ידידיה מאיר כמעט הכשיר את המטבח בארה"ב - ואז חזר לארץ

1. ביום ראשון בצהריים, אחרי הרבה התלבטויות מייסרות, סגרנו סופית עם הבחור שמכשיר מטבחים לפסח בשכונה שלנו בפייב-טאונס, שיבוא להגעיל לנו את הכיריים בתחילת השבוע הבא. זהו, אנחנו נשארים לפסח כאן בבית בארצות הברית. סופית.

פחות מ-48 שעות אחר כך כבר היינו על טיסת יונייטד בדרך לארץ. למה? כי ככה בורא עולם רצה. יש כמובן כמה וכמה סיבות מנומקות שגרמו לנו להחליט לחזור, בדיוק כמו שיש כמה וכמה סיבות מנומקות שגרמו לנו, רגע קודם לכן, להחליט להישאר. אבל בשורה התחתונה הקב"ה הוציא אותנו מארצות הברית ביד חזקה ובזרוע נטויה ובעיקר במורא גדול.

"לנו יש כרגע שלוש אופציות לליל הסדר, לפי שלושה תרחישים שונים", כתבתי כאן רק לפני שבועיים. "הכנו ממש תרשימי זרימה. אם יתבטל כאן, נלך לשם, ואם שם יהיה אסור לעשות ליל סדר יותר מחמישה אנשים, נעשה כאן".

כשכתבתי את זה לא חלמתי על האפשרות שנהיה בליל הסדר בארץ. אבל איך אומרים? אם אתה רוצה להצחיק את אלוקי התרחישים, ספר לו על התרחישים שלך.

2. העולם מסתכל עכשיו על ארצות הברית, המעצמה הגדולה, שעומדת חסרת אונים. ואני מסתכל על מעצמה בתוך מעצמה שנמצאת עכשיו באחד מרגעיה הקשים: יהדות ארצות הברית. פחות משמונה חודשים חיינו שם בשליחות תנועת המזרחי, אבל לא צריך להיות הרבה זמן בארצות הברית כדי להיחשף לקהילות המפוארות שנמצאות שם. אילו בתי כנסת יפים, כמה השקעה בתורה, בתפילה, בחסד, בחינוך, בהרינג בקידושים.

במדינת היהודים בית כנסת הוא מקום שהולכים אליו להתפלל מנחה וערבית, לשיעור תורה ואולי לפעמים גם לאזכרה. אין צורך בהרבה יותר מזה כשאתה חי בארץ הקודש. שם, בגולה, בית כנסת הוא כל החיים היהודיים. המקום שבו אתה פוגש את בני עמך ואת יהדותך בתוך כל העולם הגויי שמסביב. סגרת את בתי הכנסת – סגרת את לב החיים היהודיים. זה לא משהו שאפשר לעשות ביחידות בבית או בזום.
זאת ועוד, אנחנו בישראל מלומדים לצערנו בתקופות מאתגרות. ממלחמת השחרור דרך מלחמת ששת הימים ויום כיפור ועד מלחמת המפרץ, ואפילו סבבי הלחימה בדרום או בצפון. עברנו את נסראללה, נעבור גם את זה. אצל אחינו שבאמריקה זה סיפור אחר. הם לא חוו כקהילה התמודדויות כאלה או אפילו דומות. ארץ ישראל נקנית בייסורים, אמריקה נקנית בנוחות.

ותוסיפו לכל זה את העובדה שמעגל השנה היהודי שם כל כך מתוקתק וסגור מראש. זה לא רק הפסח במלון שהתבטל. זה הקעמפים של הילדים בהרים בקיץ, שמתוכננים כבר מתחילת הסתיו. זו אפילו חופשת החורף הקדושה שלכו תדעו מה יעלה בגורלה. נכון, בכל מקום בעולם שוררת עכשיו אי ודאות, אבל כשמדובר באמריקה – חוסר ודאות הוא איום חמור. פגיעה בסלע קיומנו.

3. טוב, אבל כל מה שנכתב פה בפסקה הקודמת זה אבחנות של לפני שבוע, ולצערנו האירוע הזה מתגלגל כל כך מהר שמה שהרגשת לפני שבוע שייך לעידן אחר. מי באמריקה חושב על קעמפים בהרים וחופשות חורף בפלורידה, כשכל כמה שעות שומעים על עוד יהודי יקר שמאושפז במצב קשה? כל אדם הוא עולם ומלואו, אבל כואב במיוחד לשמוע את הבשורות הקשות על אנשים שהתיאור במי שבירך בשבת כאילו נכתב עליהם: עוסקים בצורכי ציבור באמונה ונותנים הרבה יותר מנר למאור ופת לאורחים וצדקה לעניים.

