לכל משפחה יש אלבום, פרק כ': בוא נמדוד אותך ליד המשקוף!

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

- ברוכים הבאים! - קיבל אותם סבא זילבר בשמחה. כל החבורה נכנסה לסלון שלא היה קטן כלל, אולם לאחר שכולם נמצאו בו היה נראה לפתע קטן וצפוף, במיוחד לאחר המרחב שהיה בבית של אפרים ושבי.

- ברוכים הבאים! - קבלה אותם סבתא זילבר בשמחה כשהיא מחייכת אל אפרים ומבליגה על פעימת לב נרגשת.

- מרוב נוכחים אני לא יודעת מי כאן. רגע - זה צביקי!

- בוא הנה! - פקד סבא זילבר - נמדוד אותך ליד המשקוף. הבה ונראה מי גבוה ממי, אתה מסבתא או סבתא ממך.

- חיים?! - קראה סבתא בתרעומת, כביכול.

- בסדר! בסדר! נראה את הגובה שלך לעומת שלי - הציע סבא כביכול כדי לפייס את סבתא.

- וזאת שרי? שאלה סבתא כשהיא מחבקת את דסי.

כל הילדים צחקו וסבתא הרימה את ראשה במבוכה.

- או, אני רואה שיש כאן ילדים נוספים - שמה לב, נבוכה - מי הם, חברים שלכם? הירושלמים זריזים! - הוסיפה בחיוך - כבר מצאתם לכם חברים וחברות והבאתם לסבתא?

- זוהי דסי שלי - אמר אפרים - זו רבקי, בכורתי.

- ואני שלוימי - אמר שלוימי במתיקות האופיינית לו ובקולו הצרוד - והוא שמוליק וזה צביקי זילבר - הורה על אחיו הקטן.

לאפרים הייתה תחושה שלב כולם פסק מלפעום. הדממה החרישה את אוזניו או אולי חשש מהדממה שתיווצר ומיהר להציג את בתו הפעוטה: - וזו רחלי, הקטנה התורנית שלנו.

- בואו אלי - לחשה סבתא זילבר והתיישבה בכורסה. נראה היה שהיא צונחת אל הכורסה בכבדות. על השולחן העגול והנמוך הייתה קופסה גדולה מפח מעוטרת בציפור גן עדן ובפרחים. סבתא פתחה אותה, הוציאה שוקולדים ועוגיות אגוזים וחילקה לכל הילדים.

- בפסח אין כל כך הרבה ממתקים - אמרה - אבל תבואו אחרי פסח ותקבלו כל מיני ממתקים. נכון, סבא?

- זה בסדר! אני הממונה על הקניות כאן בבית, במיוחד על קניית הממתקים - אמר סבא זילבר.

- איך קוראים לך, צדיק? - שאלה סבתא זילבר במשכה אליה את שלוימי.

- כבר אמרתי לך, שלוימי.

- ואני חשבתי שקוראים לך בייניש - התלוצצה עמו, שכן הוא דמה כל כך לבייניש, אחיה.

- ואני חשבתי שקוראים לך סבתא - החזיר לה הזאטוט.

- יש לו פלפל! - קבעה הסבתא - רק שיהיה נחת ממנו, אמן!

- כך אין מדברים אל סבתא! - הגיב אבא בחומרה, ושלוימי נבהל קצת.

- זה בסדר, זה בסדר - מלמלה סבתא כשהיא מלטפת את שערו הזהוב ומסדרת את פאותיו ביד מיומנת.

- הוא כל כך דומה ל... - אמרה סבתא בשקט והשתתקה לפתע מביטה בו בערגה. נהנית לשמוע אותו עוד ועוד.

- ואת, רבקי, באיזו כיתה את? - התעניינה.

- בכיתה ג' - אמרה בביישנות.

- ואת, חדוי?

