המתנדבת מאחורי הבידוד: "היחיד שלא שמע על נגיף הקורונה, זה הסרטן"

כשכל העולם עסוק במשבר הקורונה, יש אנשים שהמשבר הזה הוא עבורם 'משבר על משבר'. אם תזדמנו בימים אלו למחלקה האונקולוגית של הילדים בתל השומר, ואני מאחל לכם שלא תיאלצו להגיע לשם, תגלו שהכניסה למחלקה נראית כמו שמירה על מתקן בטחוני רגיש בדרום הארץ, פשוט לא שייך לדרוך שם.

אני כן נאלצתי לבוא, ובפתח המחלקה פגשתי את אמונה פנחסי, שלא מתעייפת לנסות בכל אופן לשלוח משהו מלבב לאחד מהילדים שמאחורי החומות. "אתמול היה יום הולדת לאחד מהילדים שחולה בסרטן", מספרת פנחסי בדמעות. "כבר שנה שהילד החמוד הזה מחכה שנחגוג לו את יום ההולדת, אבל אז הגיח נגיף הקורונה וטרף את הקלפים. נקרע לי הלב. אין לנו שום אפשרות לראות אותו, כי הכניסה אסורה. אבל מתנה ענקית הכנו לו ב'רחשי לב', בשביל לנסות לשמח אותו כמה שניתן בתנאים הנוכחים".

אמונה פנחסי, (32), בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ ארגוני, גרה בגבעת שמואל, החלה את פעילותה בארגון 'רחשי לב' לפני שלוש עשרה שנה, וכיום מנהלת את הפעילות והאסטרטגיה של הארגון. אבל עכשיו, כנראה, האסטרטגיה מבחינתה לוקחת פסק זמן, כי הפעילות שינתה כיוון, ושינתה את כל מה שהיא הכירה.

להציל חיים, אך באופן אחר

אני מבין שאין לכם אפשרות להיכנס למחלקה.

"נכון, אתה מבין היטב, אבל אסביר יותר. בשבוע שעבר, כשהחלו להינתן ההנחיות של משרד הבריאות, אפשרו לנו להיכנס לילדים המאושפזים עם ציוד הגנה שלקחנו מבית החולים, ואז, בשלב מאוחר יותר, בית החולים הודיע לנו שהוא לא יכול לספק לנו את אמצעי ההגנה, כי גם אצלו יש מחסור גדול. אז נאלצנו לארגן ציוד הגנה משלנו".

אני שואל את פנחסי, האם זה אומר שעם הציוד החדש שהם השיגו, הם כן רשאים להיכנס למחלקה, ובתגובה היא לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לי: "ממש לא, אמנם הצלחנו להשיג ציוד הגנה, אך במוצאי שבת, הגיח ראש הממשלה עם הנחיות נוספות, שבידדו עוד יותר את החולים האונקולוגים, כך שהציוד שהצלחנו להשיג לאחר מאמצים מרובים אינו מתאים לכניסה למחלקה. מה שכן, אנו עמלים עכשיו על גיוס ציוד מחמיר ומתאים יותר, שיאפשר לנו להיכנס איכשהו למחלקה, ולשמח - ולו במעט - את הילדים החולים והמבודדים".

אז בתור אחראית על קבוצה גדולה מאוד של בנות מתנדבות, מה בכל אופן אתן מצליחות לעשות?

"ברוך השם, כשרוצים לסייע אף פעם לא חסר. קיבלתי הנחיות מפורטות מהמנכ"ל שלי והתארגנו לשינוי בפעילות. שינינו את התכנית, וכעת, לקחנו על עצמנו פרויקט תעסוקה לילדים של עובדי בית החולים. מדובר בילדים של רופאים שעסוקים בהצלת חיים, ואינם יכולים להישאר בבית בימים אלו. הילדים מגיעים כל יום לבית החולים עם הוריהם, ואנו מפזרים אותם בכיתות, בכל כיתה עשרה ילדים, ובמרחק אחד מהשני, כפי הוראת משרד הבריאות. הבנות היקרות שלנו מעסיקות ומפעילות אותם בשלל פעילויות ויצירות. מובן שאין לנו מספיק ידיים בשביל כל זה, לכן הצטרפו אלינו עוד הרבה בני נוער ומתנדבים יקרים, שמסייעים לנו לתת לאנשי צוות הרפואי את הרוגע שלהם, וזה מה שאנו עושים כרגע כדי להציל חיים".

