לכל משפחה יש אלבום, פרק כ"א: מסוגל לכל תעלול

לפרקים הקודמים בסדרה, לחצו כאן.

סבתא סטון הייתה עסוקה בחיפוש אחר דירה מרוהטת, ולבסוף מצאה דירת חדר וחצי עם כניסה נפרדת מרוהטת וממוזגת במיני קוטג' של משפחת פאר שהיה בהמשך רחוב סוקולוב. כך יוכלו לסדר גם פינה לג'יקוב בדירה הקטנטונת הזו. דורותי בררה אם יש בדירה מזגן טוב ודוד שמש. לבסוף החליטה שהדירה מתאימה לצורכיהם, ושכרה אותה.

*  *  *

למחרת הניתוח הגיע אפרים אל שבי ומצא שהיא התעוררה ואפילו ירדה מהמיטה. האחות אמרה שהיא ממש גיבורה, כיוון שהתאמצה ללכת עד לתחנת האחיות ובחזרה. האחות הסבירה לה שחשוב מאוד ללכת אחרי הניתוח כדי להפעיל את מחזור הדם ולמנוע בעיות של קרישת דם. כשראתה את אפרים חייכה כמו ילדה קטנה שרואה את אביה. הוא היה בשבילה אב וגם אם, גם אח וגם חבר. היא הייתה חלשה אחרי ה"טיול" שעשתה לתחנת האחיות. שכבה במיטה והביטה בו מחייכת. לפתע הכל נראה כל כך מבטיח. כל כך יפה. כל כך נפלא.

- תלכי לבית ההחלמה ליולדות בטלז סטון - הציע - את צריכה את זה.

- האם יוכלו לקיים את הברית בזמן? - שאלה.

- אני חושב שכן. הרופאים אמרו שהוא מרגיש טוב, ברוך השם. נראה בעוד יום-יומיים כיצד מתפתחים העניינים. מאוד סביר שהברית תהייה במועדה, בעזרת השם.

- אני חושבת שעדיף ללכת לבית החלמה אחרי הברית. גם עם שלוימי ושמוליק הלכתי אחרי הברית, וזו הייתה ברכה. הם טיפלו בתינוק ממש נפלא, במיוחד בלילות הראשונים אחרי הברית שהם קשים מאוד.

- לכי מיד כשתשתחררי ותחזרי לברית - הציע.

- לא, אני לא חושבת שכדאי. זה טרטור גדול מדי ועולה הון תועפות, לנסוע פעמיים מחיפה או מקרית אתא לטלז סטון. חוץ מזה אני לא יודעת מתי ישחררו אותי. יתכן שזה יהיה סמוך לברית, ואם כך אסע ישר אחרי הברית לבית ההחלמה.

*  *  *

אלא ששבי קבלה חום גבוה. הרופאים ניסו לברר מה גורם לה לעליית החום. היא הייתה מטושטשת כל כך, לא הבחינה מתי יום ומתי לילה. רק שמה לב שאפרים לידה, והייתה נרדמת שוב. עשו לה בדיקות דם. היא הייתה מחוברת לאינפוזיה. שוב הסתובבו סביבה הרופאים, העבירו את מיטתה לחדר נפרד. האחיות הציעו לה לתת לתינוק תזונה מבקבוק, אך היא לא הסכימה לוותר על ההנקה. היא שאלה אם אין זה מזיק לתינוק שהיא מיניקה אותו בעוד חומה מטפס לארבעים מעלות צלזיוס. רופא הילדים אמר שהיא יכולה להמשיך להיניק אם היא דווקא רוצה בזה. שבי חששה שאם לא תעשה זאת - זה עלול לפגוע בו.

 לא! הוא יקבל אותו טיפול כמו שקיבלו כל אחיו ואחיותיו. היא תחבק אותו, היא תדבר אליו, תלטף אותו. הוא לא צריך לסבול בגלל שהיה לה ניתוח.

*  *  *

לא היה לה קל. גם לא רגשית. נשים שבאו אחריה יצאו לפניה, והיא עוד שוכבת כאבן שאין לה הופכין. הרופאים זיהו אצלה טרומבוזה. אסור היה לה לרדת מהמיטה. אפילו את הסדין החליפו כשהיא במיטה. בשלב כל שהוא הרגישה שהמיטה לא נוחה לה. כאילו הכניסו מוט ברזל תחת מותניה.

- מה זה? חיפשו בכל בית החולים את המיטה הכי גרועה והביאו לי אותה? - בכתה לאפרים - רק מיטה כזו הביאו לי? אני לא יכולה יותר! המיטה הזו שוברת לי את הגב!

מה ששבי לא ידעה זה שלא הייתה שום בעיה עם המיטה, אלא שהשכיבה הממושכת גרמה לה ללחץ איום שהכביד עליה כל כך.