- אני בב' והיא, דסי, בגן חובה - הצביעה חדוי על דסיף שדמתה כל כך לשרי שמואלי. רק רחלי פרצה לפתע בבכי וחבקה את אבא שלה חזק חזק.

- זו סבתא, תינוקת! - אמר לה אפרים ברוך, כשהוא מודה לקב"ה על שהמפגש עבר בהצלחה. אמו התנהגה כסבתא אמתית! היא חבקה את הילדים וליטפה אותם, הרעיפה עליהם עוגיות וחיפשה מה עוד לתת להם. שהקב"ה יעזור שגם שבי תתקבל בברכה בבית זה, התפלל בלבו. החליף מבט משמעותי עם אביו.

"המים שחקו אבנים", מה אתה אומר, בן? - שאל אותו אבא בלחש כשעיניו נוצצות, בשעה שאמא נכנסה למטבח להביא כיבוד נוסף לאורחים החביבים.

*  *  *

החופש הגדול עבר מהר כל כך. תמיד אהבה שבי את החופש הגדול. לא הבינה כששמעה מאימהות אחרות שזהו עול בשבילן. לה לא היה זה עול, אלא התקופה הכי יפה בשנה. אולי בגלל שהייתה בת יחידה, אהבה כל כך לחוות את משחקי הילדים בינם לבין עצמם. אהבה לעשות להם קייטנות, ובערב נהנתה מהעובדה שאין עליה להכין מערכים למחר, ויכולה היא לשבת בערב עם אפרים על דשא שבחצרם, להתענג מהאוויר הקריר ולחזור על שיחות של הקטנים כשהם מתענגים יחדיו על תבונתם. אלא שלא תמיד הסתדר להם לשבת ביחד, ולא תמיד כשכבר נהנו מרגעים ספורים של "ביחד" זכרה את פטפוטיהם של הקטנים, לכן ייחדה לה מחברת, ובה הייתה מנציחה את השיחות המתוקות שלהם. הייתה זו סתם מחברת ישנה בה כתבה בכל מה שניתן, בעיפרון, בעט, בעט צבעוני ואפילו בצבע עץ כשלא מצאה כלי כתיבה זמין אחר. אחר כך, כשהתפנתה, העבירה את הכתוב ליומן חמוד - מזכרת לכשיהיו גדולים. בלילה, כשהקטנים כבר נרדמו, ירדו לדשא. כשאפרים התערסל בערסל והיא ישבה על כיסא נוח, סיפרה לו על שיחתם של שלוימי ודסי.

- אבא הוא הכי גדול מכל הדודים שלנו - אמרה דסי - הוא הבן הגדול של סבא וסבתא זילבר. הוא גם ראש ישיבה - ניסתה דסי להסביר את מעמדו החשוב של אבא.

ופעם שמעה אותם מתווכחים בלהט למי יש גננת טובה יותר. דסי טענה שהגננת שלה טובה יותר, כי היא צדיקה יותר.

- לא נכון! - התריס שלוימי - לבעל של הגננת שלי יש זקן ארוך יותר, וזה סימן שהיא צדיקה יותר.

צוחקים הם לתפיסת עולמם של הקטנים ונהנים לנתח את חוכמותיהם.

*  *  *

אפרים היה מקפיד להקצות זמן על מנת לאוורר רגשות, לדבר על הרגשות שהתעוררו בחיי היום יום. לפעמים ישבו בחצר שלהם, על הדשא, ולפעמים יצאו ל"סיבוב". היו יורדים לרחוב הרצל, פונים לשדרות המגינים. פנסים בסגנון עתיק האירו את העצים היפים. עברו את רחוב סוקולוב ועלו במעלה שדרות הציונות עד שהגיעו אל פינת הרצל ומשם חזרו לביתם. היו מנצלים את הרגעים היקרים הללו כדי לשוחח על משפחתם, על ילדיהם ועל עצמם. שיחות אלו עזרו להם לשאוב כוחות על מנת להתמודד עם המשימות שהקב"ה זימן להם.

