האם כדי להינצל ממחלה עלומה, הייתם מושיטים את ידכם לכריתה?

השבת, שבת הגדול (!), מצאתי את עצמי רצה מחלון לחלון. משפשפת עיניים כדי להבין שאין זה חלום.

הרגשתי כמו ארי בכלובו.

זה התחיל בלילה, עם תפילת קבלת שבת ושירת לכה דודי, והמשיך בבוקר עם תפילות השבת.

הרגשתי כאילו הבית שלי הוא בית כנסת אחד מרכזי, וכולם מסביבי השלוחות.

נכון, אין בית כנסת, אבל יש כל כך הרבה תפילות.

אין מקום אחד, אבל יש מיליוני תשובות.

נענשנו בעונש גדול כל כך,

אבל קיבלנו כל כך הרבה תחליפים מרגשים.

לא ידעתי את נפשי.

זה היה מרגש.

מרגש כל כך עד שדמעות חמות החלו נוטפות מעיני.

לא ידעתי אם מותר להוריד דמעות של התרגשות בשבת, או שאלו דמעות לכל דבר ועניין.

חשבתי על אנשים שאינם מבינים מהי שבת, ואינם יודעים מהי תפילה.

על אותם אנשים שלא פוסקים להתלונן על כך שהציבור החרדי נשמע מאוחר מדי להוראות שקיבל.

שאלתי את עצמי: מה היה עושה אדם שאינו יודע מהי תפילה, אילו היו באים אליו, לפני שצפה בכל הזוועות במדינות אחרות, ואפילו אחרי כן ואומרים לו: "הקורונה באוויר, יש לך אפשרות אחת להישאר בחיים, והיא שיחתכו לך את היד!".

האם היה מגיש את היד שלו לכריתה, או שהיה מנסה בכל כוחו ועוזו להסתדר בלי זה? מנסה להצליח לשרוד גם כך באיזה אופן? מנסה לשנות מעט ממנהגו? אחר כך מסיר רק את אצבעו ולא את כל היד?

ברור שהוא היה עושה כל שביכולתו כדי להישאר עם יד חיה וקיימת, נכון?

לנו, עוד לפני שהבנו מה קורה, אמרו לכרות את הלב שלנו. לא את היד.

לעזוב את מקור חיותינו.

אמרו לנו להבין דבר שהוא הפך חיותנו, אמרו שרק כך נוכל לשרוד ולהישאר בחיים.

כשמשכנו עוד יום או יומיים, ואחר כך ניסינו לשנות ממנהגנו ולהתפלל בריחוק זה מזה ובמניין קטן,

(והכול לפי ההוראות), אמרו לנו שאם לא נכרות את כל היד - לא נינצל.

ניסינו לתת אצבע, להתפלל במניין בחצרות הבתים.

ארך מעט זמן עד שהבנו שאין פה אמצע, יש פה רק אפשרות אחת.

ברגע שקלטנו  שאין מנוס – עזבנו לאנחות (בייסורי נפש שאין לתארם) את בתי הכנסת שלנו, את לבנו, את נפשנו, את עצם הווייתנו.

באו אלינו בתלונות שלא היינו בסדר.

האם אלו שבאים בתלונות, היו מגישים את ידם תוך כמה שעות לכריתה?

בטוחני שהם היו מנסים כל מה שאפשר כדי שהיד לא תיגדע, נכון?

זה מה שעשינו, נאחזנו בקרנות המזבח וניסינו.

עד שלא היה מנוס, ונכנענו לגורלנו.

וזה היה הכי מהר שאפשר לתת אישור לעקירת אצבע, יד, נכון יותר - לב.

אינני יודעת איך אפשר להסביר לזרים דבר שכל כולו חוויה ורוח.

שאנחנו, האנשים המאמינים, איננו אנשים של "דווקא" ושל מדנים,

אנחנו פשוט מתקשים להגיש את ליבנו לכריתה –

ובכל זאת עושים זאת, כשצריך, הרבה יותר מהר ממה שהיו אחרים מגישים את אצבעם למריטה.

השבת מצאתי את עצמי עוברת מחלון לחלון,

משפשפת עיניים כדי להבין שאין זה חלום.