דבורי וקשטוק מספרת: מה לימדה אותי הקורונה?

לפני הכל, אני רוצה להודות לכן על מאות(!) המשובים החמים ועל הפידבקים המחזקים שקיבלתי מכן על הפוסט "חיסון נגד קורונה" ששלחתי לפני כעשרה ימים. אני שמחה שבימים אלו הצלחתי לחזק נשים יקרות, וגם אתן במילותיכן נותנות לי כח להמשיך ולכתוב.

לחלק מכן הצלחתי להשיב, ולחלק גדול מאד לא.

דענה שכל המיילים מגיעים ישירות אלי, ואני קוראת את כולם עד הסוף!

לא אוכל להשיב הפעם (וכבר תקראנה למה) ולכן קבלנה את תודתי באופן גורף.

- - - - - - -

אני יושבת וכותבת אליכן ב"מצב ריקליינר". זה אומר שאחרי 21:00 בערב אני פשוט נוחתת על הספה שלי, פותחת את הריקליינר והופכת למצב "ריקליינר", שזהו מצב שבו כל מה שאני עושה זה למרוח את הזמן על המחשב, בלי רצון להתעמק בשום דבר כבד, בלי לעבוד, בלי לפתח דברים חדשים, אלא פשוט לרענן את הראש אחרי יום ארוך ארוך ארוך ארוך עם הקטנים שלי.

ימים הזויים עוברים על כולנו. רק משוגעים של ממש יכולים היו לדמיין מציאות בלתי נתפסת שכזו, ורק אלוקים אחד יכול ליצור מציאות כזו.

בימים אלו אני מגלה על עצמי דברים מופלאים שרק קורונה, כנראה, הייתה יכולה לעזור לי לגלות.

התכנסתי פנימה, הביתה.

אני מצליחה להבין עכשיו טוב יותר את עקרות הבית שמגיעות לשעות הערב ואין בהן שום כח או רצון לשום דבר מעבר ל"לעשות כלום".

מעולם לא הייתי עקרת בית בשום מובן שהוא. והנה, בין רגע הפכתי לאחת כזו.

מאישה שעובדת המון שעות, רובם בחוץ, ונמצאת מעט בבית,

מאישה שהפסיקה לבשל לפני כמעט 8 שנים, מאז לקח בעלי את הבעלות על המטבח (חוץ מעוגות הגבינה, התקפות האפיה מידי פעם והמנות האחרונות, כמובן),

מאישה שיש לה סבלנות בלתי נתפסת לטיפול באנשים הכי מאתגרים שיש והרבה פחות סבלנות לשעות ארוכות ארוכות ארוכות עם ילדים,

מאישה שבעיקר "חיה על אוכל בחוץ" (סנדוויצ'ים ומיני פחמימות גרועים יותר או פחות),

מאישה שלא מצליחה לנשום מרוב עומס של עבודה,

מאישה שדבוקה לקליניקה או למחשב,

מאישה שלא מפסיקה לכתוב מיליוני אותיות ומלים ומשפטים בכל רגע אפשרי,

מאישה שהראש שלה עובד נון-סטופ, גם כשהיא מנסה להירדם,

מאישה שמתקתקת כל מה שזז –

הפכתי לאישה אחרת לחלוטין, אישה שאני דווקא ממש מחבבת.

לא פותחת מחשב עד שעות הערב (מלבד גיחות לדקות ספורות בלבד, וגם זה לא תמיד)!!!

לא ממהרת לשומקום

לא מוציאה ראש החוצה, כולל פתיחת חלון, כדי לא לקבל דיכאון מהרחוב ההומה שהפך לריק מאדם.

לא רוצה לקדם שום דבר, חוץ מעבודות פסח, וגם זה בקושי רב.

לא מגיבה כמעט למיילים (מקפידה לא להיות עם המחשב על יד הילדים, ובלילה אני פשוט גמורה).

לא מדברת בטלפונים, ומטעינה את הנייד פעם ביומיים, וגם זה בקושי.

