כמובן, כתב לו שטר חוב על הסכום. אלא שלפני כמה שבועות, כשביקש הסוחר מעוזרו לשלוח רשימת סחורות להזמנה מן הגביר, התבלבל העוזר ושלח לגביר את שטר החוב.

הגביר ניצל את ההזדמנות ושיגר מכתב נזעם לסוחר, ביודעו שאין לסוחר הוכחות נוספות להלוואה, שמעולם לא לווה ממנו כסף ואינו חייב לו פרוטה. "לא בכספי הפרטי בלבד מדובר, רבי", התחנן הסוחר, "רובו של הסכום הוא ממון שהפקידו בידי יהודים טובים שביקשו שאסחר בכספם ונתחלק ברווחים".

הרה"ק מסאווראן הרעיף על הסוחר דברי ניחומים, והבטיח שבעוד מספר ימים יהיה בעירו של הגביר ויטפל בעניין.

משהגיע הרבי מסאווראן לעירו של הגביר, החל לחקור ולדרוש על אודותיו. לאחר שסיים לגבות את עדויות האופי, הזמין הרבי את הגביר לדין תורה בראשותו. הגביר נכנס והרבי שאל אותו ישירות על ההלוואה.

הגביר הכחיש נמרצות.

חברי בית הדין התלחשו ביניהם והכריעו: הגביר חייב!

למשמע פסק הדין התקומם הגביר והחל לזעוק על פסק שקרי שאין לו בסיס. הרה"ק מסאווראן היסה אותו בתקיפות. "אתן לך מופת על אמיתות פסק הדין: שטר החוב הגיע אליך בליל שבת קודש, ואתה שרפת אותו באש נרות השבת...".

הגביר החוויר כסיד והתעלף.

הנוכחים נרעשו מרוח הקודש הגלויה שראו, אולם הרבי מסאווראן ביטל את ההתרגשות. "אין זו רוח הקודש, כי אם מלאך בא וגילה לי".

מחדר צדדי יצא ילד קטן כבן שמונה, ורבי משה מסאווראן הצביע עליו: "זהו המלאך שגילה לי". היה זה אחיינו היתום של הגביר, שהתגורר בביתו. "כשחקרתי בעיירה על הגביר", הסביר רבי משה, "כולם אמרו עליו רק מילים טובות. אולם כששאלתי בהשגחה פרטית את אחד המלמדים שלימד את האחיין היתום על הנהגות הגביר בביתו, סיפר המלמד שהאחיין סיפר לאחרונה לחבריו שדודו חילל שבת ושרף ניירות באש.

"בירור קצר עם הילד העלה שהם שבו מבית הכנסת בליל שבת, הדוור הגוי הביא מכתב לגביר ופתח אותו עבורו. הגביר סר לחדר עבודתו, שם קרא את המכתב לאור נרות השבת. משסיים, העלה את המכתב באש הנרות והיה סבור שאיש לא רואהו. היתום הקטן ראה ושמע. מיד הבנתי שזהו שטר החוב"...

כאשר התאושש הגביר וביקש תיקון על מעשיו, הורה לו רבי משה להישבע בתקיעת כף חמורה שלא ישנה את יחסו ליתום, ולא ירע לו בגין אמירת האמת...

* * *

מתוך דברי ה"טורי זהב", רבנו דוד הלוי סגל, בפירושו על רש"י, התחדש הרעיון הבא, אף שהט"ז מבאר יותר בפשוטם של דברים ולא בדרך דרוש: כאשר עושים אירוע כלשהו באופן חד-פעמי, אפילו אם הוא בסדר גודל של נתינת הלוחות, עדיין אין הדבר מעיד מאומה.

לעומת זאת, אירוע, אפילו קטן, החוזר על עצמו בדייקנות, גם כשהאדם נמצא לבדו ומרגיש בנוח להתנהג בצורה חופשית - מעיד על מהותו של האדם ואישיותו.

התנהגותנו לעיני הבריות, היא כנתינת הלוחות שהיו בפרהסיה. התנהגותנו בבית, ב"משכן", בצנעה, היא-היא ה"עדות" על מהותנו. לפי ההתנהגות בבית מאבחנים נכונה – "קורונה או זיהום".

איננו מדברים על דרגות של שכינה ששורה ונראית עין בעין לכל באי עולם, כמו למשל בבתיהם של גדולי הדור. אלא כל ברכה הנאמרת במתינות, כל הקפדה על מנהג שנוהגים בפרהסיה ונשמר גם ביחידות, כל דקדוק בהלכה - כל אלו הם עדות וסימן אמיתי לאדם עצמו היכן הוא אוחז מבחינה רוחנית.