במחשבה תחילה לפרשת ויקרא: "אלוקים ישלח לך מלאך משמים עם טיולון?!"

"מה יותר גרוע?", שאל קשיש יושב קרנות את חברו בשיחה על מחלות זִקְנָה, "אלצהיימר או פרקינסון?".

"אני מעדיף פרקינסון", השיב השני. "עדיף שיישפך לי טיפה וויסקי מאשר שאשכח איפה שמתי אותו...".

* * *

ראובן, שמנוחת הצהריים שלו הופרעה, לא הבין על מה הרעש. הוא אכן אכל את התבשיל. אבל אפשר להכין חדש. כסף הוא לא הבעיה.

מילותיה הספורות של רעייתו הבהירו לו את גודל השבר: אחת משש החתיכות שהיו על השיש הייתה "חֵלֶב", האסור באכילה והאוכלו נענש בכרת. את שאר החתיכות לקחה העוזרת לאשפה בדרכה לביתה. כעת אין לדעת באיזה פח הושלכה השקית, ובעיקר: מה היה בתבשיל - חלב או שומן?

"אָשַׁם הוא", אומרת התורה על הקרבן שצריך ראובן להביא - קרבן אשם תלוי, עד שייוודע לו האם אכן נכשל באכילת איסור שעונשו כרת, "אָשׁוֹם אָשַׁם לה'".

וצריך להבין מהו כפל הלשון "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לה'".

"מה את ממלמלת שם כל הזמן?", שאלה הגברת החילונית את שכנתה החרדית לחדר.

"אני מתפללת להשם", השיבה החרדית. היא סיפרה לשכנתה שביתם מלא ילדים, וכעת, עם בואו של תינוק חדש למשפחה, הם זקוקים בדחיפות לעגלה חדשה. העגלה ששירתה אותם בנאמנות מאז הילד הראשון - הלכה לעולמה.

כסף לעגלה חדשה אין ברשותם. לכן היא נושאת עיניים לשמים ומבקשת במילים פשוטות מאבינו אב הרחמן שישלח לה עגלה בהקדם.

"ברצינות?", לעגה לה שכנתה החילונית. "מה נראה לך, הוא ישלח לך מלאך משמים עם עגלה משולבת או 'טרוול סיסטם'?!".

ניסיון להסביר לשואלת אמונה בכוחו של בורא עולם כל-יכול - נתקל במשיכת כתף לעגנית. משכך, לא התייחסה הגברת החרדית להקנטות והמשיכה להתפלל.

שעתיים עברו ושוב השכנה החילונית מקניטה את רעותה: "בשביל מה את מתפללת? איזו תועלת יש בכך?".

החרדית השפילה ראש והמשיכה ללחֵש מילות תפילה לוהטות. הפעם התפללה גם על אמונתה שלה, שלא תיחלש ושלא תתקרר מפני המלעיגים עליה.

במהלך היממה שחלקו השתיים את אותו חדר, הספיקה הגברת החילונית לתהות פעמים מספר על התפילה המיותרת, לדעתה, שמתפללת חברתה בדבקות כה רבה. החרדית חייכה בנימוס והתחמקה בצורה אדיבה מבלי להיכנס בשיחה עם שכנתה בנושאי השקפה.

ביום השני הגיעו הוריה של החילונית לבקר את בתם. "לא רצינו להכביד, לכן לא הגענו מיד", הסביר אביה. "אבל הכנו לך הפתעה מדהימה". למראה ידו המושטת כמו קוסם אל עבר פתח החדר, נכנסה אמה של הגברת כשהיא סוחבת אחריה אריזת עגלת-תינוק שעולה כמו משכורת ממוצעת במשק הישראלי. "מתנה מאיתנו", הפטירו ההורים בהצטנעות.

למראה פני בתם שחוורו, נבהלו ההורים ושאלו אם היא חשה בטוב.

"בסלון הבית שלנו שוכנת כבוד כבר חודשיים קופסה שכזו. ידענו שלא נתפשר על שום מותג אחר, וקנינו את הטופ שבטופ. מה אעשה עכשיו עם שתי עגלות?", התאוננה בתם.

"שטויות", התעורר האב ראשון מקיפאונו. "העיקר שיהיה בשעה טובה. אנחנו נפצה אתכם במתנה שימושית אחרת", הצהיר.

השיחה המשיכה וגלשה, כאשר הווילון חוצץ בין שני חלקי החדר. לפתע התנערה הגברת ולחשה להוריה: "מעבר לווילון נמצאת 'דוסית' שאין לה כסף לעגלה. בית 'מפוצץ' ילדים. היא בטח לא עובדת. בעלה בטח לומד. אולי ניתן להם את העגלה?".

ההורים הגיבו בהתלהבות. אם כבר השקיעו הון, לפחות יהווה רגש הנתינה פיצוי על האכזבה.

בתרועות שמחה בישרה החילונית לרעותה החרדית את הבשורה הטובה. למראה עיני החרדית שהתעגלו בתודה כלפי מעלה, הניפה החילונית באצבעה ברצינות ומיהרה להכריז: "רק שלא יהיה לך ספק, זה לא אלוקים שלח את העגלה. זה אבא שלי שלח!"...

בדרך רמז מבאר הרה"ק רבי משה יחיאל הלוי אפשטיין, ה'באר משה' מאוז'רוב, את דברי הפסוק "אָשָׁם הוּא", האדם הוא האחראי היחיד על בחירותיו, ובעקבות בחירותיו נגזרות ההשפעות שתהיינה למעשיו על חייו. אם יש אשֵם - זהו רק האדם עצמו.

אלא שלרוב בוחר לו האדם אשם אחר: "אָשֹׁם אָשַׁם לה'". הוא מאשים את בעל היכולת ובעל הכוחות כולם שלא עזר לו בעת דוחקו...

* * *

אנו מאמינים בשכר ועונש. בוודאי.

אבל רגע לפני שנלך לחשב חשבונו של עולם, עם יד על הלב: למה כשאנחנו מקבלים דברים טובים אנחנו נתקפים ב"אלצהיימר" זמני ולא זוכרים להודות לו ("זה לא אלוקים, זה אבא שלי שלח") - לפחות כמו בשעה שדברים משתבשים ואז אנחנו נזכרים למי צריכים לייחס הכל?...