גולן אזולאי: "את ההתקרבות המשמעותית עשיתי כי הבית שלי עמד להתפרק"

משבר הקורונה תפס את גולן אזולאי בהפתעה מוחלטת. אזולאי, הנמנה על מגזר האמנים - שהיו מבין הנפגעים הראשונים מהשפעתו העולמית של הנגיף - הבין ביום בהיר אחד שמטה לחמו נשבר. "בכל הקשור לעבודתי ופרנסתי, אני יכול לומר שאני כרגע לא עובד בכלל", הוא אומר בשיחה שאנו מקיימים בעוד מספר הנדבקים עולה באופן מבהיל.

"זכיתי להופיע בערב פורים בכפר סבא, וזו למעשה ההופעה האחרונה שעשיתי. הפסדתי הרבה הופעות בגלל הגרנולה, לקחתי על עצמי לא לומר את שם הנגיף כדי לא לתת לו כוח, וגם צילומים לסדרה גדולה בהשתתפותי התבטלו. המצב החדש מביא איתו חששות רבים, ואכן יש לי כרגע חרדה כלכלית קיומית. ברגעים שהיא מופיעה, אני משתדל להזכיר לעצמי שהכל בידיים של ה', תמיד הכל היה בידיים שלו, ותמיד יהיה".

"לא מכנה את הנגיף בשמו"

מה לדעתך ניתן ללמוד מהתפשטות הנגיף מבחינה ציבורית?

"אני מאמין שיש כאן כמה שיעורים שה' רוצה ללמד אותנו. אני כמובן לא יכול לדעת בוודאות מהם, אבל יכול להגיד מהן ההבנות הפנימיות שמתבהרות לי לאט לאט. למשל, הרבה אנשים חשבו שהם מנהלים את העולם. המון 'כוחי ועוצם ידי'. הרבה דיברו על מהפכת 'השמיים הפתוחים', על זה שהעולם הופך נגיש יותר ויותר. כולם חלמו על הטיול הבא, החופשה הבאה בחו"ל. בסופו של דבר המגיפה עברה דרך השמיים הפתוחים הללו, ועכשיו הם נסגרו. יש תחושה שעכשיו השמיים מדברים. השמיים שהיו פתוחים - סגורים. כעת אנחנו צריכים לפתוח את השמיים שוב, הפעם בעזרת תפילות.

"מעבר לכך, חשבתי על העניין של שני המטרים, ארבע האמות, שצריכים לשמור עכשיו. אולי זה בא לומר לנו שכל אחד צריך יותר לשמור על ד' אמותיו. אולי לא כיבדנו את זה מספיק. אולי יצאנו יותר מדי מארבע האמות שלנו כדי לרצות אחרים. התרחקנו מעצמנו. ומעבר לכך, אולי גם פלשנו יותר מדי לד' האמות של האחר. כל תוכניות הריאליטי, כל המציצנות הזו. בנוסף, אולי גם לא כיבדנו מספיק את הזקנים. אמרנו שהעולם שייך לצעירים, ושטעם החיים זה קוקה קולה. עכשיו רואים שטעם החיים זה לא קוקה קולה, ושהעולם לא שייך לצעירים – אלא שלצעירים יש חובה לשמור על הזקנים".

לדבריו של אזולאי, התקופה הזו מעוררת בקרבו גם מחשבות על הרובד המחשבתי והנפש של האדם. "התחושה  הכללית שלי בעקבות כל מה שקורה היא שנכון להתחבר עכשיו לאמת הפנימית שלנו, ולעזוב את השופוני ואת המיותר. להתנקות מהרעש שאנחנו עושים. הייתי לפני כמה ימים בחתונה של הבת של הרב שלי, האורחים היו במרפסות, החתונה הייתה קטנה וצנועה אבל כל כך מרגשת ושמחה. בעבר חיפשנו כל כך הרבה פעמים פיצויים בחוץ, לאכול, לשתות, ועכשיו אומרים לך – הלו, הכל בבית. תחפש את האושר שלך בבית. בכלל, זה מרגיש לי כמו הכנה לגאולה. לפני מכת בכורות בני ישראל התבקשו להסתגר בבתים, ומיד אחר כך נגאלו".

