במחשבה תחילה לפרשת צו: החסד שכמעט עלה לבעליו בחייו

שני החברים שהגיעו לקורס טַיִס אזרחי, הגיעו לשלב בו הם יכולים להטיס מסוק לבד, אולם טיסת הניסיון הראשונה במסוק הסתיימה בהתרסקות.

בוועדת החקירה קיבלו לידיהם את "הקופסה השחורה", ממנה נשמעו הקולות האחרונים: "סוף סוף השתחררנו מהם", אומר אחד הטייסים לחברו, "הראש שלי כואב מהמאוורר שמעלינו, עכשיו אפשר לכבות אותו"...

* * *

לאחר פרשיות רבות על עבודת המשכן וכליו, קוראים אנו על החינוך של אהרן ובניו לשמש ככהנים לעבודת הקרבנות במשכן ה'. בין היתר, נשחט אחד משני האילים שנצטוו להביא לשם שלמים, "וייקח משה מדמו וייתן על תנוך אוזן אהרן הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית".

כמובן שסודות נעלים מצויים דווקא באותם מקומות עליהם נתן משה מדם האיל על תנוכי ובהונות אהרן ובניו, אלא שאנו צריכים ללמוד מכל מילה בתורה הוראה למעשה לחיינו, גם אם אין קרבנות ואפילו אם איננו כהנים.

עניי העיר, בניגוד לכל היתר, מעולם לא תהו אודות שידוך המוזר בין בנציון, שכשם שהיה מרופד במזומנים כך היה ריק מתורה, לבין בתו המשכלת והחכמה של ר' ישעיה, התלמיד חכם של העיר.

בנציון פתח את לבו וכיסו לכל עלוב נפש וקיים בו הכנסת אורחים בעין יפה, כשעזרתו כנגדו מכינה וטורחת לבשל מאכלים ערבים המשביעים את רעבון העניים. בנציון ומשפחתו נישאו בפי העניים לשבח ולתהילה ושיבחוהו בכל עת על מעשיו הטובים.

שמו של בנציון שנפוץ לכל עבר, גרר כמובן ארחי פרחי מזדמנים שהגיעו לאכול ולשתות ולקבל נדבה בעין יפה.

באחד הימים נקש על דלתו של בנציון הלך, וביקש קופיץ לחיתוך בשר. "מיד אביא לך", נענה בנציון בשמחה ונחפז אל המטבח. "היכן הקופיץ?" שאל את רעייתו.

"לשם מה הוא נחוץ לך?", תהתה רעייתו. הכנת הבשר הייתה תפקידה הבלעדי. "אורח עומד בדלת", נענה בנציון, "הוא מבקש לשאול את הכלי".

הלכה האישה בחשאי והביטה בפתח, ראתה שלבושו של האורח קרוע ובלוי, הבחינה בעיניו שרוע ניבט מהן ולחשה לבעלה: "אל תתן לו את הקופיץ. בגדיו מעידים עליו שבשר אין ברשותו. לבטח רצונו לעשות בו מעשה פלילי".

בנציון השיב אף הוא בלחישה רועמת. "ממתי עינך צרה באורחים? כאחת הפתיות תדברי. חסד הוא, ולא אתחמק ממנו בתירוצים משונים". נטל את הקופיץ ומסרו להלך.

באותו לילה נפרץ פרדסו של המושל. ההלך הסתער על הצמחים הנדירים שבגינה והשחית אותם בזה אחר זה. בעקבות סכסוך עם עבדי המושל - החליט ההלך לנקום בהם. אלא שבמהלך הפעולה נתפס הזר והושם במחבוש. חקירתו העלתה שהקופיץ שייך לבנציון. גזר הדין של בנציון כמסייע להשחתת פרדסו של המושל היה שנת מאסר.

לאחר שהסתיימה שנת המאסר, קיבל עליו בנציון שיותר לא ימרה את פי רעייתו החכמה, וישמע בקולה. אלא שזמן מה לאחר מכן הגיע עני מרוד וביקש לישון אצלם ללילה. האישה, בת תלמיד חכם שיודעת לזהות בטביעת עין, הזהירה את בעלה שלא ייתן מקום לאיש מפוקפק זה. אולם בנציון לא שמע.

התעטפה הגברת בסודרה ויצאה לתחנת המשטרה. סיפרה את שאירע, וביקשה מהשוטרים שיבואו לחקור את ההלך. בסיומה של חקירה נודע ששודד מתוחכם הוא האיש, מבוקש מזה זמן רב אצל השלטונות. נוהג הוא להתחזות למסכן וללון בבתי עשירים, ובלילה הוא נוטל את נפשם ואת ממונם ומסתלק.

ראה בנציון את חכמתה של רעייתו שספגה מתורתו של אביה, והבין שחסד הוא דבר גדול, אולם חסד בלא תורה - יכול להוביל את האדם לעברי פי פחת.

* * *

בספר "פרח לבנון", דרש בדרך רמז את שלושת המקומות עליהם נתן משה מדם האיל: תנוך, בוהן יד ובוהן רגל - כשלושה דברים שעל כל יהודי כשר לקיים ברצונו להשתדל למלא את תפקידו בעבודת ה' עלי אדמות.

א. תנוך האוזן - רמז לשמיעת התורה שבה מתבאר לנו מהו רצון ה'. ב. בוהן יד - רמז למעשי המצוות בפועל שאנו מקיימים לרוב בידיים. ג. בוהן רגל - על כל אדם לכתת את רגליו עבור הזולת, הן לעסוק בחסד בגופו והן להשכין שלום בין הבריות.

אלא שכדי לדעת שמירת מצוות כיצד, וחסד מהו - מוכרחים להתחיל במקום הראשון: האוזן. לא ניתן "לכבות את המאוורר" הזה שאומר לך מה לעשות וכיצד לפעול. לימוד התורה הוא הבסיס לכל עבודת ה'. בלעדיו ניתן אף לסייע לדבר עבירה ולחשוב שעושים חסד.