תסלחי, שבת שלי, למי שעדיין לא טעם את טעמך המתוק

בתום שבועיים של בידוד, מבחירה וערבות הדדית, הבת שלי יושבת לה בנחת ומציירת את ציור מספר 369 ל"סגר קורונה 2020".

פתאום אני שומעת אותה אומרת לעצמה: "איזה כיף, מחר שבת". הלב שלי התמלא. הקסים אותי שבתוך החופש הכפוי הזה, שמרגיש כמו מסטיק שהתחמם בשמש ונדבק לנעל, היא מתרגשת משבת.

זה לא שהיה לה שבוע מתיש בגן. זה לא שהיא מתגעגעת למשפחה שמתאספת לסעודות משפחתיות השמורות ליום הקדוש. זה לא שהיא זקוקה לחופש. על פניו, מבחינתה, כל יום הוא כמו זה שלפניו או שאחריו. כל השבוע מרגיש כמו שבת. מבחירה או שלא, אנחנו תקועים יחד. אוכלים יחד, ישנים יחד, צוחקים יחד, מתעמלים יחד, שוטפים יחד, מנקים לפסח יחד. הכול יחד. לפעמים קצת חנוק מדי יחד. אז מה מיוחד בעוד פעם לשבת ולאכול יחד? אז מה נשתנה ליל שבת הזה?

שבת שלי, אהובה. מצחיק להגיד שאחרי 13 שנים שאני משתדלת לשמור אותך, גיליתי כמה גאונית את. אולי נכון יותר להגיד מביך. להודות שיש בי קטנות אמונה. האמת, לא ידעתי כמה עוצמתית תהיי גם, ובעיקר, כשהחיים נעצרים, כשהעולם כולו נסגר לרגל שיפוצים.

בזכותך ישבנו כולנו בשולחן שלך, החגיגי, וצחקנו כמו שלא צחקנו כל השבוע. בזכותך רק בשתיים וחצי בלילה בלילה פרשנו למיטות, אחרי שעות של דיבורים והעלאת זיכרונות. בזכותך שכחנו מהדאגות ל-25 שעות קסם, ופשוט היינו בשמחה. בזכותך החלפנו לבגדי חג והרגשנו שוב כבני אדם. בזכות הדלקת הנרות שלך התחברתי שוב אל השם יתברך, בתפילת הודיה על כל הטוב שהוא זן ומפרנס אותנו. בזכות ההתקדשות שאת מבקשת מאיתנו, הרגשתי שיש שפיות בעולמו של השם, בתקופה שנראית כסרט מדע בדיוני.

שבת אהובה שלי. שנים אומרים שאם כולנו נשמור אותך פעמיים ברצף, יבוא משיח. אנחנו מנסים. תראי כמה קמפיינים שמוקירים אותך מתפרסמים מדי שבוע. אבל אני חייבת להיות כנה. לא קל לשמור אותך. אולי זה קל למי שזכו להיוולד על ברכיך. אולי למי שהלקסיקון שאת מביאה לעולם שגור בפיהם מינקותא. אבל רובנו לא כאלה. ולא, לא כולנו בחרנו להיות רחוקים ממך. נולדנו שם, בעולם שנמצא מרחק שנות אור ממך.

תקשיבי שבת יקרה, אל תיקחי את מה שאני כותבת ללב, אבל את יכולה להיות כמו תיק ששוקל מאה טון, למי שלא מכיר אותך. רק המחשבה לשמור אותך מסוגלת לשתק את הריאות ולגרום לקוצר נשימה. הייתי שם. הרגשתי חנוקה כשהתחלתי לשמור אותך. אבל תדעי, שבת שלי, רק מי שהנשמה שלו עדיין לא מכירה אותך מרגיש ככה.

הצלת אותי

תסלחי, שבת שלי, למי שעדיין לא טעמו את טעמך המתוק והמחייה. הם אפילו לא יודעים כמה געגוע יש בתוכם אלייך. אז בבקשה, אל תכתבי בספר העלבונות שלך שהם מחללים את כבודך. אל תיקחי עמוק ללב את זה שהם לא יודעים שיש להפריד אותך מהחול. הם לא יודעים שהחול נוגד אותך, מחליש את יופייך. אני כבר יודעת, אבל זו לא חוכמה. אני זכיתי, לא בזכות עצמי או מרצון. זכיתי. אבל לא כולם זכו, עדיין. אז היי סבלנית. סלחנית. תשפטי לכף זכות. תתבונני ותראי את הדברים הקטנים שהם כן עושים, כי את קרבה ובאה. גם אם הם לא מאה אחוז לפי ההלכה.

תסתכלי על אלו שרק מדליקים את נרותיך. וואו. כמה זמן לקח לי לאזור אומץ. איזו צדיקה הרגשתי אחרי הפעם הראשונה שהאור היקר שלך מילא את סלון הבית. חשבתי שזה מספיק. לי ולך. חשבתי שככה אנחנו מחוברות ואני פנויה להמשיך בעיסוקי.

