"אחרי התלבטות בפתח המקווה, החלטתי לחזור הביתה. הבושה ניצחה"

כידוע, במהלך ההיסטוריה הארוכה והמפוארת של עמנו, נגזרו לא פעם עלינו גזירות שכללו בתוכן איסורים שונים בדבר קיום המצוות. פעמים רבות עניין זה התקבל במחאה נמרצת, וגזירות אלה אף הביאו לעולם מעשי גבורה רבים אשר נחקקו ונצרבו בתודעתו של עם ישראל. בימים אלה, כנראה לראשונה בתולדות עמנו, פרסמו רבני ומנהיגי ישראל הנחיות רבות, אשר בעקבות חובת הציות להן – אנשים רבים נמנעים מקיום מצוות האהובות עליהן עד מאוד. ביקשנו להשמיע את קולם של שלושה אנשים החווים את הצער הנ"ל, ובכך להעלות את נס חשיבות קיום המצוות וחיבתן.

שמחה שניידר: "לא הייתי בלוויה של גיסי"

את שמחה שניידר, 58, נשוי ואב לשמונה, מחנך בישיבה תיכונית המתגורר בנטע, פוגשת שיחתנו באחת התקופות המורכבות בחייו. "גיסי, בעלה של אחותי", הוא מספר, "היה אדם מאוד מיוחד וכלל ישראלי. הוא עסק המון ב 'קירוב', וממש מסר נפש על זה. בין יתר תפקידיו הוא כיהן כמזכ"ל בני עקיבא העולמי, וכסגן יו"ר מערך השירותים התורניים בסוכנות היהודית. המחלקה הזו מאוד עוזרת לרבנים ומנהיגי קהילות בחו"ל. במסגרת התפקיד הוא טס המון, הדאגה לכל יהודי בעולם הניעה אותו, וגם לקהילות רבות בארץ הוא סייע בדרכים רבות.

שמחה שניידר

"לצערנו", מספר שניידר, "לפני שנה וחצי הוא קרס. הייתה לו בעייה בכליות, הוא עבר השתלת כליה, אבל כבר לא חזר לעצמו. לפני שבועיים, בהפתעה גמורה מבחינתנו, הוא נפטר במיתת נשיקה. הלך לישון ולא התעורר. הוא זכה למיתה של צדיקים. המוות שלו, כאמור, הפתיע את כולנו. זמן קצר לפני פטירתו המשפחה תכננה לקיים סעודת הודיה על הצלחת ההשתלה, ופתאום זה קרה. את הייסורים שלו הוא קיבל פה בעולם הזה, ועלה למעלה נקי. ממש צריך להודות לה' על כך.

"הקשר של כל העניין הזה להתפשטות הנגיף הוא שמשום שהיה עלי להיות בבידוד, לא יכולתי להגיע ללוויה ולא לשבעה. יש מצוות לווית המת, יש מצוות ניחום אבלים, ובכלל – מצווה כללית לעשיית חסד - במקרה הזה עם אחותי בזמנים כה קשים עבורה - ולצערי נמנעתי מקיומן של כל המצוות הללו. אמנם לקיים אותן זו לא הייתה שמחה גדולה עבורי, אבל בעקבות מה שלצערנו קרה - מאוד רציתי לקיים אותן".

מה הרגשת בשעת הלוויה, בה לא יכולת להשתתף?

"התחושות היו מאוד קשות. רציתי להיפרד ממנו כמו שצריך, הוא היה דמות משמעותית בחיי, אבל נאלצתי לצפות בלוויה מרחוק. אחד מילדיי העביר לי אותה בשידור חי. בנוסף, היה מאוד חשוב לי להיות עם אחותי ברגעים כאלה, כנראה הקשים בחייה. לצערי זה לא נגמר שם, וגם לשבעה לא יכולתי לבוא. אחותי ישבה שבעה עם הילדים שלה בבית, ולא יכולתי להגיע לנחם אותם. אמנם דיברתי איתה ועם כל אחד מילדיה בטלפון, שיחות ארוכות ומשמעותיות, אבל אין תחליף למפגש האישי. ואם זה לא מספיק, למרות הזמן שחלף מאז, עדיין לא נפגשנו. אנחנו כבר לא צעירים, ולא רוצים לסכן את עצמנו ולסכן אחרים.

