אמא, בגלל זה דנה וייס שונאת את החרדים?

"אמא?".

"מה, ליבי חמודה?".

"למה כל החברות החילוניות של סבתא ושלך מתקשרות אליך כל הזמן בימים האחרונים, אפילו שלא דיברת איתם איזה מאה שנה, ושואלות אם אנחנו בסדר? למה שלא נהיה בסדר? למה דוקא אלינו הן מתקשרות?".

"הן דואגות לנו, מתוקה. כי אנחנו גרים בבני ברק, ובחדשות כל הזמן מסבירים שבבני ברק יש הרבה חולים בקורונה".

"אמא, באמת יש?".

"באמת יש, חמודה".

"אבל לא יצאנו מהבית מאז פורים, וכל היום אנחנו שוטפים ידיים, ואת כל היום מנקה ידיות של דלתות ושל ברזים ועושה מה שהאיש קרסו אומר".

"נכון, מתוקה, עכשיו כבר כולם מבינים ומקפידים, אבל זה לקח זמן עד שכולם קלטו, וזה בלי כל כוונה עשה נזק גדול".

"למה זה לקח זמן?".

"כי לא לכולם יש בבני ברק אינטרנט, כי לא רואים טלוויזיה ויש שגם לא שומעים רדיו, בוחרים להיות מוזנים בקודש. זאת עיר שחיה אחרת, וגם כי יש חוסר אמון בין חלק מהחרדים למדינה. משהו היסטורי. אני אסביר לך פעם".

"למה אתם המבוגרים לא פותרים את המשהו ההיסטורי הזה. למה אתם לא עושים שולם שולם לעולם - וחיים".

"חלק מאיתנו בהחלט מנסים. זה לא פשוט. זה ללמוד לחיות ביחד בלי לרצות לשנות אחד את השני. להיפך, להעריך את הידע של האחר ואת מה שהוא מביא לשדה המשותף".

"בגלל זה דנה וייס שונאת את החרדים?".

"מאיפה את יודעת מי זאת דנה וייס בכלל?".

"זאת שאבא ואת אמרתם שחבל שבתקופה כל כך מתוחה בעם שוזרת עוד שנאה.

זאת שאמרת שידידיה מאיר כתב עליה ורצית לבכות,

זאת שאמרה לביבי שלא בעזרת ה',

זאת ששונאת חרדים מרמת אביב. שמעתי אותך אומרת.

גם אתם גרתם פעם ברמת אביב, נכון?".

"נכון, בובה, הרבה לפני שאת נולדת. גרנו בשכונה שנקראת אפקה, ברחוב המתנדב".

"אמא, אהבתם לגור שם, נכון? משם יש לכם את התמונות מישראל והגיטרה מהמרכז הקהילתי רוזין?".

התבלבלו לולו התגלגלולו וכך נולד הצבע הסגול.

"אה, אמא, ועכשיו הרחוב שלנו בבני ברק נקרא האדמור מרוז'ין. זה אותו דבר?".

"אולי בובה, אולי, לא יודעת, אולי על שם אותה עיירה ליד אוקראינה".

"אמא?"?

"כן, בובה?".

"למה יש כל בוקר כשאני קמה את ההליקופטר הזה מעל בני ברק?".

"אולי בודקים במשטרה אם באמת כולם שומרים על הסגר כמו שצריך".

"אמא, למה רק לך זה כזה אכפת מחרדים וחילונים כל הזמן? חברות אחרות שלך לא עושות מזה כזה סיפור, לך זה ממש כואב".

"לא נכון, יש לי חברות שאכפת להן מאד. ואני, אולי כי אני חיה בין העולמות ואת שניהם אני אוהבת, ומכירה".

"אמא, מתי התחילה כל המריבה הזו בין חרדים וחילונים?".

"וואי, ממי, איזה שאלות טובות לכיתה ג'4. תראי, אני אצייר לך כאן על הדף משהו.