תסתכלי במי שיושבים יחד לשולחן, אוכלים וצוחקים, קצת בשינוי מכל יום אחר. אפילו שהטלוויזיה מתנגנת ברקע. תביטי במי שקונים במאפייה חלות אווריריות כי הם רוצים לטעום ולהריח אותך, רק טיפה. תסתכלי על מי שמסתרקים אחרת, מתלבשים אחרת, מתקשטים אחרת, כדי לנסוע לאכול אצל סבא וסבתא. את בלב שלהם. של כל אחד מהם. לפעמים את מתגלה, לרוב נחבאת. אבל את שם בפינה. כל מה שצריך זה שתחליטי להאיר בתוכם את האור שלך, להעיר את הנשמה שלהם.

תודה, שבת שלי. תודה שהצלת אותי ממקום שהייתי בטוחה שהוא פסגת ההר. תודה שהשבת לי את הנשימה והחיית את הנשמה מתרדמתה. תודה שאת מגיעה פעם בשבוע ולא פעם בשנה. איזו מחשבה איומה זו. תודה ששינית לי את החיים מהקצה אל הקצה. תודה שאת נותנת לי את הנחת לשחק עם הילדים, לקרוא להם סיפורים, להשאיר את החיים מאחור ופשוט לחיות.

אילו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת. כל שנה הלב שלי לא מסוגל לומר את המשפט הזה. שבת שלי, את המן בחיי. את אין ספור הטעמים. את מקור הברכה לפרנסה. את האור בקצה מנהרת השגרה. את המלכה. בקשה לי אליך. אחרי כל הטוב שהענקת לחיי, בבקשה קומי אורי, שיר דברי בליבם של כל בני ישראל. כי הגיע זמן הגאולה.

צלי בשר ודגים שעושה חיים קלים בחג

אני יודעת כמה קשה להגיע לשולחן החג ברוגע. הדבר האחרון שאני רוצה בשביל כולנו בתקופה המשוגעת הזאת הוא שנגיע לליל החג מותשות. בשביל זה הוצאתי את "מתחדשת - מתכונ(נ)ים לפסח" - חוברת מלאה במתכונים הכי קלים שיש לחג.

הפנטזיה שלי, חוץ מבריאות ומשיח, היא שתגיעו לערב החג אחרי שנ"צ. לכן אני נותנת את המתכון הזה. הוא כל כך קל פשוט שנתתי לבנות הקטנות שלי הוראות והן הכינו אותו.

למתכון הזה צריכים סיר עם מכסה שמתאים להיכנס לתנור. יש סירים עבים ואיכותיים, הם הטובים ביותר. אם אין לכם, תכסו את התבנית בנייר כסף ותאטמו היטב כדי שהנוזלים לא יתאדו החוצה.

אם אתם רוצים להשאיר את הצלי בתנור ללילה - שימו על 100 מעלות ולכו לישון. אם אתם צריכים משהו זריז יותר – שימו על 180 מעלות ל-5 שעות.

אם לוקחים יותר משני קילו, הכול בסדר. זה לא מאוד משנה לכמויות של שאר המצרכים.

המצרכים הדרושים:

• 2 ק"ג חזה בקר עם עצם (קחו בחשבון שגם העצם נשקלת, אז אם אתם רוצים שני קילו בשר נטו, תוסיפו למשקל)
• 6 תפוחי אדמה, חתוכים לשמונה חלקים
• 2 בטטות, חתוכות לרבעים או לשמונה חלקים, תלוי בגודל
• 2 כפות טימין יבש או טרי קצוץ
• 1 כפית גרגירי כוסברה טחונים
• 1 ענף רוזמרין טרי, עלים בלבד
• 1/2 כוס סילאן
• 3 שיני שום כתושות
• 1 כפית מלח
• פלפל שחור טחון (לא חובה)
• 1 בצל סגול חתוך לרבעים
• 1 בצל חתוך לרבעים
• 6 שיני שום קלופות שלמות

אופן ההכנה:

• מכניסים את הבשר לסיר ומסדרים מסביב את הירקות החתוכים
• מפזרים מעל הבשר את התבלינים, הסילאן ושיני השום הכתושות
• מעל הירקות מפזרים את המלח ומזלפים את השמן
• סוגרים את הסיר או אוטמים אותו היטב עם נייר כסף
• מכניסים לתנור בחום של 100 מעלות, תוכנית רגילה, לכל הלילה, או בחום של 180 מעלות למשך 4-6 שעות
• כדי לוודא שהבשר מוכן נועצים בו סכין חדה, אם היא עוברת דרך הבשר בקלות - הוא מוכן
• לקראת הסוף מגבירים את החום ל-250 מעלות ל-15 דקות.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".