סיון רהב מאיר: המשימות והחסדים שלנו, במיוחד בימי קורונה

חשבתי לעצמי בשבת האחרונה, שזו תקופה שבה כמעט כל אחד צריך לקבל איזו תעודת הוקרה. ילדים ומבוגרים, נשואים ורווקים, מבודדים ואלה שדואגים למבודדים. כולם כל כך מתאמצים, מנסים, נשברים וקמים שוב. ואז ראיתי את המילים שחיברה הרבנית ימימה מזרחי לכל הנשים, עם כל סוגי ההתמודדויות. אפשר לחבר טקסט כזה גם על הגברים, כמובן. הנה:

מורה שהיתה נחמה

הייתי נערה בת 15 כשנתקלתי לראשונה בספרים של פרופ' נחמה ליבוביץ' – ועולמי השתנה. פתאום גיליתי שהיהדות היא משהו אינטליגנטי, סוחף, מעורר מחשבה. נחמה, המורה הדגולה לתנ"ך, נפטרה היום לפני 23 שנים. הנה רק שני סיפורים ששמעתי עליה לאורך השנים:

* מרצה מבוגר סיפר שפעם הוזמן לתת שיעור על נושא השמיטה באחד המושבים הדתיים. הוא הכין שיעור עמוק ומורכב. גם נחמה הייתה בקהל, ניגשה אליו בסוף השיעור המפולפל, ואמרה: "אני תוהה מה החקלאים שבקהל הבינו...". הבנתי את המסר, הוא אמר. בשיעורים שלה המטרה לא הייתה להראות כמה היא יודעת (והיא ידעה המון), אלא ללמד את הציבור.

* תלמידה שלה סיפרה איך בכל פעם שהתלמידים בכיתה ביקשו תשובות, היא התעקשה לשאול אותם שאלות. היא לא רצתה ללמד חומר, אלא לגרום להם לחקור ולתהות ולגלות לבד. פעם כתבה: "כל אחד צריך למצוא את קריאתו שלו את התורה, שהיא חד-פעמית בזה העולם, לא הייתה ולא תהיה שוב". היא ניסתה לגרום לכל אחד מאיתנו לחפש את הקריאה החד-פעמית הזו שלו, שלא הייתה ולא תהיה שוב.

לזכרה.

המשימות שלנו כעת

"שלום סיון, כאן חיה גולן מירושלים. פתאום שמתי לב בתפילת שחרית לקטע הבא, שהופך לאתגר. בכל בוקר אומרים בתפילה: 'אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְהַשְׁכָּמַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, וְהַכְנָסַת אוֹרְחִים, וּבִקּוּר חוֹלִים, וְהַכְנָסַת כַּלָּה, וּלְוָיַת הַמֵּת, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וּבֵין אִיש לְאִשְׁתוֹ, וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם'. יש כאן עשר משימות שמוטלות עלינו, אבל במצב הנוכחי, זה בלתי אפשרי לקיים חמש מהן: אי אפשר להגיע לבית המדרש, אי אפשר לבצע הכנסת אורחים וביקור חולים, וכמעט בלתי אפשרי ללכת לחתונות והלוויות. כל הקהילתיות נעלמה.
מצד שני, חמש המשימות הנוספות ברשימה הזו, הופכות בימינו לחשובות וקריטיות במיוחד. אנחנו צריכים להתאמץ ביותר בכיבוד הורים (האתגר הוא לכבד אותם גם כשאי אפשר להיפגש ולחבק, או גם כשסגורים איתם באותו בית תקופה ארוכה), גמילות חסדים (יש כל כך הרבה חסד לעשות, קודם כל עם בני המשפחה שאיתנו 24/7), עיון תפילה (להתפלל באמת ולהתכוון יותר למה שאנחנו אומרים), להביא שלום בין אנשים (זה זמן נפלא להשלים ולהתפייס) וכמובן ללמוד תורה בכל הזמן הפנוי שקיבלנו.
שנזכה לחזור במהרה, בשמחה, גם לחמש המצוות הראשונות. רפואה שלמה".

