"בשעה שלוש בצהריים הגענו להחלטה: הלילה תתקיים החתונה"

זה התחיל בהגבלות של 5000 איש, עבר למאה איש בלבד, המשיך לעשרה אנשים ולשניים, ורק הקדוש ברוך הוא יודע מה יהיה הלאה. באותו שלב, כמעט אף אחד לא שיער עד כמה הנגיף המיובא מאיים ומסכן חיים. הטרדות היו יומיומיות וההוראות של משרד הבריאות טלטלו את השגרה בסערה. ההנחיות וההגבלות החליפו זו את זו במהירות הבזק – ומנגד ניצבו מאות משפחות שעמדו לפני שמחה משפחתית, ולא ידעו את נפשן. כיצד יראה יומן הגדול? איזה אירוע ייערך להן?

הרבה חששות, הרבה אכזבות ואינספור סימני שאלה התנקזו אל השבועות שבין פורים לפסח. כיצד הלכו והצטמקו האירועים המתוכננים? איך מתארגנים לחתונת בזק מעוטת משתתפים? והעיקר – כיצד שומרים על השמחה למרות כל הקשיים?

עיצוב בלונים בבית הכנסת. שימו לב לשלטי התזכורת התלויים

"החלטנו להקדים את החתונה"

"ראינו סייעתא דשמיא גדולה בכל רגע". מספרת חדווה אייזן מביתר. חדווה השיאה את בתה בעיצומם של "ימי הקורונה". "החתונה של בתי הייתה אמורה להיות ביום רביעי כ"ב אדר", היא מספרת, "מצחיק לראות עכשיו את לוח השנה שהכינו חברותיה - לוח בו מודגשים הימים מהאירוסין ועד ליום החתונה הנכסף, כאשר לכל יום מוצמד חטיף שוקולד. עם כל יום שעבר היא הורידה חטיף נוסף, מין משחק וסמל לציפייה המתוקה. ברוך ה' בתי כבר נשואה למזל טוב, ועדיין נשארו על הלוח שוקולדים תלויים, מחכים לתלישה החגיגית... פשוט מאד, החתונה שלה הוקדמה".

למה החלטתם על הקדמת החתונה? מה גרם לכך?

"הכל התנהל מהר מאוד. מיד אחרי פורים החלו ההנחיות החדשות להופיע בזו אחר זו, ואנו הבנו כי בקצב ההגבלות – מומלץ לא להתמהמה עוד: כבר במוצאי פורים היו דיבורים על הגבלת המשתתפים בחתונות למאה איש. לא ידענו מה לעשות. ביררנו עם בעלי האולם כיצד בכוונתם להתמודד עם ההגבלה, והם אמרו שיבנו קיר גבס כדי לחלק את האולם לשני חלקים, אנו נזמין פחות מוזמנים, ונסתדר. אך במוצאי שבת שמענו שמעכשיו מותר להתאסף רק עד מניין משתתפים ואפילו את אולמות החתונה סוגרים".

כיצד הגבתם כששמעתם את ההוראה המאכזבת כל כך?

"אין ספק. זו הייתה ידיעה קשה, שהייתה עלולה להפיל את כולנו לאכזבה גדולה, אבל לא. ידעתי כי כאשר מגיע לאדם ניסיון, הוא עומד על פי תהום ויש לו שתי אפשרויות: אם יעשה צעד אחד לכיוון הקדוש ברוך הוא – ה' יעזור לו ויחזק אותו יותר ויותר, ואם חלילה ישקע וירד באמונתו – הוא עלול להידרדר וליפול עוד ועוד ואז הרבה יותר קשה לקום. היצר אורב לנו ברגע הזה, הראשון, ומבקש ללכוד אותנו ברשת האכזבה והכעס. לכן, הפעולה הראשונה שעשינו הייתה להפעיל טייפ על ווליום גבוה, כדי לרקוד יחד עם כל הילדים ריקודים סוערים. כן, אנחנו שמחים ולא משנה איפה תהיה החתונה. ברוך ה' יש כלה, יש שמחה, ותהיה גם חתונה בעזרת ה'. אומנם אנו לא יודעים איך, מה ומי, אבל אנחנו מאמינים בה' הטוב ושמחים. זה לא היה קל לאף אחד מאתנו ובוודאי לא לבתי הכלה, אולם עם הריקוד מלא האמונה, עלתה גם השמחה. בתי הכלה הצטרפה גם היא לריקודים, ולבסוף רקדה עוד יותר מאתנו".