שבועיים נטולי שינה

הקריירה של גולן אזולאי, 51, נשוי ואב ל-5 המתגורר בירושלים, כאמור לעיל – נכון לעכשיו נכנסה להקפאה. עם זאת, במבט קל לאחור, ניתן להבחין בכך שאזולאי, אשר מלהטט כבר למעלה משלושה עשורים בין היותו שחקן, זמר, מנחה, יוצר ובמאי – קטף לא מעט הישגים נחשבים והצלחות כבירות. לצד זאת, בראיון גלוי לב זה, הוא ניאות לספר גם על הכישלונות המהדהדים - שאף הם היו מנת חלקו.

"למדתי משחק ב'ניסן נתיב' - בית ספר מאוד מוכר בתל אביב", הוא מספר, "במסגרת הלימודים השתתפתי בערב מונולוגים. אתה נכנס ל'תיאטרון זירה', הקהל סביבך ב-360 מעלות, אתה לבד על הבמה, והשואו מתחיל. היינו צריכים לכתוב את המונולוגים בעצמנו, ואני כתבתי על בחור שבאמצע מסיבה במועדון ריקודים חושב פתאום שהוא המשיח, ובעקבות כך מחליט לפוצץ את המקום עם רימון.

"עיקר המונולוג היה כתב אישום ציבורי שכזה, כי אותו אחד מדבר שם המון על החולאים של החברה. היה מישהו שעיבד לנו את הטקסטים, או יותר נכון – איבד אותם, וכשקיבלתי את הטקסט חזרה – משהו לא הסתדר לי שם. בכל מקרה, עליתי לבמה, ואחרי ארבע שורות חטפתי בלאק של החיים. פשוט נהיה חושך כזה סביבי, ולא ראיתי כלום. לא זכרתי אף שורה, והכל הסתחרר. זו הרגשה איומה.

"השניות חולפות, כל אחת מהן מרגישה כמו נצח, ולא ידעתי מה לעשות. מאתיים איש בקהל, חלק גדול מהם מכיר אותי, חלקם חברים מבית הספר למשחק. סך הכל נחשבתי לתלמיד טוב בכיתה, כזה שמחזיקים ממנו, ופתאום התרסקות שכזו. פתאום, כמו משום מקום ראיתי חלקי משפטים מהמונולוג, כמו נחשים כאלה בראש. תפסתי משפט אחד מסוף הקטע והלכתי איתו. כמה שניות אחר כך נגמר המונולוג וירדתי מהבמה. אני לא יכול לתאר כמה הרגשתי רע אחרי שזה קרה. שבועיים לא עצמתי עין. הרגשתי שאני הכישלון הכי גדול עלי אדמות. כן, זה בדיוק חוסר הפרופורציות שיש לעתים קרובות לאמנים. הייתי צעיר וטיפש. האמנתי אז שהעולם לא יוכל להסתדר בלי המונולוג שלי".

מחבלים על הגגות

אזולאי נולד בקרית שמונה למשפחה מזרחית ומסורתית. אומנויות הבמה תפסו אצלו מקום רב כבר בילדותו. "בבית שלנו הייתה שמירת מסורת, כלומר קידוש, חגים וכדומה", הוא מציין. "סבא וסבתא שלי גרו באזור, והם היו דתיים. בשנים ההן יישובי הצפון חטפו קטיושות, ולכן הילדות שלי במובן מסוים הייתה ילדות של מקלטים. ההורים רשמו אותי לגן דתי, וכבר אז אפשר לומר שהייתי ילד אומנותי, שר ומשחק. היום אני יכול להסתכל אחורה ולהצביע על רגע אחד שבו אמרתי לעצמי: 'וואלה, אני רוצה לשחק כל חיי'. הייתי ילד חכם, אבל הפרעתי בשיעורים. היה לי מה שאני קורא: 'הפרעת קצב וריקוד'. המורה גלילה, שהייתה הראשונה לזהות את הכישרון שלי – ועד היום אנחנו שומרים על קשר, ביקשה ממני לביים הצגה - 'הילד הרע' של לאה גולדברג.

