אם יש לי מה לתת ולא יהיה מי שיקבל, לא יהיה ערך בנתינה

ישנם סוגים רבים של קרבנות, כאשר כל קרבן מותאם למצבו הרוחני של נפש המקריב ולסיטואציה בה הוא נמצא. יש קרבן "חטאת", "עולה", "תודה", "שלמים", "אשם" ועוד. כל קרבן שונה מחברו, ואין שני קרבנות זהים. מין הקרבן, סוגו ואופן הקרבתו, מותאם באופן מושלם לסיבה שהובילה את בעליו להקריבו.

נתמקד בשלושה סוגי קרבנות עיקריים: חטאת, עולה ושלמים. ישנם סוגים רבים של חטאת, עולה ושלמים, אולם נתמקד בחלק קטן מהם. 

קרבן חטאת יחיד מיועד לכפר על אדם שחטא ועבר על אחת ממצוות התורה. קרבן חטאת מביא רק אדם שחטא בשוגג, ללא כוונה וללא שימת לב. אדם שחטא במזיד ובכוונה תחילה – אינו יכול להביא קרבן חטאת לכפרתו (ביחס לרוב החטאים), וכפי שכותבת התורה: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה... וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא ד', ב').

קרבן נוסף הוא קרבן "עולַה" – המובא על ידי אדם שרוצה לכפר על הרהורי עבירה. קרבן נוסף הוא קרבן "שלמים", המוקרב כאשר אדם יחיד רוצה להודות לבורא עולם על כל הטוב אשר גמלו.

אחד מפרטי ההלכות הוא, שקרבן חטאת צריך להיות דווקא ממין נקבה, קרבן עולה דווקא ממין זכר, וקרבן שלמים יכול להיות גם זכר וגם נקבה (רוב קרבנות השלמים).

מה פשר ההבדל? בעל ספר "עיר גיבורים" (מחבר ה"כלי יקר") על פרשה זו כותב רעיון נפלא.    

מעבר לפשט הדברים, המונחים "זכר ונקבה" הם גם סימבוליקה למשפיע ומקבל, בעוד שהזכר משפיע והנקבה מקבלת. הבריאה כולה מורכבת מיחסים של משפיע ומקבל – זכר ונקבה. משפיע ומקבל הן שתי תנועות נפשיות הקיימות אצל כל אדם. כלומר, כל אדם הוא גם משפיע וגם מקבל.

על מנת שטוב מסוים ירד לעולם, חייבות שתי התנועות להיפגש. המשפיע חייב מקבל, שיקבל את מה שיש לו להשפיע. אם יש לו מה לתת ולא יהיה מי שיקבל, לא יהיה ערך בנתינה. המשפיע זקוק למקבל. לא זו בלבד, המשפיע חייב אלמנט של קבלה בתוכו, על מנת שיוכל להשפיע כיאות, שיידע מה ואיך להשפיע, אחרת לא יהיה ניתן למצות את השפעתו.

כל אדם מורכב מחלק משפיע ומחלק מושפע. השפעה וקבלה מבטאות גם את יחסי הנפש והגוף. שאלת החיים היא בדבר זהותו של המקבל והנותן. באדם יש ממד זכרי – האחראי על ההחלטות, המחשבות והמעשים, וממד נקבי – המקבל את ההוראות ו"מבשיל" אותם בפועל. השאלה היא מי נותן את ההחלטות?

בורא עולם העניק לאדם שכל. השכל אמור להיות ה"זכר" והמשפיע, הוא זה שאמור לתת את ההוראות, וכלי המעשה שבגוף אמורים להיות מושפעים ולציית להוראותיו. מצב בו אדם הולך שבי אחר יצריו הגופניים, מוגדר שהוא מובל על ידי הכוח הנקבי שבו. לעומת זאת, אדם שהכוח הזכרי שבו מוביל אותו, הוא קשוב לשכלו ושולט בעצמו.

נשוב לקרבנות.