הכלה לפני חופתה

הכלה רקדה גם היא? ובאמת שמחה? אני מתקשה להאמין. חתונת החלומות נמוגה ואיננה, אירוע של פעם בחיים יחוג ללא כל התכנונים הנלהבים, והכלה רוקדת? זה נראה כמעט כמו הכחשה עצמית...

"לא שקרנו את עצמנו" מבהירה חדווה בפשטות. "רק התחזקנו באמונה, ודבקנו בו יתברך דווקא ברגעי המשבר הראשונים. אחר כך, עם עזרתו השמימית המלווה מלמעלה – הכל נראה טוב יותר. מאוחר בלילה, אחרי שנרגעו הריקודים ובתי הלכה לישון, בקשתי לשוחח איתה. אמרתי לה בכנות: 'אני לא יודעת איזו חתונה תהיה לך, ומה תהיה התפאורה. אבל תדעי לך, שחתונה יהודית זה הדבר הכי קדוש וגדול בעם ישראל. הקדוש ברוך הוא עוד ישרה עלינו שפע של שמחה וקדושה שאי אפשר לתאר. כן, אני מבטיחה לך שזו תהיה חתונה הכי שמחה בעולם!' ידעתי והרגשתי כי גם בתוך חוסר הוודאות הגדול שלנו, הקדוש ברוך הוא נמצא אתנו. הוא עשה הכול לטובתנו, והוא לא יעזוב אותנו גם ברגעים אלו.

שולחנות ערוכים לסעודת המצווה

"אגב, בתי הבכורה, הנשואה זה מכבר, לא הייתה אתנו במוצאי שבת, וכששמעה על ההנחיות החדשות, היא באה אלינו בבוקר בוכה והמומה. עצרתי אותה בפתח הבית בעדינות ואמרתי לה: 'שבי על הספסל בחוץ ותירגעי. בבית יש כלה. אי אפשר להכניס לכאן דמעות וצער. לא ולא. רק שמחה. בבקשה, כשתירגעי תיכנסי אלינו עם חיוך. הקדוש ברוך הוא בחר לעשות את כל השינויים וההגבלות, ואנו צריכים לבטוח בו ולשמוח'. והיא עשתה זאת, אלא מה? הכלה צריכה להיות שמחה".

רגע אחרי החופה, בחצר בית הכנסת

אבל איך מתמודדים עם ההגבלה של עשרה משתתפים?

"זו בדיוק הייתה השאלה הבוערת: פתחנו בדיונים קדחתניים היכן לערוך את החתונה וכיצד. רעיונות והצעות עלו וירדו, אולם משעה לשעה נראה היה שהמצב רק הולך ומחמיר. מי יודע מה יקרה עד ליום החתונה המיועד? לא ידענו מה לעשות. אנשים טובים התקשרו להציע את הבית שלהם, את החצר או את הגינה לעריכת השמחה, והיה גם רעיון לערוך את החתונה בבית כנסת ליד הבית ששכרנו לזוג הצעיר. הגברים יהיו בבית הכנסת, הנשים בעזרת נשים, והחדר יחוד בבית של החתן והכלה. זו הייתה הצעה שמצאה חן בעיננו יותר מההצעות האחרות. ועדיין היו עוד עשרות סימני שאלה: מי יבוא ומי לא, את מה לבטל ואיך, מה יהיה עד יום רביעי, ומה כדאי לעשות.