שבי סיפרה לאפרים שהכינה במקפיא מנות עיקריות ותוספות לצהרים לתקופה של כחודש. כמו כן הראתה לו רשימות שערכה לגבי סדר היום של כל אחד מהילדים, רשימה של "בייבי סיטריות" והטלפונים שלהם, רשימות שיהיו על המקרר. על המדפים בארונות הבגדים הדביקה מדבקות עם שמות הילדים - כדי שידע לאתר במהירות בגדים, במיוחד לקטנים וכן על מנת שידעו להיכן צריך להחזיר את הכביסה הנקייה.

*  *  *

בשעת לילה מאוחרת, או אולי היה זה לפני עלות השחר, התעוררה עם סימנים שהבהירו לה שהיא צריכה להגיע לבית החולים. התקשרו לאחת השכנות, וזו דאגה שמישהו יגיע כדי להשגיח על הילדים.

אפרים לקח אותה לבית החולים. האחות קראה לרופא, לא לפני שחיברה אותה למכשירי מדידה ובדקה לה חום ולחץ דם. הרופא בדק אותה וקרא לרופא נוסף. אפרים ראה רופא שלישי נכנס לחדר. זה היה נראה לו מוזר. שבי הועברה לחדר מיוחד.

הרופא ביקש ממנו להיכנס לחדרו. אפרים הרגיש לחוץ עוד יותר. מה פתאום הרופא קורא לו לחדרו? כל אלו היו סימנים מדאיגים! ואמנם, הרופא החל לתחקר אותו אם היו במעקב, ואם נאמר להם קודם לכן שיש איזו בעיה. כמו כן ברר איך היה בפעמים הקודמות. אפרים אמר שעד עכשיו היה הכל תקין.

- למה? קרה משהו? משהו השתבש? - שאל בחרדה.

הרופא היה חמור סבר. הוא אמר שאי אפשר במצבה לשלוח אותה הביתה. יתכן שיאלצו לנתח אותה. המצב לא פשוט כלל, יש סכנה לאם ולתינוק.

הידיעה הזו נחתה על אפרים כרעם ביום בהיר. חשב ששבי תהייה שם יומיים, תלך לבית החלמה ותחזור הביתה. אם זו תהיה בת, יעשו קידוש, ואם זה בן, יהיה גם "שולם זוכר" וברית.

לפתע קלט מה פרוש שמפתח חיה ביד השם, ושהאישה צריכה לברך "הגומל", ובזמן המקדש אף הייתה מביאה קרבן.

הליט את פניו בידיו. הייתה לו הרגשה שמשהו נורא מאיים עליו. המחשבות הציפו אותו במהירות מסחררת. הקיף במחשבותיו את ילדיו, כל אחד ואחד מהם והקשר המיוחד שלו עם אמו.

- מה יהיה איתם? נחרד.

הרופא קם והציע לו שתייה. לגם מעט מים. יצא החוצה אל אשתו. שבי ראתה את פניו הרציניות, את עיניו הנקיות מצל של חיוך.

- מה אומרים הרופאים? - שאלה.

- הם אומרים שעדין לא הגיע הזמן, אלא שיש איזו בעיה שהם מנסים כרגע להתגבר עליה. בעזרת השם יהיה בסדר. תישני קצת. עליך לאגור כוח!

יצא החוצה והתקשר בנייד אל אתי. דיווח לה על המצב.

הוא לא ידע, אבל הוא נשמע נורא. אתי התקשרה למוישי, שלא מזמן התחתן. מוישי, שהתגורר ברכסים, התקשר לחבר שהקפיץ אותו אל בית החולים. מוישי מצא את אפרים שקוע בתהלים וחיבק אותו. הוא היה זקוק לזה. אפרים החזק והשקול היה נראה כילד קטן ונפחד. באחת הפעמים שאפרים נכנס לחדרה של שבי התקשר מוישי אל אביו ודיווח לו על המצב. הוא אמר לו שהם חייבים להגיע! מוישי דיבר גם עם אמו, ואמר לה שאפרים זקוק לה. שהיא לא יכולה לעשות כעת חשבונות!