נכנסת למטבח, מבשלת, מנסה דברים חדשים או חוזרת למתכונים ישנים ואהובים.

יושבת עם ארבעת השובבים שלי שעות וגוזרת בהנאה ובשקט מחוברות יצירה שהספקתי לקנות.

רוקדת עם הילדים שירי פסח, שירי קורונה, שירים חסידיים, שירי גן ושירי בית הספר.

מרכיבה פאזלים של 100 חלקים או 200 על הרצפה (ואחר כך משותקת ולא מצליחה לקום...).

מפסלת בפלסטלינה ארוחות מדומות,

מעבירה קווים בין נקודות,

מוצאת את המוצא במבוכים לגיל הרך,

ובין לבין עם המטאטא ביד (הוא הדבר הכי חשוב בבית אחרי הטישו), מטאטאת את הלכלוך לצד אחד ואת המשחקים/נירות/צבעים/בובות/עבמי"ם לצד שני.

ממלאת שקיות בזבל ומניחה על יד הדלת, לאיש שהפך לנער שליחויות בבית והוא התקשורת שלנו עם העולם החיצוני.

מנקה, מדיחה את הכלים בפעם האלף, חותכת שוב צלחת ירקות מגרה ומניחה על השולחן במטבח לכל ה"אני רעב/ה!"), מעמידה עוד מכונה, מקפלת את הקודמת, מספיקה עוד מגירה לפסח, מדיחה שוב כלים, מחממת אוכל, מחליפה שוב ניילון לשולחן, מטאטאת שוב, מפרידה בין הלוחמים הקטנים וחוזר חלילה וחס וכרפס.

כל עולמי מתחיל ונגמר בכל מה שתואם גילאי שנתיים עד 9.

יש לי רעיונות נשגבים ומסרים חשובים שעולים מאליהם שאני יכולה להפיץ לעולם ולעזור ולסייע להתמודד עם החרדה, ועם הקושי באמונה, ועם טריקים מקצועיים לילדים.

אבל משהו בתוכי אומר לי שהשליחות שלי עכשיו היא בבית. שהבית יישאר מפוקס, רגוע, שמח.

בן ה-9 עסוק בשאלות מעניינות על הקורונה, ומסתבר בכלל שהוא חשב שמדובר במחלה שדורשת טיפול בעזרת ניתוחים רבים, והבנתי ששבוע שלם הוא מסתובב עם החשש הזה שלא עליתי עליו, ושוב ישבנו לדבר על המחלה ועל הווירוס ועל ההשלכות כדי שהוא יהיה רגוע (דברו עם הילדים, נתחו איתם את המצב כדי להפיג כל מידע שגוי או מפחיד).

והמטרה שלי היא שתקופה הזו, שבעז"ה תעבור, תיזכר לטובה, בלי פגיעות בנפש ובלב אצל אף אחד מיושבי הבית שלי.

זו המשימה שלי.

ומסתבר שהיא לא מנוגדת כל כך לטבע שלי, שהרי אין דרך להסביר את העובדה שבימים כתיקונם (זוכרות? זה היה אך לפני חודש!) התקשיתי להעביר שבתות בגלל העצירה של הפעילות היומיומית שלי וההתכנסות פנימה, והנה, כעת, יום-יום אני עושה את זה בחיוך וברוגע.

הייתי צריכה את הקורונה הזו כדי לדעת שאני יכולה!

חייבת שוב להזכיר, שהרוגע שמתאפשר לי מתחיל קודם כל מאמונה וביטחון מוחלטים בהקב"ה שהתחלתי ללמוד ולתרגל ממש לא מזמן!

בלעדיהם, לא יודעת באיזה מצב הייתי, שהרי אני אישה שצריכה וודאות, שהכל בשליטה, ושמתמודדת היטב כשיש לה תחושה שהיא מסוגלת לנהל את העניינים.

ובינינו, במצב כזה, הדבר היחיד שנותר לנו לנהל זה את עצמנו בתוך המציאות הבלתי נורמלית הזו.

