הורים במחלקה האונקולוגית, פרק י"ז: אני לא חותם על מסמך שיקצוב את חיי ילדתי

בפרק הקודם סיפרתי על הדו-שיח המתוח שהתקיים בין הורים דואגים לצוות הרפואי שגם דואג, אבל לא לנו, ולא לילדה... וכך זה המשיך...

"מה אתם רוצים?! שנבנה כעת מחלקת טיפול נמרץ חדשה במיוחד בשבילכם?! אין מקום, תבינו, נ-ק-ו-ד-ה", שוב חזרה היא על אותו פזמון מוכר.

עם טיפש תיטפש, עם עיקש תתעקש.

אמרתי לה: "אני יכול להבין שייתכן שמדי פעם יש צפיפות יתר בבית חולים, הגורמת שלא יהיה בו מקום, ולכן אבקש ממך דבר קט. אנא כתבי לי מכתב עם הלוגו של בית החולים, שיהיה כתוב בו בזה הלשון: 'המטופלת שלנו, בת שבע אסתר, זקוקה בדחיפות לאשפוז במחלקת טיפול נמרץ, אך כיוון שיש כעת צפיפות יתר בבית החולים, אין ביכולתנו לטפל בה, ולכן אנו מַפְנִים אותה לבית חולים אחר שבו יש מקום'.

"כשתסיימי לכתוב זאת, נהיה מוכנים לפנות לך את חדר ההתאוששות. אבל ללא מכתב זה, אנו לא זזים מכאן. אם תרצי, את יכולה להזמין בעבורנו את אנשי הביטחון של בית החולים, את הנהלת בית החולים, משטרה, ימ"מ, יס"מ, מג"ב, מסוקים, פרשים, בואש, מה שאת רוצה – אבל אחרי כל זאת שיהיה לך ברור: אנו מכאן לא זזים. נקודה".

ידוע ידעתי שלעולם לא יימצא בית חולים שיכתוב שאין לו מקום למטופל שלו, ובפרט אם המצב הנכון והאמתי הוא שבאמת כן יש לו מקום.

אנו מבוצרים בחדר ההתאוששות, בתווך שבוּש מתאוששת. כבר עבר זמן של שתי "נגלות של התאוששות" ברצף, ואני מתחיל לחייג לכל האנשים המלאכים, שכל הזמן עוטפים אותנו ומחזקים את רוחנו בסער התקופה והניסיון, לטכס עצה ותושייה.

"רגע, איפה אתה, בבית חולים? מה, לא אמרת שהשתחררת?!".

"כן, נכון, השתחררתי כבר בליל שבת, אבל הפעם אני בבית חולים לא בשבילי, אלא בשביל הילדה".

"מה? אתה לא שוכב פצוע בבית עם כל מיני שברים שסיפרת עליהם? הבנתי מדבריך כי אינך במצב ניידות!".

"כן שברים לא 'שברים', עכשיו אני ב'תקיעה'. מעוניין 'להתריע' על החידלון ועל המשא ומתן המוזר הזה, של אחות ורופאים הניצבים כנגד הורים אונקולוגיים דואגים, הנאבקים בציפורניים על חיי ילדתם, ולא רק למול הסרטן האכזרי, בטבורו של חדר ההתאוששות, מול ילדתם החולה".

מלחמת הישרדות

"כרגע אני לוחם בקרב האכזרי על חייה של בתי. הכדורים שורקים כאן באוזנינו, לידי נוחתים פגזי אימה אימתניים. ערמות ערמות של פצעים פיזיים ונפשיים מרקדות סביבי. אני סוחב יחידי את האלונקה על גבי השבור במעלה הצוק, מול אימת מחשכים, בתוך ערפל אפרורי אין־סופי. בעיצומו של הקרב לא מדברים, לא על הפציעות ולא על השברים, וזאת לא משום שהם אינם קיימים, אלא מפני שפשוט לא מרגישים אותם. כשאסיים את מלחמת ההישרדות שלי כאן, אטפל בשאר...".

לשמע סיפור ההתרחשויות בחדר ההתאוששות, חֵבֶר ידידי ומכרי האהובים החל לטחון במרץ רב את שיני הביורוקרטיה הבלתי הגיונית בעליל, עד כדי שהגיעו הם לדרגים הגבוהים במקומות הנצרכים.

