פסח השנה זה המבחן שלנו – כמה אנחנו מתלהבים מהחג באמת?

היה היה מלך, מלך מכובד שהיה מוקף במשרתים ועבדים בלי סוף. יום אחד, נאלץ המלך לנסוע למדינה קרובה כדי לדון ביחסי חוץ ובטחון. ראשי המדינה השכנה בקשו מהמלך שיגיע אליהם עם שלושה משרתים בלבד, שלא ייראה בעולם שהם חלילה לא מסוגלים לשרת ולהגן עליו כראוי ולפי כבודו.

המלך, שהיה רגיל לצאת ולבוא בפמליה מלכותית ועוצמתית נאלץ בצער לצאת הפעם עם שלושה משרתים בלבד. הוא בחר כמובן שלושה ממשרתיו הנאמנים ביותר, ויצא לדרך...

עוד בתחילת הדרך, שניים ממשרתיו נעשו חולים ונאלצו לחזור בחזרה, והמלך נאלץ להמשיך במסעו עם משרת אחד בלבד. הוא סמך על המשרת האחד, מפני שידע כי הוא נאמן וזריז, וודאי ידע היטב לדאוג לצרכיו גם אם הוא לבדו.

בבוקר הראשון למסע התעורר המלך בשעה קצת מאוחרת. הוא ראה כי משרתו עדיין ישן, אין מים ליד המיטה לרחיצת ידיים, אין ארוחת בוקר מוכנה... המלך העיר את משרתו בגערה רמה. זה התעורר, התנצל על המחדל ואץ רץ להכין למלך את צרכיו. הוא מילא מים בקערה והכין למלך את הארוחה, אבל... זה לא היה כהרגלו, בזריזות ובהתלהבות. המלך היה תמה מאוד על ההתנהגות המוזרה. הוא חשב שאולי גם הוא לא מרגיש טוב, וזה יעבור בעוד יום-יומיים...

לאכזבתו הגדולה של המלך זה לא עבר. המשרת הנאמן והזריז שלו היה חסר חיוניות, בלתי יעיל, והמלך נאלץ לגעור בו שוב ושוב עד שהחליט לקרוא לו לשיחת הבהרה: "מה קורה איתך... עובר עליך משהו?". "לא, ענה המשרת, זו פשוט לא אותה ההרגשה כמו בארמון המלוכה. הפאר וההדר שבהיכל המלך גורמים לי להתרגש ולהתלהב, ריצת המשרתים לעשות רצונך המלך גורמת לי להרגשת רוממות ומעוררת אותי לעבוד את המלך בהתלהטות. עכשיו אני כאן לבד. אין מי שיגרום לי להתלהבות הגדולה. מזג האוויר הקר בדרך והשבילים שאין להם סוף קודרים ומעייפים... סלח לי, אדוני המלך".

המלך המאוכזב הביט במשרתו "הנאמן" ואמר: "חשבתי שאתה מעריץ אותי ומוכן להקריב למעני מתוך אהבה והערכה. טעיתי לחשוב שאתה שמח על הזכות הגדולה שניתנה לך לשרת אותי. טעיתי. זו לא הערכה ואהבה אמיתית. זו אהבה שתלויה בדבר. אם הייתה זו אהבה אמיתית, לא היה צורך בארמון נוצץ ובמשרתים רבים שאצים ורצים כדי לעורר אותה! אתה מעריץ את ההיכל המפואר, מתלהב ומתלהט מהאווירה, מהתפאורה... לא ממני!".

ערב פסח תש"פ

נראה לי שזה הפסח הראשון שלא קניתי מצעים חדשים, שלא חידשתי כלים מכלים שונים... זה הפסח הראשון שלא אעטר את ביתי במפות רקומות חדשות וקול המקדחה והמברגה לא יישמע בביתי מרעיד את הקירות...

השנה אפרוס מפה מהשנה שעברה. הכלים הרגילים יעברו הכשרה. אציע את המיטות במצעים מכובסים וריחניים, אבל האווירה... היא פשוט שיעור לחיים.

פסח תש"פ.

בתי הכנסת נעולים.

לא ישמעו בערבית של חג זמירות והללים. איש איש בביתו לא מול ארון קודש מפואר, לא תחת נברשות נוצצות והיכל מואר.

רק משפחה גרעינית מצומצמת סביב השולחן... תדעו לכם, השנה זה המבחן.

עד כמה אנחנו מתלהבים ומתרגשים בתפילה גם ביחידות, ולא מרגישים תחושה של קרירות ובדידות.

עד כמה אנו מתקדשים ומתלהטים בלילה שנשתנה גם בצמצום ובין ארבע קירות... וגם לבד מספרים בניסיך - מאריכים ומודים בזמירות...

זה מה שהשם רוצה מאיתנו... שנאהב אותו ונעריץ אותו בלי כל קשר לתפאורה נוצצת או הרגלים... שנלבש מלכות רק לכבודו, ונשיר בדבקות ובשמחה רק בשבילו. הוא המלך וגם אם יקחו לנו הכל נביא לו את הכתר, כתר עשוי אהבה, כתר משובץ באש להבה... כתר יתנו לך!

אני תפילה שיפתחו היכלות, ואת הפסח הזה נחגוג כולנו בבית המקדש, נאכל מן הזבחים ומן הפסחים והלל נשיר עם לווים - בירושלים הבנויה אמן ואמן.