*  *  *

את הברית קיימו בבית החולים. לשבי כבר לא היה חום, אבל הרופאים עדיין לא הרשו לה לרדת מהמיטה. הסניטר הוביל את מיטתה למטה, אל אולם בית הכנסת בו נערכה הברית. הגיעו כל אחיו, אחיותיו, גיסיו וגיסותיו של אפרים, אבא של שבי, הוריו - ג'רי ודורותי סטון והוריו של אפרים. כמו כן הובאו לברית כל ילדיהם של אפרים ושבי.

אפרים התעטף בטלית, ה"קוואטרים" העבירו את התינוק שהיה לבוש בבגד לבן, יפיפה, אל סבא ג'רי וממנו אל הסנדק... הברכות... בכי של תינוק... המון תפילות עולות אתו לקב"ה... בקשות... שבי מודה לקב"ה שזכתה להיות בברית שלו.

- ויקרא שמו בישראל... - אומר הרב ופונה אל אפרים שאומר: - בנימין.

- לא! קורא ג'רי סטון ומפריע את הטקס.

כולם מביטים בו המומים.

- האמריקנר הזה מסוגל לכל תעלול! - חושבת שושנה זילבר בסלידה.

- מה הבעיה? חושבים כולם.

- אתה לא יכול לקרוא לו בנימין - קרא ג'רי - לי קוראים בנימין, ואני עוד חי!

אפרים חשב רגע ואמר: יהונתן - והרב המשיך מיד ואמר: - יהונתן בן אפרים...

- מזל טוב! מזל טוב! קוראים האורחים זה לזה, מתחבקים ומתנשקים. יהונתן הקטן מובא אל אמו שנלקחת עם המיטה לחדרה. דורותי סבתה ושושנה זילבר מלוות אותה.

שבי מלטפת ברכות את יהונתן, שסנטרו רועד מרוב בכי.

- מיד! מיד תקבל! - היא מנסה להרגיע אותו ואת עצמה. כשהגיעו לחדר נתנה לו לאכול עד ששבע ונרדם. שושנה לקחה אותו בעדינות והחזירה אותו לעריסה, שם הוא המשיך לישון בשלווה.

- לא ידעתי שלסבא קוראים גם בנימין - אמרה שבי לסבתה.

- אומר לך את האמת, יקירתי? גם אני לא ידעתי עד עתה! - אמרה דורותי במבוכה.

- יהונתן זה שם מקסים - אמרה שושנה - מעניין, איך הוא מיד שלף שם אחר? - התעניינה בנסותה לשנות את הנושא המביך.

- התלבטנו אם לקרוא לו בנימין או יהונתן. שני השמות מצאו מאוד חן בעינינו. לבסוף החלטנו על בנימין, וכשאי אפשר היה לקרוא לו בנימין הוא נתן לו מיד את השם האחר שחשבנו עליו.

- העיקר שתזכו לגדל אותו ואת כל הילדים שלכם בקלות, בבריאות, בפרנסה טובה ושיהיו יהודים טובים - אמרה דורותי. לשושנה נותר לענות אמן בפה מלא. עיניה היו מלאות אושר.

*  *  *

רק כעבור חמישה ימים נוספים התירו הרופאים לשבי לעזוב את בית החולים. אפרים שכר מונית שלקחה אותם לטלז סטון, שם נותרה שבי שבוע שלם.

ההתאוששות שלה הייתה מהירה עד להפתיע. ממש הייתה לה סיעתא דשמייא. יהונתן טופל שם טוב, בטלז סטון, והיא יכולה לישון ולהחליף כוח.

היה לה קשה להיות רחוקה מאפרים ומהילדים כל כך הרבה זמן, אולם היא הייתה מחוברת כל הזמן אל הבית. ניהלה את הבית בשלט רחוק.

- יש כאן שתי סבתות ושכנות שעושות את הכל - אמר אפרים - את יכולה להיות רגועה! הבית ממש מתנהל כשורה. אגב, אימא ממש מעריצה את כישוריך בארגון הבית.

- יש לה חלק גדול בזה - צחקה שבי - הלא היא זו שלמדה אותי לנהל בית ולתחזק אותו. לא אשכח לה זאת כל ימי. תמיד אהיה אסירת תודה לה. תמיד הייתי אלא ש...

- ששש... עכשיו הכל בסדר - היסה אותה אפרים – "דלגי" על זיכרונות לא נעימים. לשם מה לקלקל?

- אתה צודק - השיבה.

- אני יכול לומר לך שאני מרגיש שהיא מתחרטת מאוד. בכל הזדמנות היא מביעה כלפיך הערכה ואהבה.

- מה סבא סטון עושה כל הימים? - שאלה שבי.