ומה עם הפעילות עבור הילדים החולים? היא הופסקה?

"בגדול כן, אבל לא לגמרי. אנו צריכים לזכור שאת הסרטן לא מעניין נגיף הקורונה, הוא ממשיך לעבוד במלוא המרץ, והקורונה רק מסבכת יותר את המצב הרפואי של הילדים, עקב רמת חיסון נמוכה מאוד עד אפסית. אבל בנוסף לילד החולה, יש צרכים, ויש משפחה מסביב שסועדת אותו, והם צריכים את הסיוע שלנו, שאנו כן יכולים להעניק מחוץ למחלקה. לכן כל מה שניתן לבצע מחוץ למחלקה - אנו מבצעים, כמו חלוקת אוכל, לינה, תמיכה ואוזן קשבת. לדוגמה, רק אתמול העברנו ילד עם גידול קשה מסורוקה לתל השומר. אנחנו ממשיכים לעבוד, רק באופן מורכב ומסובך יותר. במקביל, אנו גם מקיימים פגישות והערכות מצב תמידיות עם השירות הפסיכולוגי והסוציאלי של בית החולים, על מנת להיות מתואמים ומוכנים ליום פקודה".

לשמח בכל מצב

פנחסי לא עומדת במקומה. תוך כדי שהיא מדברת איתי, היא מטפלת בעוד עשרות מקרים שנשלחים אליה לנייד. ביקשתי ממנה להציץ לדוגמה באחת מהבקשות שהיא מטפלת בהן ברגע זה, ואז הבנתי שהסיפור הרבה יותר מסובך ממה שחשבתי.

"יש ילדה חולה מאוד, שהייתה חייבת לטוס בדחיפות לארצות הברית", היא מספרת בלהט. "בסיטואציה כזו, זה פרויקט ענק ממדים, שהתחיל בצורך הגדול למצוא טיסה, עליה היא תוכל לעלות. גם אחרי שמצאנו כזו טיסה, התברר שהיא עוברת דרך מדינה נגועה בקורונה,  מה שמכפיל את הדילמה שלנו ושל הצוות הרפואי. בכל זאת הוחלט לצאת לדרך, עם הקפדה חסרת תקדים על בידוד הילדה, שהרי מדובר בילדה אונקולוגית שגופה נטול חיסון. היא לא מסוגלת להתמודד עם שום נגיף, ולו הקל ביותר, בטח לא עם נגיף הקורונה. בסופו של דבר, עם רצון טוב ועם סייעתא דשמיא, הצלחנו להטיס אותה. עכשיו היא בארה"ב ואני רגועה".

תוך כדי שיחה עם פנחסי, אני מבחין באחת מהמתנדבות שרק רואה ואינה נראית, מכוסה בהגנה על גבי הגנה, ונכנסת למחלקה. "רגע, לא אמרת שאין כניסה למחלקה?" אני מנסה לאתגר אותה. אבל פנחסי לא מתבלבלת. "אין כניסה למחלקה, למעט פעם אחת ביום ומתנדבת אחת. היא נכנסת עם כל ההגנה המחמירה, ומחלקת אוכל סטרילי ומוגן לילדים החולים, שרק רוצים לדעת שלא נטשנו אותם. הרי הם לא בדיוק מבינים, או לא מסוגלים להבין, איך ביום אחד הכל התהפך עליהם. מפעילות אינטנסיבית רצופה, פתאום נהיה שקט ודממה".

וזה הקשר היחיד שלכם איתם?

"לא. תודות לטכנולוגיה המודרנית הקמנו כל מיני קבוצות שמקיימות שיחות סקייפ וואטצאפ, שדואגות להפעיל את הילדים המתוקים שלנו מרחוק. דרך זה אנו מנסים להנעים להם את הבדידות הקשה".