"יש אנשים שהפרידה מהם היא מאוד קשה" מסכם שניידר, "כי הם נגעו בך באופן משמעותי ואישי בחיים. ויש משהו שעוזר לך להבין שזה נגמר כשאתה מגיע ללוויה שלהם. לא לחינם חז"ל החשיבו כל כך את המצווה הזו של לווית המת. חז"ל לימדנו אותנו איך להיפרד ממי שנפטר בצורה שתרגיע אותנו כמה שיותר מבחינה נפשית. עבורי היה מאוד קשה לא להגיע ללוויה, אבל השכל גבר על הרגש. עם כל הצער שבדבר, במקרים כאלה חשוב לעשות את מה שנכון. ובעיקר, להתחזק באמונה, ולזכור שתמיד הכל לטובה מה' יתברך".

מאיר פרייליכמן: "לוותר על תפילה במניין"

בדומה לרבים בעת האחרונה, גם מאיר פרייליכמן, 34, נשוי ואב לשלושה המתגורר בפתח תקווה, מורה בבית הספר 'דעת מבינים' המתחזק מדור פופולארי בעיתון 'שביעי', חש מועקה גדולה בעקבות ביטול המניינים בכל רחבי הארץ. "במבט לאחור", אומר פרייליכמן, "אפשר לומר שכבר מגיל בר מצווה הקפדתי מאוד על שחרית במניין. ברוך ה' גם על מנחה וערבית במניין אני מאוד משתדל להקפיד, אבל כעת אתמקד דווקא בשחרית. זכיתי להתמיד בתפילת שחרית במניין לאורך השנים, אבל בשנים הראשונות של הנישואים זה היה יותר קשה, וחלה אצלי התרופפות בנושא.

מאיר פרייליכמן

"השנים עברו, וכשהילדים גדלו רציתי שהם יבינו את חשיבותה של התפילה במניין. זכרתי מה זה עשה לי כשראיתי את אבא שלי קם למניין, והבנתי כמה זה יהיה משמעותי גם עבורם. ככה, תודה לאל, כבר שש שנים שאני לא מפספס שחרית במניין. יש ימים שזה מאוד מאוד קשה, לפעמים אני הולך לישון מאוחר וקם לפני השמש, אבל זה חשוב לי בטירוף. אני משתדל בעניין הזה קודם כל כי זו מצווה חשובה כשלעצמה, וכאמור גם כדי לחנך לכך את הילדים.

"יחד עם זאת", אומר פרייליכמן, "ראיתי שזה גם עוזר לי בדברים נוספים. התפילה הקבועה במניין מסדרת ומארגנת לי את היום כמו שצריך. בנוסף לכך, עד לפני כמה שנים, כשלא הייתי מתפלל קבוע במניין, הייתי מגיע עם הסלולארי לתפילה, ולפניה, ולפעמים גם תוך כדי, הייתי בודק הודעות, קורא חדשות, ודברים כאלה. כשהחלטתי להשתדל לא לפספס אף תפילת שחרית במניין, קיבלתי על עצמי גם לא לגעת בטלפון בבית הכנסת, וזה מאוד עוזר לי בלימוד התורה".

מה הקשר בין עזיבת המכשיר הנייד בשעת התפילה ללימוד תורה?