אז כן, אני כותבת לכן פחות, ומגיבה לכן פחות, ועסוקה פחות בשליחות שהייתה בי תמיד, שהופנתה החוצה.

הפעם הזו אני לומדת את השיעור שלי, שנכון עבורי, ונכנסת פנימה. הביתה.

מחליקה על מה שאפשר ומקפידה מאד על מה שמחויב המציאות: כמו שגרה יומית מסודרת, החלפה לבגדים נורמליים ולא בגדי לילה אצל כוווולם, שמירה על תזונה נורמלית בשעות קבועות וללא חטיפים, ועוד.

אני גאה בעצמי. מוחאת לעצמי כפיים. מרגישה גיבורה בכל יום שבו העברתי שעות על גבי שעות עם הילדים בנחת.

גאה שאני מתאפקת לא להושיב את ילדי מול המסך כדי שיהיה לי שקט (אצלנו מקפידים מאד שילדים לא יצפו בסרטים או ישחקו במשחקי מחשב, וזהו אתגר קשה מאד!).

גאה שבמקום לאכול כל היום אני מצליחה לשמור על תזונה שפויה, ואפילו יורדת מעט במשקל (גרמים ממש, לא להתלהב, אבל כל עוד זו לא עליה - זה כבר נהדר).

גאה שאני שומרת על שעה אחת ביום לעדכון חדשות, ומעבר לכך – נמנעת מלהיחשף לכלי התקשורת כדי לשמור על שפיות.

גאה שאני מצליחה לנקות פסח אף על פי שאני ממש לא מהנשים שאוהבות לנקות.

וגאה שאני שמה בצד הרבה מאד מהאפשרויות העסקיות שיכולתי לצאת איתן בתקופה הזו, ושהיו צריכות להיות באופן ישיר על חשבון הבית, כי מי שאמר לקורונה שתבוא, יגיד גם לפרנסה שתגיע. תאמינו לי, קטן עליו.

תזכרי למחוא לעצמך כפיים על כל מה שאפשר. מגיע לך!

ובמקביל, שומרת על שפיותי: מקפידה על שנ"צ בכל יום! ומקפידה שגם בעלי יקח לעצמו את הזמן שלו.

זה לא משנה אם אנחנו נרדמים או לא. מה שחשוב הוא, שכל אחד בורח לחדר השינה לשעה-שעתיים לזמן אישי לגמרי, שבו השני מטפל בילדים והוא יכול להניח את הראש, את הלב ואת הנשמה בשקט (עד כמה שניתן להגדיר "שקט" בבית רועש כל כך).

מקפידה לשמוע דברי אמונה שעוברים ברשת, לקרוא מילים מחזקות ולהתחבר לשליחות שלי כרגע.

מתחזקת בכמה נושאים שהקפדתי עליהם פחות בעתות השגרה. לפחות שיהיה לי מה להגיד כשהמשיח יבוא: הנה, השתדלתי! התאמצתי! אתה יכול להגיע!

זה מה שנכון ומתאים לי.

לכל אחת מתאים משהו אחר. כל אחת בתקופה אחרת בחייה.

אני עם קטנים. יש מי שילדיה כבר גדולים והיא פנויה יותר, ואז סדרי העדיפויות משתנים לגמרי. ויש מי שהבית ריק ממש, וגם זו התמודדות לא פשוטה.

כל אחת והאתגרים שלה.

מה שמתאים לך, לא מתאים לי. ומה שמתאים לי, לא מתאים לך.

תקשיבי לעצמך.

מאחלת לך ימים של שקט, שקט פנימי.

של חיבור לקרובים אלייך, למשפחה שלך,

לעצמך.

זמן לעשות דברים שלא היה לך פנאי אליהם ותמיד רצית, כל עוד הם במסגרת הבית.

זמן להתקרב להקב"ה, להתחזק באמונה, בביטחון ובעבודת המידות.

שנזכה לראות שכל הקורונה הזו הייתה לטובה!

איתך, גם בתקופת משבר עולמי.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן