האם ייתכן לומר שירה (הלל) עם דמעות בעיניים?

ראש חודש. זמן של שמחה, בפרט אם זה ראש חודש ניסן.

והפעם, השנה, דמעות חונקות את העיניים.

מתקשה לבלוע את הרוק.

אני רגילה להסתכל על האור, להנחות את קוראי טורי ואת ההורים שאני מנחה, להביט אל השמש העולה. והנה אני בעצמי מתקשה לעשות זאת.

ראש חודש ניסן, והבעל, שהתבקש להיכנס לבידוד, מתפלל ביחידות, ללא ספר תורה, ללא מניין.

ראש חודש ניסן, ומבקשים שלא לצאת מן הבית.

אבל גיבורי ישראל אינם מסוגלים לשבת בבית.

לא, הם לא מבקשים לצאת למועדון, למסעדה, לבר או למקום עינוגים אחר.

הם מבקשים לצאת לאוהלה של תורה, לקחת כמה נשימות מהסם האמתי שמקיים את חיינו.

הם מבקשים, אם אסור להיכנס אל הקודש, פנימה, לפחות להתפלל שם בפתח.

כמו הלל הזקן שנצמד אל הגג.

הם מבקשים להיות מעט יותר קרובים למקום השכינה. מעט, כי לא ניתן יותר.

כל שנותיו לא הפסיד בעלי תפילה במניין. לא משנה אם לא חש בטוב, או שהשלג הגיע לגובה של מטר וקשה היה ללכת, וגם מסוכן אחר כך.

והנה, לראותו מתפלל כך בבית, זו לא צביטה בלב, אלא בעיטה חזקה ישר לפנים הלב.

לראות את הבן, שנמצא בחופשה, מחפש משך שעה תמימה מניין שיש בו פחות מעשרה, כדי להשלים לעשרה, כי יותר מזה פשוט אסור, אבל לא מתייאש, חלילה, כי איך אפשר בלי?

זו בעירה בלב פנימה.

הרחוב ריק.

אנשים ממושמעים, לא יוצאים סתם כך לרחוב.

רק גיבורי ישראל האמיתיים יוצאים החוצה, בזהירות, בעדינות, במתינות, בסבלנות, בהסתכלות ובשמירת מרחק.

פתאום, תוך כדי הרהורים, עלו בי פתאום מחשבות אחרות: והלא, כל מה שה' עושה לטובה הוא עושה.

ואם גרם לבני ישראל לכאלו ייסורי נפש, שאינם יכולים להתפלל כפי שהורגלו, הוא בוודאי לא עשה זאת לשווא.

ואז חשבתי לעצמי: כמה אור יש בדבר הזה.

הלא ברגעים אלו נחרטת התפילה בלב העם. ואם אצל חלק מאתנו נותק מעט החיבור,

לא מיהרנו לקום לתפילה,

לא תמיד רצנו כצבי לעבר בית הכנסת,

התעצלנו לא פעם,

הנה, מעכשיו, בוודאי נדע להוקיר תפילה מהי.

פתאום נדע להעריך את היציאה לבית הכנסת.

פתאום זכינו לחוש מחדש בקדושה העצומה ששוכנת במקום הנצח המופלא הזה.

אני בטוחה שכאשר ייפתחו שערי שמיים לתפילתנו,

תסתיים המגפה, ונחזור לימים של שגרה,

נדע, הרבה יותר ממה שידענו עד כה להחשיב את בית הכנסת

כבית מקדש מעט, כבית מקדש קטן.

נדע, שכשאנחנו זוכים להיכנס לתוכו - אשרינו.

נבין, שאם עלה בידינו להתפלל בו - זו זכותנו.

נעלוז על כל רגע שנהיה בתוך המקום הקדוש הזה, נחבקו בליבנו ולא נרצה לעזוב אותו.

אלא אם נהיה ממש חייבים.

ה' אלוקים,

לכמה תובנות מופלאות אתה מביא אותנו עם הניסיון הקשה שהבאת עלינו,

כמה אתה חושב עלינו.

ובכל זאת, אנא, אל תביאינו לידי ניסיון.

וחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה. והושיענו (את כולנו!) בו לחיים.