"בזכות זה שלא נגעתי בפלאפון, ראיתי שיש לי זמן נהדר ללימוד. למשל, אם אני מגיע קצת לפני שמתחילה התפילה, אני לומד גמרא ולא מתעסק עם הסלולארי. אם יש אפשרות, אני גם לומד תוך כדי התפילה. כשאני יכול אני גם נשאר אחרי התפילה, וממשיך ללמוד. ככה, בדרך הזו, עקב בצד אגודל, זכיתי לסיים כבר כמה מסכתות. כשראיתי שההספקים שלי טובים, החלטתי בעזרת ה' לסיים את כל הש"ס. אני לא יודע מתי זה יקרה, אבל אני בהחלט בדרך לשם".

כיצד אתה חווה כעת את התפילות ביחיד בעקבות התפשטות נגיף הקורונה?

"בהתחלה חשבתי שאולי זה קצת יקל עליי, יפחית מהלחץ שלפעמים חובת התפילה במניין מביאה איתה, אבל אני רואה שקורה דבר הפוך – זה רק מפריע לי. מצער אותי לעבור יום ועוד יום בלי קדיש, קדושה, קריאת התורה, ברכת כהנים, וכו'. לצד זאת, מבחינה משפחתית, יש בזה גם כמה יתרונות. למשל, בתי בת ה-6 ראתה אותי לפני כמה ימים בפעם הראשונה בחייה עם טלית ותפילין, שאלה אותי מה זה, ובזכות כך הסברתי לה. בנוסף, בזכות התפילות בבית בני בן ה-8 התעניין בתפילת שמונה עשרה, וזכה להסבר מפורט אודותיה.

"בינתיים", מסכם פרייליכמן, "אני חווה געגוע מאוד גדול בהקשר הזה. אני ממש מרגיש שהתפילה במניין חסרה לי. אני מתגעגע לשירים ששרים בתפילות השבת, לקריאת התורה, ולחלקים נוספים בתפילה. לפני שכל זה התחיל הייתי מתלונן לפעמים על אורך התפילה, אבל עכשיו מתחשק לי לבוא לכל תפילה, גם אם היא ארוכה. יחד עם זאת, למרות כל הקושי, אני מבין את הרבנים ובכירי משרד הבריאות שהורו על תפילות יחיד. בהחלט נראה שזה הדבר הנכון לעשות. אבל למרות שאני לגמרי מבין את זה, זה עדיין מאוד מאוד מצער אותי".

הרב זאביק הראל: בלי טבילה במקווה

"אחד הדברים הקשים שהתרחשו בחיי האישיים בגלל התפשטות נגיף הקורונה", אומר הרב זאביק הראל, 37, נשוי ואב לשישה המתגורר ביד בנימין, רב אולפנת 'צביה חפץ-חיים' העוסק ביצירה ותקשורת, "הוא שאינני יכול לטבול במקווה בימי החול, ובמיוחד בערבי שבתות. כבר בילדותי קראתי על מעלת הטבילה כחלק מההכנה המהותית לקבלת השבת בטהרה, ואני ממש זוכר את הפעם הראשונה בה זכיתי לטבול.

הרב זאביק הראל

"אמנם גדלתי בבני ברק, עיר שכידוע יש בה מקוואות רבים, אבל מאידך בבית שלנו לא היה כל כך נהוג ללכת למקווה. אני זוכר שמאוד רציתי ללכת, אבל לא בדיוק ידעתי מה עושים שם. בתוך כל זאת, אני זוכר את עצמי מחליט בערב שבת אחת ללכת למקווה. הייתי אז בן 12, עמדתי בפתחו של אחד המקוואות בעיר כשמגבת על כתפי, ומאוד רציתי להיכנס - אבל התביישתי שמא אעשה משהו לא נכון. אחרי דקות ארוכות של התלבטות בפתח המקווה, החלטתי לחזור הביתה. הבושה ניצחה".

מה בסופו של דבר סייע לך בקיום הטבילה המיוחלת?

