עכשיו כולכם סובלים בגללי, מבודדים בגלל הטפשות שלי. מכתב מהבידוד

אני רוצה לבקש סליחה מכולכם.

סליחה אבא, שביקשת ממני להתרחק קצת כשדיברתי איתך ולא שמעתי בקולך. סליחה מהשכן, שנכנסתי איתך למעלית אף על פי שהזכרת לי שהדבר עלול להיות מסוכן. סליחה מהחברותא שלי, שהשתעלתי מולך בלי להניח אפילו יד על הפה. סליחה מכל עשרת המתפללים שביקשו ממני להתפלל בחדר הסמוך, ולא נעניתי לבקשה שלכם. סליחה מכם, ילדים קטנים ומסכנים שלי, סליחה מאשתי. סליחה מכל מי שבאתי איתו במגע מבלי לשמור על תקנות הבריאות שנתקנו לאחרונה.

עכשיו אני חולה. אני מבודד, קצת משתעל. אבל על זה אני לא מצטער כל כך. אני כן מצטער על זה שהכנסתי את כולכם לבידוד. חשבתי שאני חכם גדול. חשבתי שלי זה לא יקרה. חשבתי שאני בריא כמו שור וקורונה זו רק התחלה של בדיחה. חשבתי שהרבנים מגזימים קצת. חשבתי שמשרד הבריאות נסחף לגמרי. חשבתי שכולם מסביבי עושים עסק מכלום.

וטעיתי.

עכשיו כולכם סובלים בגללי. עכשיו כולכם מבודדים רק בגלל הטיפשות שלי. עכשיו כולכם בסכנה. עכשיו אולי מקנן בתוככם הנגיף הארור הזה שהגיע בדיוק ממני. עכשיו אתם יושבים לבדכם, ואני כאן, בצינוק שהוקצה לי, מתייסר כפליים. עכשיו אני מתחרט, אבל זה מאוחר מדי. עכשיו לא נותר לי אלא לבקש ממכם סליחה, בתקווה שתיענו לבקשה שלי.

ויש לי עוד בקשה חשובה, ממכם, ובעיקר מריבונו של עולם: אנא, אל תהיו חולים! לא אוכל לשאת את המחשבה שגרמתי למישהו ממכם לחלות בנגיף הזה, שעלול לדרדר את מצבכם עד למקום שאף אחד לא רוצה אפילו לדבר עליו. עשו טובה ותחיו. אתם כן חשובים לי, למרות שאולי ההתנהגות שלי רק לפני יומיים הראתה אחרת. כולכם אהובים, כולכם יקרים לי. זו רק הטיפשות והילדותיות שלי שגרמו לי לעשות מה שעשיתי.

כאן בבידוד יש לי זמן לחשוב. והמחשבות לא נותנות לי מנוח: האם מישהו יחלה, חלילה, בגללי? האם מישהו יהיה בין חיים למוות בגללי? האם מישהו יעזוב את העולם הזה רק בגללי, חלילה וחס? האם אי פעם אסלח לעצמי? האם אי פעם אתם תסלחו לי? האם בכלל אוכל אי פעם להתבונן בעיניכם מבלי להשפיל את המבט בבושה? השאלות הן רבות. ותשובות – אין.

אולם מחשבה אחת נותנת לי שביב של תקווה. אם כולכם שם בחוץ, בעולם החופשי עדיין, תקראו את המכתב שלי ותתחזקו בשמירת התקנות הבריאותיות; אם מישהו מכם יציל נפש אחת מישראל בזכותי; אם יהיה ולו אחד שייזהר יותר מהיום ואילך; אם אדע שלפחות מנעתי כעת עוד כמה מאות ואלפי נדבקים וחולים – והיה זה שכרי.

לא כיף לי כאן, בבידוד. ממש לא כיף. אני לא מאחל זאת לאף אחד מישראל. אבל עוד יותר אני לא מאחל לאף אחד את התחושה שאתה, במו ידיך, במו פיך, במו מעשיך – הכנסת לבידוד הנורא הזה עוד כמה וכמה יהודים תמימי דרך.

אל תעשו את זה לאחרים.

אל תעשו את זה לעצמכם.

נ.ב. הכותב לא באמת בחשש הידבקות – ברוך השם – והדברים נכתבו לצורך השעה.