האחיות יצאו ונכנסו לחדרה של שבי בתכיפות גדולה. יולדות שנכנסו אחריה הועברו יחד עם פעוטותיהן למחלקה וחיוך זוהר על פניהן, ושבי עדיין שם, בחדר. אין שום התקדמות במצב! פניהם של הרופאים והאחיות קודרים. האחיות מנתחות את המצב במילים מקצועיות, אפרים ושבי צריכים להפעיל את כל האינטליגנציה שלהם על מנת להבין במה בדיוק מדובר ואיך לסכם את המצב. הם הבינו שהאלטרנטיבה של ניתוח היא ודאית מאוד.

אפרים ניסה לשאוב מידע נוסף. הוא ניצל את שהותו הקצרה מחוץ לחדר, וכשזיהה רופא מוכר - פנה אליו ובקש הבהרה נוספת.

כשעמדו מחוץ למחלקה ושוחחו, הוא לא שם לב שהוריו הגיעו. הם עמדו בסמוך אליו, ושמעו שהרופא אומר שאין הם יודעים אם אפשר יהיה להציל את התינוק. כרגע הם נלחמים על מנת להציל את חייה של האם. הלוואי והדבר יסתכם רק בניתוח. אם לא ישתלטו על המצב - כנראה שלא תהיה ברירה, אך הם יעשו הכל על מנת להציל את חייה.

הרופא הלך והשאיר את אפרים אפור פנים ונפחד. אבא ואמא עמדו לידו. אבא חיבק את אפרים, שנפנה אל אביו, קבר את פניו בשכמו ובכה. גם אמא ליטפה את ידו. אפרים לחץ את ידה בחוזקה. הודה לה בלי מלים.

*  *  *

- אני חושב שצריך להודיע לאבא של שבי - אמר אבא. אפרים הנהן ואמר שזה מה שהוא הולך לעשות. לקח את הנייד והחל להתקשר לפי המספר הרשום בפנקס שהוציא מכיס חולצתו. שבי הייתה צוחקת על הפנקס, ואומרת שזה המשרד הנייד שלו. שבי! הוא נאנח אנחה כבדה, היא הייתה חלק בלתי נפרד ממנו, מאישיותו, ממחשבותיו. מה יהיה, ריבונו של עולם? אנא, הושע נא! הצל נא! קל נא רפא נא לה! התפלל בלי מלים. חייג את המספר, בארה"ב זו שעת הצהרים, אולי הוא עכשיו באמצע שעור ולא יוכל לענות? חשש. אבל הוא ענה מיד, ברוך השם.

אפרים דיווח לו על ההתפתחויות. אבא של שבי אמר שהוא יגיע בהקדם האפשרי. הוא יברר מתי יש טיסות לארץ. כן, הוא יודיע מתי הוא אמור לנחות בארץ. אבא חזר עם כוס קפה מרענן. אמא הוציאה עוגיות משקית, אך אפרים לא היה מסוגל לאכול. אמא פתחה תהלים והחלה לומר את המזמורים כשדמעות בעיניה. אבא של שבי התקשר ואמר שגם סבא וסבתא סטון יגיעו. הם מודאגים מאוד, סיפר, וסבתא גם רוצה להיות עם הילדים. אמא זילבר אמרה שאין צורך לדאוג, כיוון שהיא תטפל בילדים ואולי הטיסה לא רצויה כל כך לאנשים מבוגרים כמותם, אך סבא וסבתא סטון אמרו שהם יגיעו בכל מקרה, ושהשם יעזור שיהיו בשורות טובות.