- מעניין, הוא מופנם מאוד. הוא מרבה לטייל ברחבי קרית אתא. לפעמים הוא נסער מאוד, לפעמים שקט מאוד. בכלל, הוא מרבה לנסוע ברכב השכור שלו לכל מיני מקומות. אני לא מכיר אותו כדי לדעת להעריך את התנהגותו, אבל אביך אומר שמשהו עובר עליו. מכל מקום, אנחנו מתגעגעים אליך מאוד. הילדים כבר שואלים עשר פעמים ביום מתי תחזרי. יש לך גם דרישת שלום משכנותיך וחברותיך. כאן פרט רשימה של שמות שמלאו אותה בשמחה.

- גם אני כבר רוצה לחזור הביתה - השיבה לו.

- אם כך, כנראה שהגיע הזמן לחזור, כולנו מחכים לך!

*  *  *

זר פרחים ענק חיכה לה בפתח הבית. מ"דוד הגנן" שלחו לה גם עציץ מקסים ועוד כמה זרים מעוצבים להפליא. היו אלו זרים מבעלה, מסבא וסבתא זילבר, העציץ הדגול היה מסבא וסבתא סטון ומאביה. גם כמה שכנות התארגנו וקנו לה זר בהוסיפן כמה עוגות, פשטידות, קוגל ואפילו שניצלים לארוחת צהרים לכל המשפחה.

היה זה נפלא לחזור הביתה!

כמה התרגשה כשראתה את מרכז קרית אתא. היא לא האמינה שתחזור לכאן. כמה יפה הקריה, חשבה. העצים הירוקים על רקע השמיים התכולים, הפרחים הססגוניים וחיוכי המכירות שלה שראו אותה ברדתה מהמונית. לבה נמלא אהבה לקב"ה שזיכה אותה לחזור הביתה בשלום, חובקת ילד בריא בזרועותיה, אל הילדים שלה ואל משפחתה המקסימה. הודתה להשם על בעלה שתומך בה כל כך, על חמותה שסוף כל סוף מקבלת אותה ושמחה בה. הרגישה שרגע זה הוא אחד הרגעים היפים בחייה. הביטה על הזרים שחיכו לה בפתח הבית, על הקישוטים שהכינו לה הילדים על הדלת, על ברכות של השכנים, ועיניה מלאו דמעות של שמחה והכרת הטוב.

*  *  *

- ג'רי, יש מסיבת הודיה אצל משפחת זילבר - הודיעה דורותי.

- נפלא! נפלא! ברוך השם שאפשר לעשות מסיבת הודיה. מתי היא תהיה?

- ביום שלישי בשבוע הבא - הודיעה לו - כמו כן אנחנו מוזמנים לסעודה שלישית אצלם השבת.

- כן, כן, למה לא? - אמר - כמובן שנלך. את חושבת שצריך להביא להם משהו?

- בוודאי - אמרה - הבאתי מארה"ב כלי הגשה מיוחדים. אתה חושב שמתאים לתת להם אותם?

- אני מבין בזה? - שאל אותה - הרי זה השטח שלך. אם אינך בטוחה אולי כדאי שתתייעצי עם שבי? בעצם, שבי אמרה לי רק השבוע שידוע לה מניסיונה שאנשים משאירים את הכלים המיוחדים שלהם בארון, ומעדיפים להשתמש בכלים חד פעמיים. זה קל יותר וגם נוח יותר. אין צורך לשטוף. פשוט עוטפים במפת הניילון ומשליכים לפח, ובמיוחד כשיש עכשיו כלים חד פעמיים יפים כל כך. לדעתי, עדיף להביא טלפון אלחוטי משוכלל.

רבקי וחדוי הן שהעבירו את מתנתם של סבא וסבתא סטון לפני שבת, מתנה ששושנה זילבר קבלה בשמחה, ובקשה מהן לומר להם שהם מחכים בקוצר רוח לסעודה שלישית בשבת כדי לארח את משפחת סטון וגם את משפחת זילבר הצעירה על כל ילדיה.

סבתא סטון היא שבשלה, ורבקי שמחה מאוד לעזור לה בקילוף הירקות. חדוי ודסי עזרו בהחזרת הדברים למקומם, שלוימי ושמוליק פינו את הזבל מן הבית והשתדלו לא לריב ולשחק יפה. אחת השכנות שלחה את בתה הבכורה שתשטוף את הבית. גם השבת שלחו השכנות עוגות.

*  *  *

שבת הגיעה במהירות. בליל שבת התארחו סבא וסבתא סטון ואבא של שבי אצל אפרים ושבי. שבת נכנסה והביאה בכנפיה את השלווה. שבי ישבה בכורסה, ולידה, בעריסתו, שכב יהונתן. היה זה לאחר שכולם התקלחו. רבקי וחדוי עזרו לשלוימי ולשמוליק ללבוש את בגדי השבת. רבקי הלבישה את רחלי ואף סרקה אותה. שבי סרקה את הבנות.

