לא האמנו, ובכל זאת זה קרה. ואף אחד לא נפטר מטיפול בילדים

שבוע לפני פסח, הלחץ הולך וגובר.

עכשיו, אחרי זמן כה רב, שהילדים אתנו בבית, ועשינו כבר הכול בשבילם ובשביל הבית, אנחנו כבר באמת שואלות את עצמנו: "ואם זה יימשך, איך אוכל לשרוד את זה?".

איך באמת נוכל?

אז בואו ניזכר איך נראו החיים שלנו לפני כמה שבועות:

יצאנו לכל מקום שרצינו בלא לחשוש מכלום.

לא עטינו כפפות על ידינו, לא קשרנו מסכה לפנינו.

לא היכרנו את המילה "קורונה".

לא האמנו שיכול להיות יתוש קטנטן שמסוגל להחריב עולם.

לא פיללנו שאנחנו מסוגלים לשבת בבית ימים שלמים בלי להוציא את האף.

לא פיללנו שילדינו מסוגלים לשבת בבית בלי לבכות שרוצים לצאת לקניון, לקניות, לחברים, למשפחה.

לא האמנו שאי פעם נצטרך לאהוב את היקרים לנו מרחוק, בלי חיבוק, בלי נשיקה, בלי כניסה לביתם.

והנה –

לא האמנו, ובכל זאת כל זה קרה!

האם אנו שורדים עדיין?

כן! ברוך ה'! איש לא נפטר מעבודה קשה בבית, מטיפול בילדים, משעמום, מפחד.

כלומר, אנחנו מסוגלים לעשות גם מה שלמעלה מכוחותינו.

אנחנו מסוגלים גם להגיע למקומות שלא חשבנו שנגיע אליהם.

אם נזכור כל מה שעבר עלינו בתקופה של מספר שבועות - נקבל כוחות חדשים, ונדע שאנחנו כן מסוגלים לשרוד את זה.

אז בואו נמשיך להיאחז בציפורניים בכל דבר שיכול לגרום לנו להתעלות:

בתפילה.

בלימוד התורה בחיק המשפחה.

בקיום מצוות, כמו מצוות הכנת החג.

בחינוך ילדינו, שנדמה לפעמים שהם מקשים עלינו, אבל בל נשכח שהם גם מחיים אותנו.

בדאגה לקרובינו, על ידי שיחות טלפון, שליחת דברים משמחים וכל מה שמתאים לנו.

ובעזרת ה', בעוד זמן קצר, כשהכול ייגמר, אנחנו נשב לנו בסלון ביתנו, טובים הרבה יותר, מבינים הרבה יותר.

ונדע גם לעתיד, כשנהיה, חלילה, בתקופה של משבר,  שאם שרדנו את הקורונה – נעבור בעזרת ה'גם את זה.