כשאני מנסה להקשות ולשאול את פנחסי אם כל השיחות האלו בסקייפ, אחרי כמה פעמים לא מתחילות לשעמם, היא מסבירה לי: "נכון, אין לנו כוונה להמשיך עם זה יותר מדי זמן. אנו מבינים שזה לא באמת פתרון, לכן אנו במקביל מנסים לגייס את ערכות ההגנה המלאות והמשולשות, שיאפשרו לנו ולכל הבנות היקרות שמתנדבות, להיכנס אל הילדים המתוקים ולשמח אותם כבימים של שגרה. הלוואי שנצליח בגיוס", ממלמלת פנחסי את המשאלה שלה.

ידוע לכם על ילד משלכם שחלה בקורונה?

"ואווו, כמעט. זו הייתה דרמה. היה ילד שחששו שיש לו קורונה, וזה אומר שאם אכן זה חיובי, אז כל המחלקה - כולל רופאים, אחיות, ילדים ומשפחות - נכנסים לבידוד. זה אסון אמתי. הייתה היסטריה של ממש, אבל ברוך השם התברר שאין לו קורונה, והשגרה שבה למקומה".

ומתנדבים שנכנסו לבידוד? יש אצלכם?

פנחסי צוחקת. "הבידוד של ארבעה עשר יום שרבים נכנסו אליו בימים האחרונים, קצת מצחיק אותי, כי יש לנו כאן עשרות ילדים חולים שנמצאים לא ארבעה עשר ימים בבידוד, אלא ארבעה עשר חודשים ויותר, בין ארבעה קירות. זאת הדאגה האמתית שלנו. אולי על ידי כך יצליחו בציבור הרחב להבין את המצוקה האמתית של הילדים הללו. הם פשוט חייבים להיות סטריליים כל הזמן, ולכן לא מתאפשר להם להיות חופשיים במרחב הציבורי. ותזכור, ושכולם יזכרו, שהם רק ילדים".

לפתע מנמיכה פנחסי את קולה, ובדמעות היא אומרת לי, "והביטולים שהיו כאן? את יודע על מה מדובר? ביטלנו את כל הפעילויות, ימי כיף, מחנות קיץ, ימי הולדת וטיול קרוואנים שהיה אמור לצאת השבוע, הכל התבטל. זה צער נוראי לילדים, והרבה מעבר לצער, כיוון שמה שנותן כוח לילדים הללו להתמודד, אלו ההבטחות והציפיות שאנו מפזרים להם סביב הפעילויות הללו. ועכשיו, מה ייתן להם כוח? אני דואגת מאוד.

"ואלו לא רק הביטולים עצמם, אלא גם הרצף שלהם", מסבירה פנחסי. "הילדים עוד לא התאוששו מביטול אחד, וכבר נוחת עליהם עוד ביטול. למשל, הייתה אמורה להתקיים מסיבת פורים מרכזית, שאנו מתכוננים אליה כבר כמה חודשים. כל ילד בוחר את התחפושת שהוא חלם עליה כל החיים, ולא משנה מה המחיר שלה, ואנו דואגים להביא לו אותה. עכשיו הכל התבטל, למגינת לב כולם. יתרה מכך, כל שנה אנו מקיימים במחלקה קריאת מגילה המונית, עם הרבה רעשנים ושמחה, והשנה הודיעו לנו שהקריאה מבוטלת, והעיר שושן נבוכה. האמת שזה היה כבר יותר מדי בשבילי ובשביל הילדים, עד כמה הם יכולים לסבול?

"החלטנו שאנו לא יכולים לוותר גם על זה. המנכ"ל פנה להנהלת בניין הילדים, וביקש שיאשרו לנו את קריאת המגילה. הם רצו מאוד לסייע לנו לקיים את הטקס, ולכן פנינו יחדיו למחלקת זיהומים של בית החולים, על מנת לקבל את האישור המיוחל. בסופו של דבר, לאחר נהלים מחמירים, אישרו לנו את קריאת המגילה, וזאת כמובן כשכל אחד שומר על מרחק של מטר וחצי מחברו הסמוך אליו. מה שאני ראיתי בקריאה, זה את הילדה תמר, שלא פספסה שום 'המן', והרעישה בכל הכוחות שלה. רק בשביל זה היה שווה כל המאמץ. הבנתי שלילדים הללו זאת החוויה הפורימית היחידה שהם חווים, ולכן כדאי להילחם עליה בכל מחיר. נלחמנו והצלחנו. עכשיו נלחם גם בסרטן ונצליח, בעזרת השם".