זהו! עכשיו שולחן השבת ערוך. מפה לבנה על השולחן, מפית יפה מקטיפה כיסתה את החלות. בבית יש ריח של ניקיון וטוהר רוחני. כל הבית נכון לספוג את הקדושה שהולכת ויורדת על העולם כמו אותו חושך שהולך ויורד ומביא את ליל השבת המנצנץ באלפי כוכביו. הירח עם כל צבא כוכביו מתקרבים כמו כלה ושושבינותיה. כל העולם מתנוצץ ביפעתו והקדושה נחה לה על רחובותיה הצדדיים של הקריה, אותם רחובות שבהם ניכרה שמירת השבת. גם שבי נחה לה בכורסה לאחר שהדליקה נרות.

*  *  *

אפרים לקח אתו את שני הבנים הקטנים לבית הכנסת. עמדו שלושתם ליד הדלת וברכו אותה ב"גוט שאבעס", ואף היא נענתה להם בחיוך מאושר. סבא סטון ואביה הצטרפו אליהם ברגע האחרון. רבקי לקחה את רחלי, חדוי ודסי לטיול, ודורותי ישבה בכורסה ליד שבי. השקט שירד על הבית השפיע על שבי, שנרדמה.

קולותיהם של השבים העירו אותה. כולם התאספו בסלון סביב שולחן השבת. סבא סטון קידש על היין. הוא קידש כזקן ורגיל. כולם מיהרו לטול ידיים על מנת להסמיך קידוש לברכת המוציא. אפרים בצע על הלחם. סבתא ורבקי הגישו את האוכל המעלה ניחוחות ריחניים של שבת. סבא ואפרים שרו זמירות שבת, אבא של שבי הצטרף לשירה בזמזום. שבי התפלאה, מהיכן הכיר סבא את הניגונים אותם שר אפרים כל שבת? הילדים התעייפו מהר מאוד. הדבר התבטא במריבות ובבכיות. פה נשפכה כוס מיץ על הרצפה, כאן התהפכה לה צלחת עם אוכל. שלוימי פרש לאחת הפינות ונרדם. שמוליק מצא לו פינה אחרת ורחלי נרדמה על הספה.

לרבקי ירדו דמעות מרוב פיהוקים, ורק חדוי החזיקה מעמד. אפרים נשא את הילדים למיטותיהם. גם את רבקי וחדוי שלח לישון אחרי שברכו ברכת המזון. עתה נותרו רק המבוגרים ליד השולחן, אלא שסבתא סטון הייתה עייפה מאוד לאחר העבודה הרבה שעבדה במשך היום ושבי הייתה חלושה עדיין, כך שסעודת השבת הסתיימה לפתע פתאום כשהאוכל נגמר. ברכו ברכת המזון, ואפרים פינה במהירות את השולחן כשהוא מברך את העובדה שהשתמשו השבת בכלים חד פעמיים. גם הוא היה מותש. סבא וסבתא סטון ואבא של שבי יצאו לדירתם ברחוב סוקולוב, ושבי ריחמה על סבתא שצריכה ללכת עד לשם כשהיא עייפה כל כך.

- אל תגזימי - אמר אפרים - זה קרוב מאוד, דווקא נעים ללכת עכשיו. אני בטוח שהם נהנים. במיוחד סבא. את יודעת כמה הוא נהנה לטייל ברחבי קרית אתא? מאז שהגיעו לפה לפני כחודש הוא סורק אותה כאילו חיפש משהוא שאבד לו.

*  *  *

למחרת הגיעה גם שבי לבית הכנסת, כדי לברך הגומל. אנשים רבים התרגשו בשעה שברכה את הקב"ה. חמותה וסבתה היו לידה, כמו גם ילדיה. פני נשות קרית אתא זהרו משמחה. אפשר היה לחשוב שאצלם נעשה ה"שלום בית". השמחה הדביקה את הנשים בהרגשה נפלאה ומרוממת, הרגשה של התעלות. כמו שיחררו קוץ מכאיב, וכרגע מרגישים בהקלה. כאילו לא יכלו לנשום חפשי עד עכשיו, וכרגע הם נושמים לרווחה. שבי נחלצה מהנשים והילדות שסבבו אותה. הלכה לאיטה הביתה, דוחפת לפניה את עגלתו של יהונתן שכבר זע באי שקט. היא העריכה שעוד מעט הוא יתעורר וירצה לאכול.

סבתא זילבר אמרה שהם מחכים להם בסעודה שלישית, וסבתא דורותי פתחה בצעד זריז כדי להגיע לפני שבי והילדים ולערוך את השולחן. היא מצאה שאפרים כבר סידר את הסלון, שם חלות על השולחן וכמו כן העמיד את בקבוק היין. לא נותר לה אלא לחלק את הצלחות והסכו"ם. אפילו הכוסות היו מוכנות על השולחן. שבי הגיעה, ועד שגמרה להאכיל את יהונתן חזרו יעקב, ג'רי והילדים. חבורה גדולה ותוססת. דורותי הביטה בהם בשמחה. הביטה בג'רי שהבין אותה טוב כל כך. היא זכרה את השקט ששרר בארוחותיהם שעה שישבו ג'רי, היא וג'יקוב. מי היה מאמין שכל השבט הזה ייצא מהם? נדמה היה לה שחזרה לנעוריה.