"היו גם כאלו שהמליצו לנו לדחות את החתונה לגמרי עד שההנחיות המגבילות תבוטלנה, אבל אנו ידענו כי עלינו, כהורים, לדאוג לנפש של הילדים לפני הכל. ידענו כי דחיית החתונה כך ברגע האחרון – תסב צער עצום לחתן ולכלה, ואנו לא יכולים לאפשר זאת. עם כל זאת שרצינו חתונה רגילה באולם רגיל ויפה, עם מוזמנים רבים, עדיין הצער שלהם קודם לכול התכנונים. באותו יום ראשון בסביבות השעה שלוש בצהרים הגענו להחלטה: היום. בלילה. החתונה. איזו הקלה הייתה זו. לאחר העינוי הממושך של ההתלבטויות והדיונים הבלתי נגמרים, סוף סוף יש הכרעה. אין שמחה כהתרת ספקות".

כיסא הכלה בבית הכנסת

ולצד השמחה - עדיין זו נראית החלטה מפתיעה במיוחד. חתונה מהיום להיום נראית בלתי מעשית בכלל. איך הצלחתם להתארגן?

"מאותו רגע בו הכרענו על קיום חתונה בערב, הכל התחיל לרוץ. עם ישראל התגייס במלוא הדרו לעריכת החתונה. יש לנו שכנים יקרים שעזרו בצורה שלא תיאמן: הם הכינו במהירות רשימת משימות, וכל אחד מבני הבית לקח על עצמו מטלה אחת, והשכנים לקחו אחריות על כל השאר: להתקשר לתופרת של שמלת הכלה, למאפרת, לפאנית, למעצבת, לקייטרינג, לתזמורת... לבדוק מי מהם יכול להקדים ואת מי צריך להשיג מחדש. שכן אחד הביא מירושלים פרחים, שכן אחר השיג כורסא לבנה לכלה, מישהי הכינה שער מקסים מבלונים, ואחרת הביאה מגמ"ח מפות וכלים יפים. עוד מישהו בקש מחנות חד פעמי לפתוח במיוחד, ורץ לקנות כלים לסעודה.

"בין לבין נזכרתי שצריך גם לקשט את הבניין, וביקשתי מהשכנים לא לוותר ולעשות זאת כמו שהם מכינים לכל כלה שיוצאת מהבניין. יש לנו כאן כלה לכל דבר, והיא גם צריכה לצאת הערב מבניין מקושט בפרחים ובלונים. וכמו הבלונים, גם על תסרוקות לבנות – האחיות של הכלה, ביקשתי לא לוותר. בתחילת ההכנות החפוזות הייתה לנו בלב מין תחושה מרירה של 'חתונה בבית כנסת? נו, אנחנו כבר לא צריכים כלום. ממילא זו תהיה חתונה עלובה...' אבל אני אמרתי לבנותיי: 'אנו הולכים לשמוח בחתונה הזו. כל מה שבידיים שלנו – עלינו לעשות כדי שזו תהיה חתונה שמחה'".

עיצוב פרחים בבית הכנסת שהפך לאולם שמחות

"הכלה הייתה מאושרת"

קולה של חדווה מלא תעצומות, אך אני מבקשת לברר עוד נקודה מטרידה: בתוך סחרחרת ההכנות החפוזות, האם הייתה לביתך הכלה שהות להכנה נפשית ורגשית למאורע? האם הייתה לה פינה שקטה לחשוב על המאורע החשוב בחייה? 

"כן, זה היה חשוב לי מאד". היא מאשרת. "במקביל לכל הריצות וההכנות, שמרנו על מקום פרטי ושקט עבור הכלה, כמו אי של שלווה ורוגע בתוך ים המשימות. היא ישבה והתפללה, והתנתקה מכל המהומה. אמרתי לה, לבת שלי: 'דעי לך, את עכשיו בדרגה כל כך גבוהה, כמו צדיקי הדור. את עוברת ניסיון שצדיקים רבים לא התנסו בו, ודווקא כעת את יכולה לפעול ישועות גדולות לכולנו ולכל עם ישראל. תתפללי עלינו, על אבא ואימא, על הילדים, ועל כל עם ישראל'."