"ויאמר אלוקים יהי אור, ויהי אור", וראו זה פלא – בתוך כמה דקות משהתגלגלו הדברים החוצה, לפתע פתאום "נבנתה לה מחלקה חדשה בשניידר...", ללא תכנון, ללא אישורים, ללא ועדות משנה, ללא אדריכלים וללא כל הוצאות. ירד חי באש מן השמים מקום לבתי המתאוששת, במחלקת טיפול נמרץ של בית החולים "שניידר".

האחות הידועה של ה"אין מקום" נכנסה לחדרנו והודיעה לנו שאנו מתפנים למחלקת טיפול נמרץ. כשהגעתי לשם - עולם הפוך ראיתי, "עליונים למעלה, ותחתונים למטה". כל החולים המאושפזים שם מתפללים ומתחננים לצאת במהרה מן המחלקה המפחידה הזו, שבוקר וערב סופרת את מאושפזיה. ואנו בדיוק הפוך מכולם; מתפללים ומתעקשים להיות דווקא במחלקה הזו. אם נתבונן, נבחין שוב ב"תורת היחסות" האישית של כל אחד ואחד, ביחס לעצמו וביחס לאחר...

לקראת ערב, לאחר שדממו קולות התותחים מסערת הקרב העקוב, נכנס מנהל מחלקת טיפול נמרץ אל החדר שבו שהינו, וביקש להודיע לנו שהוא מעוניין לקיים פגישה דחופה עמנו ההורים ועם כל הצוות הרפואי והצוות האונקולוגי המטפל בבת שבע, "על מנת לבחון את המשך הדרך".

כבר הקדמתי לומר, כי לעת עתה האבחנה הרפואית על מצבה האונקולוגי של שבוּש הייתה: "נס רפואי פלאי". לפי כל הבדיקות וההערכות שנעשו, הגידול כנראה התעייף לו מעט ויצא להפוגה קלה ולפסק זמן. בעבורנו זו הייתה החגיגה, אף כי לא ידענו שזמנית היא. לאור כל זאת, גדלה תמיהתנו: מדוע נלחץ מנהל מחלקת טיפול נמרץ לקיים בדחיפות פגישה רמת דרג זו?

לאור אירועי הבוקר ולצליל מנגינת מנהל הטיפול נמרץ, לא היה לי קשה לנחש את מהות השיחה ותוכנה. לכן מיד למחרת בבוקר פניתי לאחות יעל בן גל, המתאמת את מערך הפגישות והתיאומים, וביקשתי לדעת בבירור את נושא הפגישה הבהולה שביקש מנהל מחלקת טיפול נמרץ לערוך עמנו.

לאחר כחצי שעה מבקשת הברור שדרשנו מן האחות, קיבלנו תשובה. בחדרנו בטיפול נמרץ התייצבה הרופאה האונקולוגית הבכירה, הרופאה הכמעט־אישית הדואגת והמסורה של שבוּש, ד"ר שירה עמר, והיא אכן איששה את חששותי לגבי מהות הפגישה המוצעת.

ומה רצו הרופאים?

הם ידעו שקיימת אפשרות שתהיה הידרדרות במצב ושבוּש תיאלץ לעבור החייאה. בשל העובדה שמצבה מוגדר "סופני", הם דורשים מאתנו לחתום על מסמך עם הוראות מקדימות למקרה הצורך, והמלצתם היא שנחתום על ויתור ביצוע ההחייאה, הדורשת משאבים רבים מבית החולים, ובנוסף, גורמת סבל מיותר לילדה ו"לסובבים".

אני לא מסוגל לחתום על מסמך כזה

מהההההההה?

א-נ-י?

אחתום על מסמך הקוצב חיים?

של הילדה שלי?

אני אחליט האם היא צריכה להמשיך לחיות, או חס ושלום להפך?

האם יש בנמצא ילוד אישה, בן אנוש, הקרוץ מחומר אנושי של בשר ודם, שיודע או יכול להחליט על קצבת חייה של ילדתו הקטנה ולקבוע כמה בדיוק יארכו חייה או כמה יקוצרו ימיה? ביקום יש רק אחד ויחיד שביכולתו לקצוב חיים לכל חי, "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו".

ואני, אנה אני בא...?

הודעתי לרופאה באופן הנחרץ ביותר שיש ביכולת הנחרצות להיחרץ, כי הצעתה אינה מקובלת כלל, ודאי וודאי שאינה מקובלת בבית ספרנו. "אם אתם מעוניינים לקיים פגישה משולשת, אתם יכולים לקיים ואף לעשות כמה פגישות שאתם רוצים, אבל אלינו זה לא קשור. עמדתנו ברורה ואינה ניתנת לערעור".