4. ובחזרה אל הסימפטום הקל יותר, אך המדכא, של המגיפה: הריחוק בין בני האדם. אתה נכנס למטוס שבו יש עוד מאתיים יהודים כמוך, שעושים את דרכם מהכאוס המוחלט במעצמה הגדולה בעולם, אל המדינה הקטנה במזרח התיכון שבה המצב נראה הרבה יותר טוב. לכל אחד יש מן הסתם סיפור דומה של החלטה חפוזה, מעכשיו לעכשיו, ואריזה של כמה שעות. וכל אחד הולך להיות בבידוד מוחלט במשך שבועיים ימים. מה טבעי יותר מלדבר, להחליף חוויות, להתעניין, לעודד, או סתם להשוות מחירי מגבוני חיטוי? אבל איפה - כל אחד מצטנף בפינה חושש שלבחור העובר בין המושבים בדרך למקום שלו יש קורונה. או אולי לטרולי שלו. כולם פה מועדים לפורענות, מכולם צריך להיזהר: חי, צומח, דומם, דייל.

בכלל, המסכות האלה הפכו את הפנים של כל בני האדם לחסרי הבעה: אין חיוך של חום או של מבוכה אפילו, אין עצב או הקלה. כולם נראים כמו דובי נמלים כאלה. הקורונה שינתה בתוך חודש את כל שפת הגוף של האנושות. אדם לאדם מסיכה.

5. אז עכשיו אנחנו בבידוד חמור. מצד אחד זוכים לחזור לארץ הקודש (כשהגעתי אל הטרמינל חשבתי לרגע לנשק בהתרגשות את הארץ כמנהג עולים חדשים - אבל אז נזכרתי כמה זה עלול להיות מסוכן), ומצד שני רואים אותה מנגד. וכך זה יימשך עד שביעי של פסח.

דווקא הקטע של חול המועד בבידוד מתאים לי. אף פעם לא הייתי מחובבי הנסיעות והטיולים, והשנה סוף סוף אף אחד לא יפריע לי לקיים בהידור את דברי רבי אליעזר "משבח אני את העצלנין ברגל שנאמר 'ושמחת אתה וביתך'". עד שחז"ל משבחין פעם אחת את מידת העצלנות המגונה מכול, לא ננצל את זה?
אבל מה לגבי ליל הסדר? כל כך הרבה אנשים מתהלכים בשבוע האחרון כשדאגה על פניהם (המכוסות). איך נעבור את הסדר בלי המשפחה המורחבת? בימים מאתגרים אלה, חשוב שנזכור שהמשפחה הגדולה היא לא העיקר בליל הסדר. נכון, עם ישראל מסב בצוותא, כל השבט, מדורי דורות. והמסורת הזאת עוד תשוב בעזרת השם לעם ישראל. עוד יסבו זקנים וזקנות. אבל עם כל הכאב צריך לזכור: מצוות הסדר אינן תלויות בגודל הפורום שמתכנס סביב השולחן. הנה, תראו מה כותב ספר החינוך במצווה כ"א: "לספר בעניין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הניסים שעשה לנו שם. שנאמר 'והגדת לבנך'. ומה שאמר הכתוב 'לבנך' לאו דווקא בנו אלא אפילו עם כל בריה.

"ועניין המצווה שיזכור הניסים והעניינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים ואיך לקח הא-ל יתברך נקמתנו מהם. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו כדי שיתעורר ליבו בדבר, כי בדיבור יתעורר הלב... כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו 'זכר ליציאת מצרים', לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש א-לוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים. ששינה טבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלוא זה משתק כל כופר בחידוש העולם ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכולתו בכללים ובפרטים כולם".
נדמה לי שהדברים של ספר החינוך יכולים לא רק למקד אותנו במצווה המדויקת של הלילה הגדול הזה, אלא גם לתת לנו תקווה בתקופה הקשה הזאת. יש בשמיים א-לוה קדמון, פועל כל הנמצאות, שבידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".