"שבוע אחר כך נודע לי להפתעתי שאביו של חבר מהכיתה שלי, שהיה עורך דין מפורסם, נוהג לטבול בכל ערב שבת ולוקח אתו את בניו. ביקשתי להצטרף אליהם, ובעזרתם זכיתי לטבילה הראשונה שלי. מאותו ערב שבת ראיתי במקווה חלק מחוויית ההכנה לשבת שלי, ותודה לאל, זה כבר למעלה מ-20 שנה שלא פספסתי טבילה במקווה בערב שבת. התחברתי למים השמיימיים ולטהרה שמחד מסירה את תחושת החולין שאופפת אותך כל ימות השבוע, ומאידך נוסכת בך את קדושת השבת. הכניסה למים, כאשר כולך עטוף בהם, יש בכך בחינה של חזרה לתחילת החיים, למצב של 'עובר במעי אמו'. המקווה ממש מחדש אותנו. הוא מעין לידה מחודשת.

"מעבר לכך", אומר הרב הראל, "גם האווירה במקווה, והתחושה שכולם מתכוננים לשבת יחד, היא חלק חשוב מהעניין. אצלנו ביישוב הותקנו רמקולים במקווה, וניגונים חסידיים ללא מילים מתנגנים להם ברקע. זה מאוד מוסיף לחוויה המיוחדת. חמי זצ"ל, הרב דן מרצבך, היה אדריכל שהתמחה במקוואות, וכשתכננו את הבית שלנו הוא רצה שאבנה מקווה בבית. אני התנגדתי, כי חלק מהשמחה שלי בטבילה במקווה היא הפגישה עם עם ישראל בהמוניו, כשכולם יחד מתכוננים לשבת המלכה".

אני מניח שלא מעט פעמים היית צריך מאוד להתאמץ כדי לטבול בערב שבת.

"כן, היו ימי שישי שבהם זה בכלל לא היה פשוט. במיוחד כשהייתי בחו"ל. למרות זאת, כאמור ברוך ה' מאז אותה טבילה ראשונה, זכיתי בכל ערב שבת, לא משנה איפה הייתי בארץ ובעולם, למצוא תמיד את המקווה ואת היהודים שבאים להיטהר בו לכבוד שבת. הנהירה הגדולה שיש היום למקוואות היא מדהימה. גם במקומות שבהם לא האמנתי שזה יקרה, מצאתי מקוואות שוקקי חיים בערבי שבתות.

"שמעתי פעם ממורי ורבי הרב משה צבי וקסלר", מוסיף הרב הראל, "שהיה בתקופת מסוימת בחייו בשליחות בעיר מונטרה בשוויץ, סיפור על השבת בה הגיע אליו הרב משה צבי נריה. הרב נריה חיפש מקווה בערב שבת, אך נאמר לו שאין מקווה גברים פעיל בעיר. הרב נריה, שכבר היה אדם מבוגר אז, לקחת מגבת על כתפו ויצא לטבול בנהר הסמוך לעיר. זה היה בחורף, והרב וקסלר עצר בעדו ואמר לו שבשום פנים ואופן לא יצא לטבול בנהר הקפוא, כי זה ממש סכנת נפשות. הרב נריה שמע את דבריו ואמר שמעולם לא פספס טבילה במקווה בערב שבת, ושהוא לא מתכוון להתחיל כעת.

"הרב וקסלר, שהבין שהרב נריה נחוש בדעתו, ביקש ממנו להמתין. לאחר כמה טלפונים הצליח הרב וקסלר למצוא בעיירה הרחוקה כשעה נסיעה מקווה גברים שכבר הרבה זמן לא היה שמיש, ויחד עם זאת – היה אפשר להשמישו. הרב וקסלר דאג שימלאו ויחממו להם את המים, וכך נסעו השניים כשעה לכל כיוון על מנת להיטהר לכבודה של השבת. הסיפור הזה הלך איתי כל השנים, וממנו למדתי שלא צריך לוותר על טבילה במקווה, ושכשרוצים אפשר למצוא מקום לטבול בו".