תוך שעות ספורות התארגנו בני משפחת אייזן לחתונת הבת. "בסופו של דבר לא חסר לנו כלום", מספרת חדווה, "הייתה לנו אפילו חלה גדולה, כפי שנהוג אצלנו, כדי שהחתן יוכל לבצוע עליה.  המעניין הוא שכשהשכנים באו לערוך את השולחנות בבית הכנסת, הם קלטו כי שכחו לדאוג לחלה. אחד המלצרים שמע זאת ואמר בנחישות: 'אין כזה דבר. תביאו לי שמן, קמח וסוכר, ואני אכין מיד את החלה'. וכך היה. כשעתיים אחר כך, הגיעה החלה לאולם, ואנו אף לא ידענו מה עומד מאחוריה. היו כה הרבה עוזרים שטרחו והתאמצו למען החתונה, ואפילו איני יודעת מי ומה עשה כל דבר. כל אחד מהמסייעים, בשמו הטוב יבורך".

אפילו זר פרחים לכלה הגיע בזמן..

וכאשר הכל שותפים להכנות ולמאמצים, השמחה גם היא משותפת ומלוכדת. "זו הייתה חתונה של כלל עם ישראל". מתרגשת חדווה לתאר. "כולם היו שותפים, וכולם רקדו בשמחה מיוחדת ובכוונה לשמח חתן וכלה. מי מרחוק ומי מקרוב. הריקודים נערכו בקבוצות קטנות, בשמירה על מרחק ומרחב, ובזהירות רבה, אבל בשמחה עצומה עוד יותר. מחוץ לבית הכנסת הנחנו כיבוד, והאורחים עמדו ברחוב במרחק זה מזה, לא יותר מעשרה איש, והתחלפו ביניהם במשך הערב. בכניסה לבית הכנסת ובחדר המדרגות תלו השכנים שלטי תזכורת גדולים שלא להתאסף יותר מעשרה איש, ונזהרנו מאד לשמור על הנחיות הבטיחות. ברוך ה', ההגבלות הכלליות לא הפחיתו את מפלס השמחה. להיפך, האווירה הייתה עילאית ומרוממת. הרגשנו שזו לא חתונה מלאת חיצוניות ופאר גשמי. כולם השקיעו רק בפנימיות ובאו בכוונה טהורה לשמח חתן וכלה. זו הייתה חתונה קדושה ושמחה במיוחד.

שביל לבן וכיסא כלה, ב''אולם'' בבית הכנסת

"גם אנו, כהורים, זכינו להתמקד במצווה הגדולה הזו, של לזכות לחתן ילד בישראל, וחשנו קרבת ה' גדולה ומתיקות מופלאה. הלוואי ואזכה לזכות ולשמר את התחושות הנעלות האלו כל חיי. ולא רק אני ובעלי כך, הילדים כולם הרגישו רוממות ושמחה יהודית אמתית". 

ואיך התחושה עכשיו, לאחר שהסתיימו החגיגות והזוג הצעיר מתחיל את חייו ונכנס לשגרה? האם ישנה תחושת החמצה על האירוע שלא היה כמתוכנן?

"ממש לא. גם כעת, כשאנו אחרי הניסיון, וגם החתונה מאחורינו, כולנו מאושרים. הילדים לא גומרים לספר איזו חתונה שמחה הייתה, איזו קדושה והתעלות הורגשו בה. זו חוויה מיוחדת שנחרטה לכולנו בלב עם הרבה שמחה והתרגשות. ממש לא כטראומה, וזה חסד ה'. העיקר הוא שגם החתן והכלה מאושרים. הם שמחים יחד, והחיוך על פניהם מספר לי איזו סייעתא דשמיא ליוותה אותנו עד עתה, ובעזרת ה' גם הלאה. ועוד משפט קטן לסיום - אני חושבת שדווקא בימים הקשים האלו, עם ישראל כל כך עזרו וסייעו זה לזה בעריכת החתונות למרות הכול – ובוודאי קירבו את הגאולה".