בינתיים האיר הבוקר את העולם. משמרת הלילה התחלפה בזו של הבוקר. המנקות עברו במחלקה, פינו את הזבל ושטפו את הרצפות, מהמכבסה באו ופינו את הכביסה המלוכלכת והביאו כביסה נקייה, מגוהצת ומקופלת. רופא כבר עבר בין היולדות, וכעת חיכו לביקור הרופאים. זה כלל את הרופא הבכיר, מנהל המחלקה, שיקבע כיצד יש להמשיך ולנהל את המקרה של אלישבע זינגר.

*  *  *

אפרים נאלץ להודיע לשכנה על המצב. אמר שאין הוא יודע מתי יחזור, והודיע לה לאן כל אחד מהילדים צריך להגיע בשעות הבוקר. הוא גם הסביר היכן בגדי הילדים. השכנה אמרה שלא ידאג, הילדים יהיו באחריותה, וברכה שיהיו בשורות טובות בהקדם.

*  *  *

מה שאפרים לא ידע, הוא שנשות קריית אתא קראו לעצרת התעוררות עוד באותו ערב. כל נשות הקהילה הגיעו לאחר ששמעו על מצבה הקשה של שבי. הגיעו נשים חסידיות, ובראשן הרבנית לעמברגר, הגיעו הנשים הליטאיות וגם הרבנית שולזינגר, הגיעו נשים ספרדיות ונשות הקהילה הדתית לאומית.

כן. בשעת צרה כולן מתלכדות!

אחת הנשים קראה פסוק בתהלים, וכל ציבור הנשים חזר אחריה. לא היו דיבורים בטלים. לא היו דיבורים כלל. רק ישבו ואמרו תהלים. גם בנות בוגרות הגיעו לעצרת. הדמעות ניגרו ללא מעצור. כולן הכירו את שבי מאז היותה קטנה. כולם ריחמו על הילדים הקטנים, על המשפחה הנפלאה שסכנה גדולה כל כך מאיימת עליה. כולם היו מאוחדים בחששות, בכאב. לאחר שעתיים וחצי התפזרו בדממה. אף דיבור של לשון הרע ורכילות לא קלקל לתחינות ולתפילות את הדרך אל כיסא הכבוד.

*  *  *

בבית החולים החליטו הרופאים שאין ברירה, וצריכים לקחת את שבי לניתוח. הם הכינו את אפרים לגרוע מכל! הוא ליווה את מיטתה של שבי בדרך אל חדרי הניתוח. קודם לכן היה צריך לחתום על הסכמתו לכך, וגם על כך שהוא מוותר על תביעות במידה ויקרה משהו... לבו היה כבד עליו ביותר. הרגיש שידו רועדת כשחתם, אבל אין ברירה.

הוריו ניגשו לשבי ואמרו לה שהם מתפללים שהכל יעבור בשלום. פניה של המורה זילבר היו שטופות בדמעות. שבי לחצה את ידיה בהתרגשות.

- יהיה בסדר, שביל'ה - אמרה המורה זילבר - בעזרת השם יהיה בסדר!

- המורה - אמרה שבי.

- אני לא "המורה", אני חמותך, ותקראי לי "אמא" - אמרה לה רכות.

- אני מצטערת, תאמיני לי שלא רציתי לצער אותך אף פעם!

- אני יודעת, אל תדברי על זה עכשיו, יקירה, עליך לשמור על כוחותיך! - אמרה ונשקה לה על ראשה. הרופאים שליוו את שבי לחדר הניתוח אמרו שמוכרחים למהר. העגלה ניתקה והם המשיכו לגלגל אותה במהירות במסדרונות הארוכים עד שהגיעו למעלית, זו שהורידה אותם אל חדרי הניתוח.

- אפרים - לחשה שבי - אני לא יודעת אם אשרוד את הניתוח.

- אל תדברי כך - בקש אפרים בתחינה.