"גייסתי חמישה ילדים לעניין, והתחלנו להתאמן. הייתי גם הבמאי וגם השחקן הראשי. בסופו של דבר הצגנו בפני הכיתה, המורה מאוד התלהבה, ושבוע אחר כך, ב 'יום האם', עשינו שוב את ההצגה באמפי של בית הספר, אל מול כל האימהות והילדים. בזיכרון שלי זה מקום ענק, מינימום קיסריה, אבל לפני שלוש שנים חזרתי לשם וראיתי שסך הכל מדובר בכמה מדרגות מסכנות. ההצגה הייתה מאוד מוצלחת, וזכיתי להמון אהבה והערכה בזכותה. אני גם זוכר היטב כמה אמא שלי הייתה גאה. הייתי ילד שחיפש את תשומת הלב הזו, והיה לי רצון גדול להמשיך עם המשחק".

כיצד התנהלתם לאור מטחי הקטיושות הרבים שפקדו את קריית שמונה?

"זה באמת היה מאוד לא קל, ואכן בשלב מסוים עזבנו את העיר. לכולנו היה קשה, אבל אמא שלי במיוחד לא סבלה את זה. היו לא מעט לילות שישנו בהם עם נעליים. לכן אגב אני כל כך מזדהה בשנים האחרונות עם תושבי הדרום. מעבר לכך, זה גם החדיר בנו פחדים. לי למשל היה פחד מאוד חזק מחדירה של מחבלים. באחד הימים ראיתי את המחבלים שהשתלטו על בית הספר בקרית שמונה. ממש ראיתי אותם הולכים על הגגות. בכלל, כמעט בכל פעם ששמעתי הדי פיצוצים הייתי נבהל. גם שנים אחר כך, כשהתגייסתי לקרבי, זה עדיין לא עזב אותי. לקח לי הרבה זמן להשתחרר מזה.

"אחרי שעזבנו את קריית שמונה גרנו כשנה בבאר שבע, ואז ההורים שלי מצאו דירה בערד. לצערי, בערד התרחקתי מהשורשים שלי, עד כדי כך שהייתי מתעצבן כשקראו לי אזולאי. תוך זמן קצר התחלתי לשמוע מוזיקה מערבית, ללכת למסיבות, ואפילו קצת התביישתי בחלק מהמוזיקה, בעיקר המזרחית, ששמענו אצלנו בבית. היום אני מבין שפשוט לא ידעתי להעריך אותה מספיק.

"אחרי התיכון התגייסתי לנח"ל, ושירתי ברפיח. אלה היו ימים קשים, ימים של תחילת האינתיפאדה, ועברנו שם דברים שלעולם לא אשכח. למשל, פעם אחת היינו חמישה חיילים בסיור ברחוב, ופתאום מאות אנשים יצאו מהסמטאות והתחילו לזרוק עלינו אבנים ובקבוקי תבערה. מבחינה נפשית, הרגשתי שזה גדול עליי קצת. בהמשך השירות עליתי ללבנון, וגם שם עשינו דברים שהעמידו אותנו בסכנה".

ההתרחקות מהשורשים המשיכה גם בזמן שירותך הצבאי?