*  *  *

גם ג'רי היה מאושר. דורותי הייתה עסוקה כל כך עם הילדים ועם שבי, שלא שמה לב עד עתה, אבל עתה כשהתבוננה בג'רי הדבר היה ברור לה. ג'רי היה נראה שונה. חיוך קטן וחביב שכן על פניו כל הזמן. עיניו היו ערניות, כאילו שלווה ירדה עליו, והשפיעה אף על תנועותיו. הן היו רכות יותר. גמישות יותר. כנראה גם הוא מאושר להיות בקרבת הנכדים. אולי צריך לשקול לעלות לארץ ישראל, חלף הרהור וננעץ בליבה. מה הטעם לגור שם, רחוק כל כך ממקור האושר? בהזדמנות הראשונה תשוחח אתו.

לאחר הארוחה הציע להם אפרים להישאר אצלם. הוא פינה את אחד החדרים והם שמחו לנוח אצלם. אחרי צהרים ילכו כולם ביחד לסבא וסבתא זילבר.

אחר הצהרים יצאה כל החבורה בדרך לרחוב סוקולוב, לביתם של הזילברים. בדרך פגשו את אנשי הקהילה החרדית שיצאו להתאוורר אחרי שעות החום הקשות. מפעם לפעם נעצרו, אנשים מהקהילה פנו אליהם ושוחחו איתם, פעם עם אפרים ופעם עם שבי. דרך שאורכת כחמש דקות ארכה להם כמחצית השעה. רוח קלילה ליטפה את פניהם, כמו רצתה לפייס אותם לאחר הלחות הגבוהה והחום היוקד של צהרי שבת בחודש מנחם-אב.

כולם שמחו להיות שוב בבית של הזילברים. המזגן והמאווררים הוסיפו לאווירה הנעימה. דורותי התלוצצה על החום בארץ, באומרה שלפעמים יש לה הרגשה שהיא נמצאת בתוך שקית "קוקי".

*  *  *

במבט לאחור אולי החל הכל כשסבא סטון סיפר שהוא ביקר בכל מיני מקומות והופתע מהסיעתא דשמייא ומהפיתוח של הארץ.

- אתם יודעים מה היה פה לפני שבעים-שמונים שנה? - שאל, והמשיך לספר - ההורים שלי סיפרו לי שכל השטח מחיפה ועד עכו היה שומם לגמרי.

למרות היותה שקועה בשיחה עם שבי, שתרגמה את דבריה של סבתא סטון, הקשיבה שושנה לג'רי המספר על הוריו. מופתעת מעט נוכחה לדעת שהיא מאזינה לו בקשב רב. דבריו נשמעו לה כה מוכרים...

- רק חולות נודדים, אורחות גמלים בודדות ומעט אנשים, זה כל מה שהיה כאן - המשיך ג'רי לספר - אני לא מבין למה הקב"ה נותן כזו סיעתא דשמייא למפעל שבא להרוס את הקדושה? להרוס את עם ישראל? אין בעל הנס מכיר בנסו, ולכן אין אתם מודעים לעוצמת השינוי שחל כאן.

הנשים גלשו לנושאי גידול וחינוך ילדים והגברים החלו לדבר על פוליטיקה. סבא זילבר אמר שאין הוא מבין איך ראש הממשלה הפך את עורו מאבי ההתיישבות לראש עוקריה. אפרים אמר שהתפרסם שהשיקול של ראש הממשלה היה להסית את דעת הקהל מהטענות על בניו בענייני כספים. כמו כן, אמר ששמע שראש הממשלה מתכונן להגיש נגדם תביעת דיבה. סבא זילבר התפלא ואמר שקשה לו להאמין ששיקולים צרים של טובת הנאה אישית הם שגרמו לו, לראש הממשלה, לשנות את דרכו בחיים.

סבא סטון אמר שאין הוא מתפלא אלא על ההידרדרות. בזמנו לא עלה על דעתו של איש, כמעט, להאשים את מנהיגי היישוב באינטרסים של רווחים אישיים מלבד השאיפה לכוח ולשלטון. היו להם אידיאולוגיות שבשמן הרשו לעצמם לשקר, להעלים ולהתעלם מנושאים חשובים, אבל לעשות את זה למען רווח אישי? לדיוטה זו אפילו בימיו לא הגיעו. ואם היה מישהו שהידרדר לכך - כולם הוקיעו אותו והתנערו ממנו.