- אפרים - אמרה - תבטיח לי שאם, חלילה, יקרה הגרוע מכל, שתבחר אישה שנייה שתהייה יראת שמיים, שתגדל את ילדינו לאהבת התורה, לצניעות ולמידות טובות. שתהיה לי נחת מהם בעולם הבא. תבטיח לי - התחננה.

- אל תדברי שטויות! אסור לך לחשוב כך! - הורה לה - את בעצמך תגדלי את הילדים שלנו!

- אני מרגישה שאין לי יותר כוח - לחשה.

דלתות חדר הניתוח נסגרו לאחר ששבי והרופאים שליוו אותה נבלעו לתוכו. אפרים התיישב על ספסל. הרגיש חסר אונים כל כך. אבא ואמא הצטרפו אליו. הוא סיפר להם על בקשתה של שבי לפני הניתוח, ושלושתם פרצו בבכי.

אפרים התקשר לאחיו בבני ברק, וביקש ממנו להיכנס לר' חיים קניבסקי ולרבנית, ולבקש מהם ברכה על שבי. הם חידשו את אמירת התהלים, ולבותיהם כבדים מפחד ומחששות. אולם רק כשגמרו את כל ספר התהלים יצא אליהם רופא מחדר הניתוח וניגש הישר אל אפרים. הרגישו שנשמתם נעצרת בעוד עיניהם נעוצות בו. בוחנות את הבעות פניו. האם הוא עומד לבשר להם בשורות טובות או חלילה...

- מזל טוב! נולד לך בן בריא וחמוד! גבר אמתי! - אמר הרופא ולחץ את ידו של אפרים.

- ואשתי? - שאל אפרים כשפניו מאפירות. אמא לחצה את ידו השנייה בחוזקה.

- עכשיו היא מרגישה טוב!

- מה פירוש? - שאל אפרים בחרדה, כשהוא מרגיש שהוא עומד להתעלף. אביו ואמו רק הביטו ברופא, והחרדה הטביעה בהם את חותמה.

- נאלצנו לעשות פעולה כירורגית - המשיך הרופא - לא הייתה ברירה. אתה צריך להודות לקב"ה, קיבלת אישה במתנה!

אפרים צנח לספסל, ממרר בבכי. בכי של שחרור ושמחה.

- מתי אוכל לראות אותה? - שאל.

- היא כרגע בהתאוששות. בעוד שעתיים היא תועבר למחלקה. אבל תוכלו לראות את ה"בחור" - הציע בחיוך.

אפרים היה המום כל כך שאפילו לא חשב על התינוק. הוא חשב רק על שבי, על הילדים שבבית שתחזור אליהם אימא אוהבת, שתגדל אותם כמו שהם תמיד תכננו וחלמו. לגמרי שכח שעמד להיוולד לו עוד צאצא. האמת שהרופאים היו פסימיים מאוד לגבי אפשרות הצלת התינוק. הוא התפלל ששבי תחיה, שהיא תהיה בריאה. בן? בן נולד לו? ברוך השם, בריא.

מסכן, החל את החיים בלידה טראומטית כל כך. החל לרחם עליו. הרגיש צורך לקחת אותו בידיו, לחבק אותו, לגונן עליו, ללטף אותו מעט. להרעיף עליו חום ואהבה שאמא שלו לא יכולה להעניק לו כרגע. שבי תמיד אמרה לו שהיא מאמינה שתינוק קולט כבר מהרגע הראשון. סיפרה איך דיברה אל התינוקות ואיך ליטפה אותם מיד כשנולדו. הרגיש צורך לפצות אותו על החום שאמא שלו לא יכולה להעניק לו בשעות חייו הראשונות.

- תוכלו לראות אותו בתינוקייה. בקשתי מהאחיות שם שתיתנה לכם להיכנס ולראות אותו אף על פי שאין מרשים להיכנס בחבורה.

אפרים והוריו עלו לקומה התשיעית ופנו לתינוקייה. אפרים העביר את הכרטיס המגנטי, והדלת נפתחה. שלושתם נכנסו, נרגשים עד מאוד.