"בהחלט. לצערי, בשנים האלה כבר הייתי ממש חילוני, ולא מסורתי כמו שגדלתי. היו כמה שנים שאפילו לא צמתי בהן בכיפור. זה פשוט התגלגל ככה, זה לא משהו שנבע מהחלטה מסודרת. לא הרגשתי שאני מורד במשהו, פשוט לא ידעתי מספיק וזרמתי עם החיים. אחרי שהשתחררתי נרשמתי ללימודי מנהל עסקים, רציתי לעשות כסף, אבל בסוף לא התחלתי ללמוד. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת המפרץ, והצטרפתי לחבר שלי שהיה בטיול במזרח הרחוק.

"אני לא מאמין שאחזור להודו", אומר אזולאי כשהוא נזכר בימים ההם בתת היבשת. "הודו לא עשתה לי טוב. היו לי שם ממש תקופות של חרדות ודיכאונות. היו ימים שבהם לא ידעתי אם אני רוצה בכלל להמשיך לחיות. ממש חרדה קיומית. בגלל שיש לי נפש עדינה מבחינה רוחנית, מאוד סבלתי מכל העבודה הזרה שיש בהודו. כשהייתי שם חשבתי שקלקלתי את הנפש שלי. הרגשתי פגום. אני יכול לומר שבהודו היהודי שבי נהיה חולה.

"בתוך כל זה, יום אחד שמעתי את השיר של אהוד בנאי 'אל תפחד', ויש שם שורה שהולכת כך: 'אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן'. השיר הזה מאוד חיזק אותי, והחלטתי שאני רוצה לתקן את חיי. מקורו של המשפט הזה הוא בכתביו של רבי נחמן מברסלב, וזה מדהים לראות איך ה' שולח אלינו מסרים דרך ספרים, שירים ודיבורים של צדיקים".

כיצד החלטת לבצע את התיקון עליו חלמת?

"החרדות והדיכאונות בסופו של דבר גרמו לי להבין שאני רוצה להיות שחקן ומוזיקאי. הבנתי שאני צריך לעשות מה שאני אוהב. הייתי צריך לחסוך כסף כדי ללמוד משחק ולעשות מוזיקה אז נסעתי ליפן, והכל נפתח לי שם. קיבלתי שתי עבודות על היום הראשון שלי שם - לנהל סוכנות תכשיטים ולהופיע במועדון מקומי. הייתי שר להם ועושה להם קסמים. סך הכל הייתי שם אחד עשר חודשים, חסכתי סכום יפה, וחזרתי לארץ. למדתי משחק במשך שלוש שנים ובמקביל הקלטתי שירים, לאחר מכן למדתי משחק מול מצלמה במשך שנה נוספת, ואז התקבלתי לסדרה 'טירונות'. כשהסדרה עלתה לאוויר החיים שלי השתנו. שם קרתה הפריצה הגדולה. לא היה אז ריבוי ערוצים כמו שיש היום. חצי מדינה ראתה את הסדרה הזו".

סימנים של משיח

יחד עם ההצלחה הגדולה, כמו לרבים אחריו ולפניו – התגלעו בחייו של אזולאי גם קשיים מורכבים. "כמו שאמרתי, באתי מבית מסורתי ולכן שמירת המצוות לא הייתה זרה לי, אבל את ההתקרבות המשמעותית לחיי תורה ומצוות עשיתי כי הבית שלי עמד להתפרק. חיפשתי כלים שיעזרו לי לשמור על הבית. להחזיק את האהבה שלי. הפרסום מאוד בלבל אותי, וחיפשתי שמשהו שיחבר אותי, שיעשה לי סדר.

"בנקודה הזו", אומר אזולאי, "הכרתי את לימודי 'שיטת ימימה', והם פשוט שינו לי את החיים. הרגשתי שהגעתי הביתה. הייתה לי ידיעה פנימית חזקה שהגעתי לאן שחיפשתי. לא הייתה לי ודאות לגבי מה שאני מחפש, אבל כשמצאתי ידעתי. היה לי ברור שפה אקבל תשובה ומרפא לנפש הפגיעה והרגישה שלי. מעבר לכך, אחד הדברים המיוחדים בשיטת הלימוד של ימימה הוא שלא מדברים בה על קיום מצוות באופן ישיר, אבל זה פשוט לאט לאט קורה לך. ימימה הייתה אומרת שכשהלב של יהודי מתעורר וחוזר למקום שלו - אז הוא באופן טבעי גם חוזר לחיבור הרוחני והנשמתי שלו.