יתרה מכך ומעבר, הרבה מעבר, תהיתי על הרופאה והצעתה, ושאלתי אותה בעצב עמוק וכואב: "איך את, הרופאה האישית והמסורה של שבוּש, שכבר שנתיים מלווה את שבוּש ואותנו במסע ההרים ההפכפך הזה ומכירה כל סנטימטר חדש בגופה, איך את מציעה לנו הצעה נבזית כזו? הרי את יודעת שכרגע הגידול יצא להפוגה. מדוע לא נמשיך להילחם הלאה, כפי שלימדתם אותנו בכל הזדמנות? ל-מ-ה, למה את מציעה לנו הצעה משוללת חיים שכזו? מי יודע האם לא יחליט הגידול להמיר את חופשתו ויחליט לצאת לפנסיה מוקדמת, ולנו הישועה? איך רופאה בכירה כמותך, רגישה כמותך, מעזה להישיר מבט מולנו, אבא ואמא של שבוּש, שבוּש המתוקה שהבטחת לה שאת עושה הכל למענה? למה תעמדי מרחוק בשעה גורלית זו?".

מבין רסיסי דמעותיה הבנתי שאין בינינו חילוקי דעות כלל, רק נאסר עליה לומר זאת. נראה בבירור כי כל מאמצי השכנוע שלה, לא רק שלא שכנעו אותנו, אלא גם את עצמה לא הצליחו לשכנע. הבנו שהיא כרגע "ממלאת פקודות". בכך נסתם הגולל על הפגישה עם כל הצוות הרפואי.

אם נתבונן מעט לאורך כל הסיפור מתחילתו ועד לסופו, נשים לב שכל ההתרחשויות המרעידות האלו מתנקזות להן לתוך ארבעים ושמונה שעות קריטיות הנדמות כנצח, עם גוף מפורק ונפש עייפה, למול החלוקים הלבנים, בתוככי "קודש הקודשים", טיפול נמרץ, ומול ילדה אחת שמחייכת. זה יותר מדי בשביל לנצח...

גם ניצחון זמני הוא ניצחון

וניצחנו...

כי ביום שלישי בשבוע, רק יומיים אחר כך, כבר נצפתה לה שבוּש הגיבורה טסה־עפה לה במחלקה על ה"בימבה ג'וק" המפורסמת שלה, מצחקקת ומצחיקה, שמחה, חייכנית ועליזה - וכל השאר היסטוריה. דברי הרופאים והגיגיהם נכתבו בספר דברי הימים לרופאי פרס ומדי והחרטומים.

הוסיף על כך נופך רב בית החולים, הרב אשר לבי, שבא לנחמנו בימי השבעה, וסיפר לנו כי באותו היום הוא הסתובב במחלקה יחד עם ד"ר ירמיהו שטיין, ולפתע נתקעה בהם איזו בימבה קטנה. הם הפנו את מבטם והבחינו כי זאת שבוּש, שהופרעה בדרכה. באותו מעמד אמר לו ד"ר שטיין: "אתה רואה את הילדה הקטנה והחמודה הזו? דע לך שיש לה שבע נשמות, ועכשיו היא בנשמה השביעית שלה".

וכן סיפר הרב הנגיד א' מ', שהיה מתעניין כל העת במצבה של שבוּש. ביום ראשון השחור, כשכולם היו דואגים וחרדים, הוא שאל את רב בית החולים מה מצבה של שבוּש לאחר ההידרדרות האחרונה. רב בית החולים ענה לו: "זהו זה, היום זה ייגמר, היום הוא יומה האחרון של שבוּש".

אבל כנראה שלשבוּש היו יותר משבע נשמות, או שהיא הוכיחה שלא צריך נשמה בשביל לחיות... מספיק שיש הקב"ה. שבוּש באותו הזמן הייתה חיה, נושמת ובועטת בכל ההערכות הרפואיות, ומסבירה לכולם שבבית הספר של החיים יש מנהל אחד ויחיד, שהוא היודע, הוא המחליט. והוא אינו מתבלבל - לא מחלוקים לבנים, לא ממכשירים איומים, לא מפגישות רופאים, רק מדמעת השבורים...

לרכישת הספר בהידברות שופס לחצו כאן.

לתגובות shalom8410966@gmail.com