אם כן, כיצד אתה מתמודד עם הנחיות הרבנות הראשית ומשרד הבריאות בעניין סגירת המקוואות?

"בניגוד למקוואות הנשים, שעבורם מצאו פתרונות טובים שמאפשרים טבילה גם בימי הקורונה, בכל הקשור למקוואות הגברים אכן התעוררו ספקות כבר לפני כמה שבועות. בהתחלה מאוד התלבטתי מה לעשות, אז התקשרתי לרב ולרופא ולאחר שהובהר לי שאין בעיה לטבול עשיתי זאת. מאוד שמחתי בכך שלא ביטלתי את המנהג.

"יחד עם זאת, לפני כשבועיים, הודיעו הרבנים ומשרד הבריאות על סגירת המקוואות לגברים, וכך מצאתי את עצמי נכנס לשבת ללא מקווה. בערב שבת הראשון שלא טבלתי קיוויתי לנס שיציל את המצב ברגע האחרון, וכשזה בושש מלהגיע קצת הצטערתי שלא שמעתי לחמי בקשר לבניית המקווה בביתנו. לשמחתי, ממש ברגעים האלו, נזכרתי בשלט מעורר חיוך שנמצא כבר כמה שנים במקווה בישוב שלנו, בו כתוב משפט קצר בשם ר' שלמה זלמן אוירבך: 'יש להתקלח לפני המקווה משום אהבת ישראל, ויש להתקלח לאחר המקווה בגלל אלו שלא הקפידו על אהבת ישראל'. נזכרתי בציטוט הזה וחשבתי שעכשיו אהבת ישראל זה להישמע להוראות ולא ללכת לטבול.

"בנוסף לכך, התקלחתי בבית וכיוונתי שזה יחשב כמקווה, וגם נטלתי ידיים 40 פעם כי מובא בשם הבעל שם טוב שאם עושים זאת בכוונה מסוימת זה מעין תחליף למקווה. דבר נוסף שחיזק אותי קשור לרבי נחמן מברסלב, והוא נכון לכל מי שמרגיש שהוא מפספס מצווה כלשהי למרות שהוא רוצה לקיימה. מספרים שרבי נחמן נהג לטבול בכל יום, אבל יום אחד מאוד השתדל לטבול כדרכו, ולמרות זאת לא עלה בידו. ואף על פי כן - היה שמח מאוד.

"אחד התלמידים ניגש אליו ושאל אותו למה הוא כל כך שמח, הרי לא זכה לקיים מצווה שהקפיד על קיומה כל כך הרבה שנים, ורבי נחמן ענה לו את דברי חז"ל: 'חישב אדם לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. על זאת הוסיף רבי נחמן ואמר שכל מצווה היא עמוקה מני ים, ויש בה דקדוקים רבים וכוונות על כוונות, וכשאדם מקיים אותה כפי יכולתו בוודאי אין הוא מצליח לעשותה עם כל דקדוקיה וכוונותיה.

"'אבל כשאדם אנוס'", אמר לתלמידו רבי נחמן, "'והוא רוצה לקיים מצווה אך הוא מנוע מלקיימה, בשמיים מחשיבים לו אותה כאילו קיים אותה עם כל הכוונות והדקדוקים הכלולים בה. לכן אני כל כך שמח עכשיו, כי זכיתי לטבול היום במקווה כמו שלא זכיתי מעולם'. הדברים האלה מאוד ניחמו אותי, ועדיין מנחמים אותי. לצערי אני עדיין לא יכול לטבול, עד שהעניינים יחזרו לשגרתם. אני מתפלל שנזכה לרפואה גדולה ולישועת ה' עלינו, שיקויים בנו: 'וזרקתי עליכם מים טהורים', ושניטהר כולנו לקראת יום שכולו שבת".