כאשר אדם חטא בשגגה, הוא בעצם הובל על ידי גופו. הגוף פעל על "אוטומט" ובעצם הוא נמצא במצב שהכוח הנקבי שבו הוביל אותו במקום הכוח הזכרי. כעת מובן מדוע קרבן חטאת בא ממין נקבה. הקרבן מבטא את מצבו של המקריב ומעורר אותו לחשב את דרכיו ביתר שאת.

לעומת זאת, קרבן עולה בא ממין זכר. מדוע? קרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה שלא הבשילו לכדי מעשה. כאשר אדם מהרהר, אולם ההרהור לא הבשיל לכדי מעשה, זה אומר שהכוח הזכרי שבו היה דומיננטי, והשכל הצליח לעצור את הגוף חרף ההרהורים. זו הסיבה שקרבן עולה בא ממין הזכר, שהרי זה משקף את המצב של אדם אשר נמנע מלחטוא, והקרבן מחזק ומעצים את "הכוח הזכרי" שבו.

קרבן "עולה" נקרא כך, משום שהוא עולה כליל על המזבח. כשאדם מקריב קרבן עולה, הוא מחנך את עצמו להעלות את כולו לבורא – גם את מחשבותיו.

אחד מהסוגים של קרבן שלמים הוא קרבן נדבה, והוא נעשה כאשר המקריב מרגיש שלם. שלימות אמתית פנימית זהו מצב בו השכל והגוף חיים בהרמוניה, הגוף "ממושמע" לשכל והשכל מבין את צרכי הגוף. לכן, קרבן שלמים בא הן ממין הזכר והן ממין הנקבה.

לא קל לאדם להגיע למצב בו כולו "עולה כליל" לבורא. אולם הפרשה מלמדת אותנו להתחיל בצעד אחד קטן – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" (ויקרא א', ב'). כלומר, עליו לתת מעט מעצמו. בכל פעם להקריב מעט מהחלק הבהמי שבו.

נח יוצא מהתיבה לאחר תום המבול, ורואה לנגד עיניו עולם שומם וחרב. נח מבקש להודות לאלוקים, והדבר הראשון שהוא עושה: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ להשם, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ" (בראשית ח', כ'). נח הקריב קרבנות לאלוקים, ובזכות הקרבנות – "וַיָּרַח השם אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר השם אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם... וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (שם כ"א). בזכות ריח הניחוח שהקרבנות העלו, הבטיח אלוקים לא להביא מבול נוסף לעולם.

ריח הניחוח עלה לא רק מהקרבנות, אלא גם מהמסירות והמאמץ של נח ובניו. המדרש כותב: "אמר אברהם למלכי צדק (שם בן נח), כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עומדים על החיה והבהמה והעוף. לא היינו ישנים כל הלילה, אלא היינו נותנים לפני זה ולפני זה" (מדרש שוחר טוב, תהילים ל"ז, א'). נח ובניו נצלו מהמבול בזכות החסד שהם עשו עם בעלי החיים – יצירי כפיו של הבורא.

"כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח" (הושע ו', ו') – "יש לנו כפרה אחרת שהיא כעבודת בית המקדש, ואיזה זה? זה גמילות חסדים" (אבות דרבי נתן, ד', ה'). כאשר אדם עושה חסד עם הזולת, כשאדם מוותר על שעות השינה שלו עבור הזולת, הוא מקריב קרבן העולה לרצון בפני השם. 

ההקרבה הינה אינדיבידואלית. רש"י כותב בתחילת הפרשה על הפסוק "אדם כי יקריב מכם" כך: "אדם - למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל". על פי הרמז, כוונת דבריו היא, שעל האדם לתת מעצמו כפי יכולתו, כל אחד וכוחותיו הוא. אל תסתכל ימינה ואל תסתכל שמאלה. תסתכל על עצמך כאילו אתה אדם אחד בעולם. תבדוק מה אתה מסוגל להקריב, ועל מה אתה יכול לוותר.