- מי אמר שהאשמה הזו נכונה? - שאל אפרים – "לב מלכים ושרים ביד השם", ככל שלאדם יש תפקיד חשוב יותר, כך קטנה הבחירה החופשית שלו.

הנשים אף הן הפסיקו לעסוק בנושאיהן, והקשיבו לדיון. כנראה פספסו משהו, כי פתאום שמעו את סבא סטון אומר: - ... אנשים אלו ראו את עצמם כחלק ממדינת ישראל, והזדהו אתה עד כדי כך שהייתה שאלה למי הם נאמנים יותר: לקב"ה או למדינת ישראל. וזו הייתה שאלה! - הדגיש - לא היה זה דבר ברור מאליו! עכשיו גרשו אותם מבתיהם... אני מרחם עליהם. אתם יודעים מה דבר כזה יכול לגרום לבן אדם? במיוחד אם הוא צעיר נלהב, נמהר, הממהר להמר על כל ערכיו מבלי להתחשב ברבותיו ובהוריו?! בלי להבין מה הוא עושה לעצמו, לעולם הזה שלו, לעולם הבא שלו? הם לא יודעים מה שהם עושים לדור! אין הם יודעים שהם הורסים את הדור! - קולו הצטרד מעט, אפילו רעד.

כולם השתתקו והביטו בו. הרגישו שהוא מדבר מדם ליבו. הוא קם, הלך אל החלון הגדול, פתח אותו והסתכל אל נכדיו המשחקים למטה, בחצר. חזר וסגר אותו כיוון שהחום החל להיכנס לחדר, והשתלט מעט על סערת רוחו.

אפרים מזג לו כוס שתייה, ואמר בחיוך טוב לב: - הרי אנחנו מאמינים שכל מה שקורה זה בהשגחת הקב"ה! אתה צודק, ר' בנימין, ותרשה לי לקרוא לך בשמך היהודי, שלפני ששים שבעים שנה הגישה החילונית של ההנהגה השולטת הייתה הרס הדור, אבל היום, מי מושפע מהם? כל אחד יודע שהם דואגים רק לעצמם!

- לדעתי - אמר סבא סטון - זה בהחלט יכול לגרום להרס של הדור. עברתי זאת על בשרי. היום אני משוכנע עוד יותר שהרב'ע מסאטמר צדק.

*  *  *

- אתה מזכיר לי - אמר אפרים - שסבא סיפר לי על שיחה שהייתה לרב'ע מסאטמר עם הרב הראשון של כפר אתא, עם הרב מנדלזון זצ"ל.

- הרב בנימין מנדלזון? - שאל בנימין - ג'רי בלחש - הוא לואט את שמו כאילו שמו גחלים לוחשות בפיו.

- שמעתם עליו? - שאל אפרים.

- הכרתי אותו - אמר ומבט חולמני בעיניו.

- הכרתם אותו? - התפלא אפרים.

גם יעקב וחיים התפלאו.

שושנה שהקשיבה בחצי אוזן לשיחתם של הגברים קלטה לפתע את קטעי השיחה האחרונים ומחשבה עמומה החלה לקרום בה עור וגידים.

אפרים, שהשתומם גם הוא, החליט להתרכז בנושא בו דנו, והמשיך לספר: - ובכן, סבא סיפר שלרב מנדלזון זצ"ל הייתה שיחה בת שש שעות עם הסאטמר רב'ע. בשיחה שאל אותו איך מצד אחד הוא בעל השקפה ברורה ונחרצת כל כך נגד הציונים, ומצד שני הוא גם נלהב כל כך בעד יישוב ארץ ישראל? ולמה הוא מסכים להשתתף איתם, עם הציונים, בבחירות ובהנהלת החיים כאן בארץ? איך מסתדרים אצלו שני עניינים אלו שנראים כאילו כסותרים זה את זה?

- אתם יודעים? - פנה אל כל הנוכחים - אז, לפני חמישים שנה, הייתה זו חכמה לומר את תשובתו של הרב מנדלזון. הוא השיב שבמתן פסיקה יש שלוש דרגות. יש לכתחילה, יש בדיעבד ויש הפסד מרובה. כמובן שצריך לשאוף לקיים את המצוות "לכתחילה", אלא שלא תמיד המציאות נותנת. במקרה כזה נאלצים לפסוק לפי המצוי, ולא לפי הרצוי לכתחילה.

- הוא רצה לומר שלכתחילה לא היה צריך להשתתף עם הציונים? - לא הבין בנימין סטון.