הביתה

חזרנו לארץ. נחתנו לפני מספר ימים בישראל, ישר לבידוד ביתי.
שבועיים לא יצאנו מהבית בניו יורק. כל השיעורים והמפגשים בארצות הברית בוטלו, והשליחות שאליה יצאנו מטעם תנועת "המזרחי" ממילא מתקיימת כרגע בעיקר בהרצאות "זום".
זה זמן לחזור הביתה, בטח כשבבית מתמודדים כל כך הרבה יותר טוב מאשר באימפריה החזקה בעולם.

"אמא, ככה הרגישו ביציאת מצרים?", נשאלתי כשהתחלנו לרוקן מהר את תכולת הבית למזוודות, מתלבטים מה הכי חשוב לקחת. נדמה לי שבאמת כולנו זוכים לקראת חג הפסח לטעימה מאותה הליכה בדרך לא זרועה, אותה אי ודאות שבה אתה מרפה ומבין שלא אתה מנהל את העניינים.
על רוב השאלות אנחנו לומדים לומר כעת שתי מילים שבדרך כלל לא כיף לומר: "לא יודע". לא יודעים מה בדיוק יקרה, ועד מתי, ומה אחר כך.

וממש במקביל לאותה חוסר ודאות – מגיעים ודאות וביטחון בתחום אחר: המון פסוקים ותפילות פתאום מתחדדים, מקבלים משמעות. תמיד אמרנו אותם, אבל עכשיו ממש שמים לב:
"רפאנו ה' ונרפא" – מתי כל האנושות יחד התרכזה כך בתפילה לרפואה שלמה?
"מנע מגפה מנחלתך" – מתי התפללנו ככה פעם על מגפה?
אפילו "חג שמח" אנשים מאחלים אחד לשני השנה באופן מיוחד.
גם את תפילת הדרך אמרנו אמש בתחושה כזו. מוקפים בנוסעים מכל מיני מדינות, עם כפפות ומסכות ומגבונים לחיטוי, בדרך לארצנו האהובה אבל ממש לא כפי שתכננו, אמרנו:"וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם, וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ, וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם, וְתִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ".

בוקר טוב ישראל.

כמה הזדמנויות לחסד

היום הראשון לבידוד הביתי הסתיים, אחרי הטיסה שלנו מניו יורק הביתה.
מדברים המון על המבודדים: מראיינים אותם, נותנים להם עצות, סופרים אותם. אני רוצה לדבר על אוכלוסייה שאותה פחות מזכירים – כל המסייעים למבודדים. כל מי שהוא חלק ממעגלי התמיכה הרחבים שמאפשרים לנו להפוך, תכלס, לסוג של נטל על החברה שמסביב. מדובר באנשים רבים שמשנים בימים אלה את שגרת חייהם, וגם הילדים שלהם בחופשה, וגם הם טרודים בערב פסח – רק כדי לעזור לאחרים ולהילחם בקורונה.
הגיסות היקרות שלי דאגו לעשות קניות, כדי שנגיע למקרר מלא בכל טוב (איזו התרגשות לאכול שוב קוטג'!), ולאורך היום טרחו להביא כוסות חד פעמיות ולשים ליד הדלת, ולהשלים עוד כמה קניות דחופות, ולסיום גם סחבו עבורנו קילוגרמים של מצות ויין לליל הסדר ולכל חג הפסח. מאות אלפי אנשים מתנדבים כך בימים אלה, והחסד שלהם מאפשר למדיניות הבידוד החשובה להתקיים.

הלילה יחול יום פטירתו של הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין, איש החסד הנודע. האיש שהקדיש את חייו לעזרה לאחר בדרכים יצירתיות ולבביות במיוחד – לילד ולזקן, לחולה ולאסיר ועוד. אחד מתלמידיו פנה אליי ואמר שכיוון שלצערנו לא תתקיים לו שום אזכרה השנה, אולי כל אחד יכול להחליט לעשות משהו קטן בדרכו. בימים אלה לא חסרות הזדמנויות.