- אפשר לראות את התינוק של אלישבע זינגר? - שאל אפרים.

- או, זה תינוק יקר מאוד! - קראה האחות - מיד נביא אותו! היא הלכה וחזרה עם עריסה שקופה בה נח בשלווה תינוק מתוק, בעל פלומה בהירה - אדמונית משהו.

- למי הוא דומה? - שאלה אמא.

- נשים! - אמר אבא - מיד הן צריכות לברר למי הוא דומה. הוא דומה לעצמו!

- נדמה לי שהוא דומה לשלוימי, לא כן, אפרים? המשיכה אמא לשאול.

- יש בו מזיגה בין שלוימי ושמוליק. בעצם הוא מזכיר גם את חדוי ורבקי - הסתבך אפרים.

- בקיצור, הוא שייך למשפחה - אמר אבא בחיוך - אני בטוח שבקופת חולים יקבלו אותו גם בלי כרטיס! יש לו את תווי השבט!

אפרים הוציא את הנייד והתקשר לאבא של שבי. אבא של שבי וסבא וסבתא סטון כבר הגיעו לשדה התעופה "בן גוריון". הם העריכו שעוד שעה הם יגמרו עם שחרור המזוודות וייקחו מונית הישר לבית החולים "כרמל".

הם הגיעו לבית החולים בשעת לילה מאוחרת, והורו לנהג להמתין כיוון שהתכוונו להמשיך איתו אחר כך לקרית אתא. אבא ואימא זילבר עדיין היו שם, בבית החולים. הם המתינו עד ששבי תתעורר, אם כי האחות אמרה שעדיף שילכו הביתה לישון.

- ממילא היא תקבל חומר הרדמה חזק שיגרום לה לשון עד מחר בבוקר - אמרה - הלילה היא לא תוכל לשוחח עם אף אחד. עדיף שתלכו לשון, תחליפו כוח ותבואו מחר. מחר היא תצטרך אתכם!

אבא של שבי ערך הכרות בין אפרים לסבא וסבתא סטון ובינם לבין אבא ואימא זילבר. סבתא סטון דברה אנגלית בלבד. סבא סטון דיבר בעברית צחה. הוא תרגם את דבריה של אשתו.

- נעים מאוד להכיר אתכם! אנחנו שמחים ומודים לקב"ה ששבי יצאה מכלל סכנה. מזל טוב על הולדת הנכד החדש.

- מזל טוב גם לכם - אמרו הזילברים.

- אנחנו נשארים בינתיים פה, בישראל - אמרה סבתא סטון וסבא מהר לתרגם את דבריה.

- תוכלו להיות אצלנו - הציע אפרים.

- תודה! - אמרה סבתא סטון - אנחנו נחפש דירה מרוהטת להשכרה לחודשיים. אני מקווה שנמצא, בעזרת השם. ג'יקוב יהיה אתנו.

- מה שאת אומרת, אמא! - אמר יעקב בחיוך.

- כן, תמיד היית ילד טוב! - ענתה אמו בחיוך. לפתע היה לכולם כל כך קל לחייך ולשמוח. רגשות ההודיה לקב"ה התגברו על המבוכה ועל זיכרונות העבר, עליהם אף אחד לא דיבר.

- לא ידעתי שגם סבא וסבתא סטון חרדים - אמרה אימא זילבר בלחש לאפרים כשהלכו להביא להם קפה.

- הם חזרו בתשובה כבר לפני ארבע עשרה שנה בערך, אולי יותר - אמר אפרים.

- יפה, יפה - מלמלה. היה זה יום גדוש באירועים וטעון ברגשות. היא הרגישה שהיא חייבת להניח את ראשה על הכר, להתנתק מעט ולישון!