- וודאי! אלא שהקב"ה גלגל את המציאות באופן כזה שאצלם, אצל הציונים, התרכז הכוח וההון. לא היה זה מציאותי שהציבור החרדי יקיים לבד את מצוות יישוב ארץ ישראל. פשוט שלא היינו יכולים להתמודד לבד! לכן לא הייתה אפשרות מציאותית של "לכתחילה", כלומר, שלא להשתתף איתם. זה שאנחנו הולכים לבחירות ושולחים נציגים לכנסת ומכהנים כסגני שרים זה ה"בדיעבד", וצריך לזכור זאת כל הזמן ולא להפוך את ה"בדיעבד" ל"לכתחילה"! איך הסביר זאת החזו"א זצ"ל, אם גזלן גוזל ממך את הלחם שלך, לא תנסה להציל לפחות חלק מממנו?

- או קי! - אמר בנימין סטון - אבל למה אתה אומר שלפני חמישים-ששים שנה היה זה הרס הדור, ואילו כעת אין אתה רואה סכנה שכזו?

- בתקופה ההיא - הסביר אפרים כשכולם מטים את אוזנם לוויכוח - כל היישוב בארץ היה נתון בלהט של הקמת יישובים בארץ ישראל, של עיבוד אדמה בארץ ישראל ושל עבודה עברית. אנשים גילו מסירות נפש, על פי הבנתם, לאידיאלים אלו. אבל היום אין אף אחד שמאמין באידיאלים אלו או אחרים, מלבד אותם מתיישבי גוש קטיף והשטחים.

- ואולי אין הם רוצים לוותר על שטחים מארץ ישראל, אלא שהם חוששים שהערבים יתרבו כאן ובסוף הם ישתלטו על המדינה בכוח הרוב. הרי יש כאן דמוקרטיה, והם רוצים לשמור עליה - אמר אפרים.

- נו, ברור! הדמוקרטיה חשובה להם יותר מזהותה היהודית של המדינה, אמר חיים זילבר.

- עכשיו אני מבין - אמר יעקב - את דברי אותו איש שמאל שפגשתי בטכניון. גם הוא הבין זאת כך, אלא שהוא הסיק מסקנה ההפוכה. הוא טען שלעם ישראל אין זכות קיום, ועליו להשתלב עם עמי המזרח התיכון, עפ"ל.

- כלומר, בלשון נקייה, הוא הציע להתבולל בעמי המזרח התיכון - אמר חיים.

- שילך להגיד את זה ברמאללה! - הציע אפרים - האם אין הוא יודע שהוא יהיה הראשון בתור שיעשו לו לינץ'? - שאל.

 - מה שאני עדיין לא מבין - שאל בנימין סטון - למה אתה חושב שהאכזבה של הדור הצעיר מהמנהיגות כאן לא תביא לאבדן הדרך, לבריחה מהזהות?

- אני מסכים אתך שזו תקופת סכנה! אתה מבין, הניסיון הוא לראות אם בסופו של דבר יגיע כל אחד למסקנה ולהבנה שהעם היהודי הוא עם רק בזכות דבקותו בתורת משה רבנו. בלי זה אין לנו קיום! יתכן שינשרו עלים מן העץ, אך עלינו לדעת שאלו עלים נבולים, והעץ לא יחסר בגללם! מהלך זה יכול להביא, דווקא, להתפקחות, למציאת הדרך הסלולה לאורך הדורות ולחזרה לדרך ישראל סבא. כי אין דרך אחרת! פשוט שאין!

- פשוט שאין! - חזר אחריו בנימין סטון. הוא קם נסער ואמר - גם אני ניסיתי לברוח מזהותי, ולבסוף חזרתי, כי כמו שאמרת, אין דרך אחרת!

שושנה נעמדה והתבוננה בו ממושכות במבט מרוכז. היא ניסתה לדמיין כיצד הוא היה נראה כשהיה צעיר. כשעמד בצדודית והתבונן למטה, הרימה לפתע שושנה את ידה אל צווארה. מחשבה שהייתה עד כה עמומה ובלתי נתפסת קיבלה לפתע בהירות. לבה הלם בפראות. הסמיקה והחווירה חליפות. היה נראה שהיא עומדת להתעלף. בקול צרוד ומתרומם מעט לחשה אל הדממה שהשתררה בחדר: בייניש?!

צמרמורת עברה בהרבה מן הנוכחים.

הוא הסתובב אליה במהירות, הביט בה ושאל בתדהמה: שושה?!

דורותיי, חיים ואפרים הביטו נבוכים זה בזה.

רק שבי פלטה צעקה קלה.

- מה קרה? - נבהל אפרים - אולי מישהו מוכן להסביר מה הולך פה?

שושנה פרצה בבכי סוער. פניו של ג'רי, שהאדימו, היו שטופות דמע. הוא צנח לכיסא הקרוב והליט את פניו בידיו. שבי בכתה בכי חרישי, ואפרים מיהר אליה ונטל ממנה את יהונתן.

דורותי שאלה באנגלית: האם יואיל מישהו בטובו לנדב לי איזה הסבר למה שקורה פה?

