אפרת ברזל על המרחב שנשאר גם כשאנשים מבודדים

בשני מטרים אחד מהשני נוצר מרחב. מרחב של שני מטרים.

אני מוצאת את עצמי כל היום מודדת בסרט תפירה דמיוני אם אלה בשידור שומרים שני מטרים,

אם בשניות של שהיה בסופר, ביני ובין זו שלידי,

שני מטרים.

אם בין משה, שבא לתקן לנו את הדוד אחרי ששעות בשבת האחרונה בבני ברק לא היו באזורים מסוימים מים, שני מטרים.

מנקה ידיות של דלתות בבית.

פזמון:

שני מטרים.

קוראת את כל הבדיחות, מקשיבה לכל ההמלצות, שותה מים חמים עם פלח לימון.

שני מטרים.

שני מטרים הם

חתיכת מרחב.

‐---‐--------

אחד הדברים שהכי מעניינים אותי בשנים האחרונות, בהן אני יושבת במסגרת עבודתי עם אנשים מגוונים כל כך, שמדברים אלי את הלב שלהם, הוא לא רק האנשים עצמם והתחושות שלהם, אלא דווקא המרחבים הנפרשים בינם ובין מי שבחייהם.

מרחביהקשר בין האנשים.

 לא מרחבי קורונה.

לא שני מטרים.

מרחבהקשר הוא מקום אמיתי. מקום קדוש. הוא היה פה לפני שהתחילו למדוד לנו. שם, במרחבי הקשר, מתרחשת חברות, שם מתרחשת משפחה.

המרחב נשמע אמורפי, אבל הוא אמיתי. הוא ממש נמצא בין כל שני אנשים, או יותר, שיש ביניהם קשר.

איש לא הקיף את מרחבי הקשר בגדר, אבל הם תחומים וברורים.

המרחבים שביננו. האנרגיה שיש בתוכם.

המרחבים האלה נמצאים בכל מקום בו יש אינטראקציה.

מרחב הקשר בין ילדה לאמא שלה,

מרחב בין אויבים.

מרחב בין חברים.

מרחב בין בעל לאישה.

מרחבי עבודה.

למרחבי הקשר יש עצמאות משלהם.

יש להם גיל ויש להם ריח. לחלקם יש ריח טוב, ולמרחבים אחרים פחות.

יש מרחבי קשר שעברו זיהום אוויר, כאלה שהיו פעם מבושמים בנועם והיום כבר אי אפשר לנשום בהם.

מי מאכיל את המרחבים האלה, אשר בתוכם כולנו מקיימים מערכות יחסים אנושיות?

המרחבים ניזונים, כמובן, ממבנה האישיות של שני הצדדים העומדים בפתחם.

אבל זה לא רק זה. זה לא רק מבנה אישיות.

אלה הם גם תפיסות עולם של כל אחד ואחד משותפי המרחב, תפיסות עולם שנבחרו על ידם או כאלה שאולצו בהם, תסכולים, עלבונות ומראות של בית.

לפעמים מרחב מזדהם מקנאה, מתחרות או ממחשבה של צדקת הדרך. מרחב יכול להזדהם מעצבים, מציפיות שהתאכזבו.

וכשכל הסלט הזה שכל אחד מביא אל תוך המרחב הופך להיות בלנדר של מחית גבינה שהחמיצה, לא נעים להיות במרחב הזה יותר.

 כי כמו שכל אחד יודע, יש מרחבי קשר שהיו פעם נכונים ונעימים לשני הצדדים, והיום כבר לא.

עד כמה צריך להיאבק להישאר בהם?

אני לא בטוחה שיש חוק אחד לכולם. אבל למרחבי הקשר יש תהליך התבגרות, ואפילו זקנה. לפעמים שיבתם טובה, לפעמים פחות. מרחבי קשר יכולים להיות שמורת טבע.

מרחבים מורעלים אינם הכרח.

אין צורך לשהות בהם.

כדאי לעשות את כל זה לפני שהארובות מכסות את השמיים שהיו פעם בצבע תכלת.

יש מרחבים שצריך להילחם עליהם, ויש שלא. יהודים צריכים לדעת שברכה מיוחדת נכנסת אל מרחב הקשר כששורים בו שלום, ויתור, חסד וערבות הדדית.

יהודים צריכים לדעת שבורא עולם יוצא ממרחבי קשר שיש בו מריבות וסכסוך. אין הוא יכול לדור בהם יחד איתנו.

יש מרחבים בונים, יש מרחבים שבנו בנו משהו פעם, והיום מזיקים.

הוזמנתי, בחיים לא התרגשתי ככה, להרצות בבית הכנסת לדרמן. יום ראשון בשש, שיעור לעילוי נשמתה של הרבנית קניבסקי ע"ה, האישה שלימדה אותי כל כך הרבה דברים בחיים, בטח על מרחבים בריאים של קשר.

בחלקים רבים מההרצאה, בכיתי. אה, זה ברור.

גם כשניסיתי לשלוט על הדמעות, ראיתי שאין טעם. כמו שיש אנשים שלא שולטים על העצבים שלהם, על המילים שלהם, ואחר כך מבינים שהגזימו, אבל זה כבר לפעמים מאוחר מדי, ככה החלטתי שאני נותנת לרגשות הגעגוע שלי אל האישה הזו דרור.

כשהשיעור הסתיים, היה ברור לכולנו כמה הרבנית נטעה בכולנו, כל אחת בנושא שהיה לה בשיח הפרטי הסודי שלה מול הרבנית. נשים שזכו לשבת ולדבר איתה מאז שנים אחורה. כמה אני אוהבת את התשובה הנכונה שהרבנית קיינבסקי לימדה אותי לחזור. שמח לי להיות בה. כמה הייתי רוצה לשאול אותה, רק שאלה קצרה על הקורונה.

הנשים הצדיקות של השיעור אמרו לי להישאר איתן לתפילת ערבית.

"שבי במקום שהיית יושבת בו תמיד, ליד הרבנית", אמרה לי ציפי המקסימה והצביעה לי עם האצבע בדיוק איפה, "בדיוק פה, באותו מקום על הספסל".

וכשנעמדנו לתפילת שמונה עשרה, והמקום הריק של הרבנית עמד גם הוא שם, דמיינתי את המרחב הזה ששנים הייתי מציצה עליו, המרחב בין הגב שלה והרווח בינינו. מרחב שהייתי רואה בקצה אחד שלו אותה, אור של תפילה, אדם ענק שמבקש מאלוקיו על העם שלו, צועדת אחורה, מרימה את הראש, מורידה -

ובקצה השני שלו, בעלת תשובה שלומדת על מרחבים בין אנשים, אבל בעיקר על המרחב בין אדם לאלוקים.

מרחב שלעולם נשאר.

גם כשאנשים נפרדים. גם כשאנשים מבודדים.