היינו חסרי סבלנות כלפי החיים, אז לפתע כל ה"אינסטנט" נעצר

ברגע אחד נעצר העולם ונעצרנו גם אנו...
רגעים של הלם הפכו במהרה למחיאות כפיים על מרפסות הבתים...
מחוות מתוקות ומחממות לב...
אך האם אין זו עוד בריחה?
אז ממי או ממה אנחנו בעצם בורחים?

יצאנו אל המרפסות ומחאנו כפיים... אך האם תוך כדי המחיאות זכרנו שיש למחות גם את הלכלוך והרפש שהצטבר בתוכנו?
יצאנו לחלונות ולמרפסות הבתים, אך האם זוכרים אנו להיכנס אל חדרי הלב ולהכיר מה יש בתוכם?
כולנו מתעסקים בדרמה האנושית המתרחשת בעולם שסביבנו, אך האם שמנו לב לדרמות שאנו במו ידינו מחוללים בכל רגע בחיינו ובחיי הסובבים אותנו?
שמנו מוזיקה במערכות הגברה ברחובות או רקדנו במרפסות... אך האם אנחנו באמת מרגישים שמחים ומאושרים?

אנו מוצאים עצמנו מתגעגעים להורים המבוגרים שלא תמיד ידענו להוקיר ולהעריך כראוי...
מרוחקים מבני אדם, אותם לא תמיד (אולי לרוב לא) ידענו לכבד...

לא השכלנו לעצור ולבחון את הדרך בה אנו צועדים...
וכיוון שהיינו חסרי סבלנות כלפי תהליכי החיים, אז לפתע כל ה"אינסטנט" נעצר. אין פתרונות פלא, רק שהות והמתנה...

העולם רועש וגועש סביבנו? הרי האדם הוא עולם קטן... האם מישהו שם לב כמה רעש (שמתחנן להתייחסות) יש בקרבו?
חוסר שקט חיצוני שמגלה טפח, קצה קרחון, מחוסר השקט הפנימי שכבר הפך כמעט בלתי ניתן להכלה.

אז מסתבר שיד ההשגחה העליונה עצרה את הבריחה, את המרוץ, את הטירוף.
ואין מי שיאמר שהוא ממהר, עסוק וש"אין לי זמן לנשום" (מלבד צוותי הרפואה ואנשי אכיפת החוק העוסקים במלאכת הקודש).
אין יותר תירוצים לשאלה - מדוע לא עשינו גם היום חשבון נפש מעמיק. בירור אמיתי של מה השגנו באמת בחיינו, בחיי המשפחה שהקמנו...
האם זכינו לחוות ולהפיץ אהבה?

וכעת, בשעת המבחן, שום תעודה על הקיר לא תחליף עוד (ועוד ועוד) נשימה עמוקה מול אתגרי הילדים המבויתים (בעל כורחם) והמשועממים...
אף תואר וכבוד מדומה לא יסייעו בהרגעת הנפש הסוערת אל מול חוסר הוודאות שמזמן הזמן ההיסטורי הזה.
אפילו לברוח מהבית/להתגרש אי אפשר (הכל סגור ומסוגר) כשהבעל/האישה לא מיישרים קו עם רצונותי, מה שמרתיח ומקפיץ לי את האגו...

אם אין לאן לברוח... אז מה כן?

לזכור שבאנו לעולם לעבוד על המידות, להכיר ולתקן את פגמי הנפש, להתפתח אנושית-רגשית-תודעתית.
נדמה שכל מי שמחפש עולם פסטורלי מהאגדות, ככל הנראה מקבל בימים אלו סטירת לחי רצינית מהחיים...

ולא, זאת לא סטירה שבאה להכאיב, אלא לנער ולעורר אותנו לקלוט שהלכנו לאיבוד... ששכחנו להיות אנושיים... שהתעסקנו יותר מדי בתפל במקום בעיקר... שבזבזנו יותר מדי זמן על מחלוקות ומלחמות... שהעולם הזה חולף וזמני, ולאחריו מתקיים עולם ומלואו... שדרמה אנושית יכולה להפוך את חיינו ברגעים ספורים... שאין לנו ביטוח על כלום ושום דבר... שמשהו עצום וגדול במיוחד מחכה לנו מעבר לפינה... שגאולה פרטית וכללית מצפה שנבחר להיות בני חורין...

והכי חשוב - לבחון היטב היטב מול עצמנו אם לא פספסנו ובענק את כל הטוב שיש לחיים על פני האדמה להשפיע עלינו.
ואפילו במעט שישנו - יש כל כך הרבה טוב שמבקש להאיר את נשמתנו, את חיינו ואת חיי בני משפחתנו.

אז יהי רצון שנבחר ברגע זה להפוך את המר למתוק, את השבר למנוף, ואת האויב לאוהב, וממילא נצא מהמשבר הגדול הזה מתבוננים, מחוברים, מחוזקים ואוהבים יותר.
זה בוודאי הכיוון אליו מבקש הקב"ה להוביל אותנו באהבתו הגדולה אלינו ולא, זאת לא קלישאה, כי רק האהבה תנצח!

ממני באהבה, חגית אמאייב