ג'רי ענה לה באנגלית: היא אחותי - ובעברית אמר - שמי בנימין מילר. הוא צנח לכיסא הקרוב. גם הוא בכה.

- אתה אח של אימא? - הגיב אפרים שמרוב תדהמה נשאר פיו פתוח.

- כן! שיניתי את שמי לג'רי סטון כשירדתי מהארץ וברחתי מזהותי. היה לי משבר עמוק, אתם מבינים? הרגשתי שאני הקרבן שלהם. כשגיליתי את האמת - היה זה מאוחר מדי בשבילי. בעבורי היה זה אסון! לא מצאתי מוצא אחר מלבד לברוח מכל מה שחיבר אותי לעבר. בעצם, הוסיף, אני יודע שלא הייתי צריך להאשים אותם, את המנהיגים. הייתי צריך לקחת אחריות על הבחירות שלי. היה לי קל יותר להאשים אותם מאשר לעמוד מול הכישלונות שלי... לא הייתי מסוגל לקבל את המסקנה שבעצם בגדתי. בגדתי ברבותי, בגדתי בהורי, בגדתי בערכים עליהם גודלתי וחונכתי... הייתי צריך לשבור את המרדנות שלי, לרסק את הגאווה שלי, שמנעה ממני להודות בטעות. לא היה לי אומץ להודות בה! אלא שהבריחה הזו לא עזרה לי להתמודד עם ייסורי המצפון. כן - הליט את פניו בידיו והוסיף בקול שבור - החיים הם בית ספר יקר מאוד, אתם יודעים, לא כן?!

חיים ניגש אליו, הושיט את ידו ואמר: - אני שמח להכיר אותך, גיס!

הם התחבקו בהתרגשות.

אפרים שאל בתמיהה – כלומר, שבי, את בת דודתי?!

- לא! - אמר אביה של שבי - אני בן דודך, אפרים, ושמי, אם כך, אינו יעקב סטון אלא יעקב מילר!

ההתרגשות הייתה בשיאה.

רצו לצמצם תקופת חיים שלימה לתוך שעה קצרה. רצו לדעת הכל זה על זה. שבי השתדלה לתרגם לסבתא דורותי את עיקרי הדברים, על מנת שתהיה בעניינים. דורותי גם היא התרגשה מאוד. התרגלה כל כך לחיות בידיעה שאין לג'רי משפחה, ולפתע היא מגלה שיש שבט שלם אליו הם שייכים.

*  *  *

בייניש ושושה סיפרו על ילדותם. כל מלה של אחד מהם עוררה פרץ של זיכרונות שהשתפכו אל תוך סלונם של הזילברים, כשכל הנוכחים עוקבים אחריהם בהתרגשות.

יעקב, אבא של שבי ישב שקוע בהרהורים.

אם כן, אביו חרדי מילדות. אבא למד בישיבה.

שיחזר את ויכוחיהם, את סערת לבו של אביו, לפתע הבין עד כמה היה אביו בודד כל השנים, כמו צפור על גג, אפילו הוא, בנו יחידו, לא תמך בו. אפילו הוא כעס עליו.

התבייש כל כך. ריחם כל כך על אביו. קם, ניגש אליו, חיבק אותו ולחש באוזנו "סליחה". אביו השיב לו בחיבוק חם שהעלה דמעות בעיניה של דורותי.

- אני מודה לקב"ה שהוביל אותי לחזור בתשובה בזכות שבי הנפלאה שלנו - השתפך בייניש, שהרגיש תחושה חדשה, נפלאה. שוב אין הוא חצוי מבפנים. החלקים הפנימיים השתלבו כמו בפאזל. הוא לא צריך לשחק, הוא יכול להיות מחובר אל ילדותו, אל נעוריו ובגרותו, וזה בסדר! אפילו הקמטים בפניו התמתחו.

שבי שמה לב שגם לסבא שלה יש גומת חן מוכרת כל כך בלחיו, גומה שהייתה ניכרת למרות הזקן שעיטר את פניו. איך לא שמה לב עד עתה לדמיון הקיים בינו לבין חמותה?

- במסיבת ההודיה שתהיה ביום שלישי, בעזרת השם, יהיה לנו הרבה על מה להודות! - הדגישה שושי.

*  *  *

סעודה שלישית כבר הסתיימה. שירת "ידיד נפש אב הרחמן משוך עבדך אל רצונך... חוסה על בן אהובך... היגלה ופרוס עלי סוכת שלומך" – קיבלה משמעות מיוחדת... ברכו ברכת המזון. הגברים הלכו לבית הכנסת לתפילת ערבית של מוצאי שבת קודש.

- חבל שאבא ואמא כבר לא בין החיים – חושבת שושי - אבל מן הסתם יודעים הם בעולם האמת שגם בייניש יקירם זכה וחזר להתאחד עם משפחתו. ברוך השם, אין הוא עלה נובל שניתק מן העץ.