כשהנדיבות היא לשם שמים, לא קשה גם לעצור

פרשות "ויקהל" ו"פקודי" חוזרות על פרטי המשכן שהובאו בפרשות הקודמות – "תרומה" ו"תצוה". הציווי על הקמת המשכן, שפורט בפרשות קודמות, בא לכלל ביצוע מעשי בפרשות אלו.

משה מקהיל את בני ישראל ומצווה אותם על בניית המשכן וכליו. התורה מציינת את התכונה ואת ההתלהבות שאחזו בבני ישראל סביב נדבת המשכן: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת השם לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל"ה, כ"א).

ההתרגשות היתה כה גדולה, שבני ישראל הביאו יותר מדי: "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים, וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות ל"ו, ד'-ה'). העם הביא נדבות יותר מכדי הצורך, ומשה העביר הוראה לעצור את התרומות: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (ו'). המילה "ויכלא" היא מלשון כלא. העם רצה לתת עוד, אולם משה מנע מהם, כך שהם הרגישו "כלואים".

עלינו להבין, מדוע עצר משה את התרומות ואת הנדבות? מה הבעיה בכך שיש יותר מדי? הרי לאורך כל שנות קיומו של המשכן נדבו בני ישראל נדבות ונדרו נדרים עבור ההוצאות השוטפות של המשכן, למה לא לשמור רזרבות עבור העתיד?

ה"שפת אמת" (תרל"ה) עונה על כך: בני ישראל היו נרגשים מאוד מעצם הרעיון של לקיחת חלק בבניית בית השם. משה שם לב שבני ישראל התלהבו קצת מעבר למידה, והוא התחיל לחשוש. התרגשות יתר, גם אם מקורה בקדושה, עשויה לנבוע לא מהדבר בעצמו אלא מהחוויה האישית של האדם – ואז אדם חווה למעשה את עצמו ולא את האירוע. פעמים רבות נגוע מעשה הקדושה באינטרס אישי, והוא מעכיר את העשייה.

משה חשש שבני ישראל נמצאים באקסטזה, והם חווים יותר מדי את עצמם בתוך התהליך של נדבת המשכן. הוא חשש שהם מרגישים "טוב עם עצמם" על שהם משוקעים במשכן ובפרויקט האלוקי הזה, עד שהם עלולים לאבד את המטרה האמתית של הקמת המשכן. משה רצה שבני ישראל ישמרו את נדיבות הלב שלהם לשם שמים ולא לשם עצמם, ולכן עצר את ההבאה. העצירה היא בעצם סוג של לקיחת צעד אחורה והזדמנות להתבוננות מחודשת על הסיטואציה. אתה רוצה מאוד להביא, אולם אתה עוצר ובכך מצהיר: אינני עושה מה שאני רוצה לעשות, אלא מה שאני צריך לעשות.

כאשר אדם נמצא בתוך אקסטזה של תרומה או סיוע ולפתע נעצר בכוח, הוא עשוי להגיב באחת משלוש דרכים: אפשרות אחת היא ייאוש, זלזול והרמת ידיים – אינך רוצה את העזרה שלי? לא צריך! התלהבתי סתם, חבל. תגובה שנייה היא הפוכה – ניסיון לסייע בכוח ולשכנע את הצד השני לקחת אף שאינו צריך. האפשרות השלישית – וכך נהגו בני ישראל – היא להתבונן ולעצור: "ויכלא העם מהביא". הם רצו מאוד להביא עוד, אולם שלטו בעצמם ועצרו את הכל. בני ישראל הבינו את מקומם ואת מטרת כל נדבת המשכן – לשם שמים ולא לשם עצמם.

לפעמים, עודף עזרה עלול להעיק על המקבל. בנתינה שעוברת את הגבולות, המניע עשוי להיות לא כל כך חיובי, ואת המניעים הלא טובים הללו רצה משה למנוע.

ה"אור החיים" הקדוש מעצים את הרעיון: התורה מסיימת את תיאור הנדבות בפסוק הבא: "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר" (שמות ל"ו, ז').

הפסוק לכאורה סותר את עצמו. מצד אחד כתוב "והמלאכה היתה דים", כלומר, היה מספיק, ומצד שני כתוב "והותר", כלומר שהיה יותר מדי. אז מה היה בפועל – מספיק או יותר מדי? וכפי שאומר ה"אור החיים" – "אם דים אינו הותר, ואם הותר אינו דים" ועוד, לכאורה הפסוק כולו מיותר, שהרי מספר פסוקים קודם כבר אמרה התורה: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה השם לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (פסוק ה'), מדוע חוזרת התורה על כך?

ה"אור החיים" עונה תשובה מופלאה וניתן משל שימחיש את דבריו: אדם הזמין את ידידיו להתארח אצלו בשבת. כבר מתחילת השבוע הוא ערך קניות, בישל, אפה וטרח. והנה הגיע יום שישי, השולחן ערוך, המקרר עמוס במאכלים לכבוד שבת והכל מוכן לבואם של האורחים. לפתע מודיעים הידידים שאינם יכולים להגיע, עקב תקלה. מיותר לציין את האכזבה הגדולה של אותו אדם. הוא מרגיש תחושת ואקום גדולה, הוא הכין כל כך הרבה והוא רוצה מאוד שידידיו ייהנו ממעשי ידיו, והנה הכל נשאר מיותם.

הנמשל הוא, בני ישראל התלהבו והתרגשו מבניית המשכן, והם הביאו עוד ועוד נדבות מתוך שמחה וציפייה להיות חלק מהדבר הגדול הזה. אולם היה כבר יותר מדי, ואלוקים לא רצה לאכזב את כל הנודבים. אלוקים לא רצה לגרום למצב שאדם תורם למלאכת המשכן מתוך התלהבות של קדושה, ובסוף מתברר שהוא טרח לשווא ואין צורך בתרומתו ברגע המכונן של הקמת המשכן. לכן נעשה נס, ואף שבני ישראל הביאו יותר ממה שהיה צריך, עדיין המלאכה היתה דים וכל חומרי המלאכה הספיקו בדיוק. לא פחות ולא יותר.

הקדוש ברוך הוא לא רצה שבבניית המשכן יהיו אנשים מאוכזבים, שהרי כל כוונתם לטוב, ולכן עשה נס וכל הנדבות הספיקו באופן מדויק; כך ששום טרחה ואף תנועת נפש קלה של נדבה, לא הלכו לאיבוד.

ה"שפת אמת" כורך את שני ההסברים ואומר, שמשום שהעם כלא את עצמו מלהביא עוד נדבות, בזכות זה לא "נתקלקלה" ההבאה שהם כן הביאו, והקדוש ברוך הוא עשה נס, ואף שהביאו יותר מדי, עדיין היתה המלאכה "דים", וכמבואר.

הבה נזכור את שתי הנקודות. כאשר אדם נותן מתוך מקום אמתי בנפשו, אזי הקדוש ברוך הוא שומר בבית גנזיו כל תנועה של נדבה, ולו הקלה ביותר; וכשהנדיבות היא לשם שמים, האדם אינו מתאכזב גם כאשר הוא מתבקש לעצור.