"עם האוכל בא התיאבון, ובגלל שרציתי להתחזק יותר בחיי תורה ומצוות התחלתי ללכת לשיעורי חסידות, לתפילות, לשבתות עם חברים דתיים, ומשם זה הלך והתגבר עוד ועוד. אמנם היו רגעים שבהם הגיע הפחד, רגעים שבהם אמרתי לעצמי: 'וואו, אני נהיה דתי, איזה פחד, מה קורה איתי', אבל ברוך ה' הם לא עצרו את התהליך".

באיזה אופן השפיעה ההתחזקות על הקריירה שלך?

"ככל שקיבלתי על עצמי דברים נוספים, ככה העבודה שלי כשחקן נהייתה יותר קשה ומסובכת. הבעיות היו סביב דברים שקשורים לצניעות בעיקר. הצבתי לעצמי גבולות, דברים שאני עושה ודברים שלא, ולמעשה הגבול עבר בכאב שלי. אם משהו מסוים הכאיב לי או הרגיש לי לא מדויק – לא רציתי לעשות אותו. ככה הגבול הלך והצטמצם עוד ועוד, עד שבשלב מסוים החלטתי שאני מפסיק עם הדברים האלה לגמרי. התשובה אמנם פגעה לי בקריירת המשחק, אבל ה' שילם לי במקום אחר – העניין הזה פתח לי את הקריירה כאמן יוצר בתחומים נוספים – זמר עם חומרים מקוריים, מספר סיפורים, סטנדאפיסט.

"עד היום הקלטתי שני אלבומים", אומר אזולאי, "ועוד כמה שירים פה ושם. בזמן האחרון יש לי חסימה יצירתית שאני מחכה שתשתחרר. אני עוסק בלשרוד ובלפרנס את המשפחה, לכן מרגיש הרבה פעמים שאין לי את הזמן והפנאי להשקיע ביצירה חדשה. בתוך כך, אני משלב בין קודש וחול, על ידי כך שאני משתדל לקחת את חומרי היצירה שלי מהמסורת, מהתורה, מהקודש, ומערבב אותם עם החול. למשל, בהופעות שבהן זה מתאים אני מבצע את השיר 'ככה זה' של ברי סחרוף, ונותן לו פרשנות משלי - שהנשמה מחכה לך בתוך תוכך שתקפוץ לתוך המים.

"בנוסף, אני גם עושה הופעות לציבור החרדי, שר להם שירים שלי ושירים שהם מכירים, ומקבל תגובות מאוד טובות. אבל תכל'ס מה שהולך הכי טוב עם הקהל החרדי זה סטנדאפ. הם מאוד צוחקים ממנו, וממש אוהבים לצחוק. במשך תקופה מסוימת למדתי בכולל 'נתיב בינה', וגם בזכות כך אני מאוד מחובר לציבור החרדי, ומכיר אותו יותר. אני מגדיר את עצמי 'חסיד ספרדי', ומשלב בפועל בין כל העולמות.

"בנוגע להמשך הדרך", אומר אזולאי במבט חולמני, "אני רוצה להמשיך ליצור, לחתן את הילדים שלי, להזדקן איתם בנחת, ולחיות עם כל עם ישראל בגאולה. אני מאמין בכל לבי בביאת המשיח, אף על פי שהוא מתמהמה. לפעמים אתה מסתכל על המציאות ואומר: 'שמע, השתגענו לגמרי', אבל אז אני מנחם את עצמי: 'אלה בטח סימנים של משיח, שבעזרת ה' יתגלה בקרוב וברחמים".