זאת אירופה, חכי אני אביא אטלס ודף וטושים, אני אסביר לך עם מספרים של שנים וחיצים.

ואז היתה תנועת ההשכלה, שהרבה יהודים חשבו שהיהדות היא כמו כל דת אחרת, וניסו להתנער ממנה וביקשו ללמוד עוד תחומים, ולאט לאט שכחו את התורה היפה שלנו.

ואז קמה המדינה, אני מקצרת לך בובה, וחלק המשיכו לקיים מצוות וחלק לא, כי כבר ההורים שלהם גם לא שמרו, וכל החינוך השתנה, וטבעם של בני אדם זה שהם שומעים ולומדים ומגבשים לעצמם מתוך ההיסטוריה של העם והאנושות את איך שהם רוצים לחיות".

"אמא, את חופרת. אז למה ברדיו אומרים 'כל החרדים', ולמה סבתא אמרה שבבית חולים אמרו שיפרידו את כל החרדים, ואת היולדות שיש להם תינוק בבטן, זה מגעיל לעשות ככה.

כל החברות שלי, אפילו משפחת שטרנבוך שיש להם 17 ילדים, לא כמו לנו שיש לנו רק שמונה, כולם שומרים ולא יוצאים, אז למה ככה הם מעליבים?

זה נקרא להכליל? המורה שלי הסבירה לנו בכיתה שזה דבר לא טוב לעשות, ורק אנשים קטנים עושים את זה. מי שגדול באמת יודע להבחין".

"פשי, ככה היא הסבירה לכם? המורה בתיה? כשתיגמר הקורונה אני אגיד לה מילה טובה, זה מקסים. אבל עכשיו נספוג את העלבון הזה בנחת, אין ברירה עכשיו, זה רק בשביל לשמור על הבריאות, ושהמגפה תיעצר. זה לא אישי. אבל רק שלא תבוא תגובה מעמים אחרים, תגובה שתביא שנאה על כל היהודים. מידה כנגד מידה".

"אמא, גם את הסברת לי כאלה דברים, על אחריות משותפת מצד אחד, ואהבת לרעך כמוך, כל ישראל ערבים זה לזה, משני הצדדים, אבל צריך לראות גם פרטים פרטים, זוכרת שהסברתי לי את זה, אמא?".

"כן, חמודה".

"אברי גלעד, שהיה ברדיו אתמול ודיבר עם אנשים, אמרת שהוא איש רגיש, שהוא מבין ענין ואוהב באמת אדם. אמרת את זה עליו כי אברי זה קיצור של השם אברהם וזה שם מהתורה?".

"לא, קטנה שלי, זה לא קשור. אמרתי את זה כי שמעתי שמהלב שלו הוא איש שיודע לא לצבוע בצבע אחד ציבור שלם, הוא איש שיודע לראות את היופי שבשוני בבריאה ושלא כולם צריכים להיות אותו דבר".

"אמא, את כבר לא נהנית מלהיות איתנו בבית? אמרת שזה הכי כיף לך בעולם ושזו תקופה יפה".

"ודאי שאני נהנית, עוד נתגעגע לתקופה הזו".

"אז למה יש לך דמעות בעיניים?".

"קשה לי כששונאים סתם. אלה את אלה ואלה את אלה. אני אוהבת אנשים. מכל מיני סוגים. דווקא בתקופה שצריך להרגיש יחד יש פרטים שעושים בלגן.

עזבי, ליבי, אין לי כבר כוח לדבר, נמשיך אחר כך? תקפצי קצת עם איתמר בחבל שלכם".

"אני יודעת, אמא, את הולכת לעשות ממה שדיברנו עכשיו את הטור שלך השבוע ביתד נאמן, ואחר כך תקריאי את זה בתוכנית ברדיו".

"נכון, חמודה שלי, אשנה קצת מילים ואוסיף, לכי תדעי, אולי למישהו אחד, חרדי או חילוני, תיפתח מכאן קרבה של מחשבה. אחת".