 לקריית אתא חזרו בשתי מוניות. זו שהגיעה משדה התעופה, והשנייה שלקחה את אפרים והוריו. ראשו של אפרים כאב. הוא רצה להגיע מהר הביתה, לקחת כדור נגד כאבי ראש ולישון. כבר שני לילות לא ישן. הוא הרגיש סהרורי ממש. קיווה שהשכנה תטפל בילדים גם למחרת, על מנת שיוכל להשלים את שעות השינה. למחרת רוצה הוא לחזור מהר לבית החולים. לשבי. צריך לספר לה. הוא רצה להיות נוכח כשהרופאים מספרים לה על הניתוח שעברה. לא היה לו כוח לחשוב איך היא תקבל את זה. העיקר שהיא והילד בריאים, ברוך השם!

*  *  *

החדשות התפשטו בקריית אתא במהירות הבזק. שושנה זילבר הייתה המומה לשמוע נשים ניגשות אליה ומתעניינות איך שבי ואיך התינוק. מהיכן הן ידעו שנשבר הקרח ביניהן? שהיא סלחה לה, שהיא קבלה אותה ככלה? הן רק אמש חזרו מבית החולים.

אבל על נשות קריית אתא אין לשאול, כמו שאין טעם לחקור מאין יודעות התלמידות על כל מה שקורה בחדר המורות. זו עובדה, וצריך להשלים אתה, אם כי היא לא תמיד נוחה. הפעם היה זה נוח, כיוון שכולן כאילו התעלמו מכל מערכת היחסים העכורה שהייתה ביניהן. הן שאלו אותה בטבעיות, כאילו שום "חתול שחור" לא עבר ביניהן מעולם. כאילו מאז ומעולם היו להן יחסים טובים.

למדה לדעת שנשים בקריה מעריכות מאוד את שבי, על אצילותה, על היותה אם מיוחדת, שכנה בעלת חסד, חכמת לב, מורה מיוחדת, בעלת בית למופת, מאורגנת כל כך ומסודרת כל כך. את זה ראתה במו עיניה כשראתה את הרשימות על הטלפון, את האוכל המסודר במקפיא, את הארונות עם מדבקות שמות הילדים. הייתה זו הפעם הראשונה שהייתה בביתם של אפרים ושבי. לבה נחמץ בקרבה, במיוחד כשהייתה עם הנכדים, ראתה אותם בחדרם, בביתם. הם הראו לה את האוצרות שלהם, שיתפו אותה בסודות שלהם והתרפקו עליה כשהם מביעים דאגה לאמא.

הן היא יכלה ליהנות מכל הנחת הזו כבר מזמן. בידיה שלה דחתה את הנחת הזו. ובגלל מה?

לפתע לא הבינה את עצמה. מה חיסרון מצאה בה, בשבי. למה גרמה לה, לשבי, ולכל המשפחה, את עוגמת הנפש הזו? כמה הודתה לקב"ה ששבי יצאה בשלום מהעניין הזה. חלחלה עברה בה למחשבה שהייתה עלולה לאבד אותה.

לפתע הבינה עד כמה היא יקרה לה, לא רק בגלל שהיא אשתו של אפרים שלה ואמם של נכדיה, אלא גם בגלל עצמה. והבושה שכולם יודעים. לו לפחות הייתה מצניעה את התנגדותה ו"מתבשלת עם עצמה" עד שהייתה לומדת לקבל אותה בשמחה - ואף אחד לא היה יודע מזה!

חשה טעמה של חרטה. עושים שטויות בחיים, וצריך להמשיך הלאה! היא שילמה על השטות הזו בעשר שנות חיים שמנעה מעצמה נחת מאפרים וממשפחתו המקסימה. ליטפה את שלוימי, הרימה את שמוליק וקינחה לרחל את אפה. דסי שאלה אותה אם הציור שהכינה לאמא יפה מספיק או כדאי להוסיף משהו. חדוי הראתה את לה היצירה שלה, ורבקי שאלה אם תרשה לה מחר ללכת לבריכה.