הרב ראובן אלבז: איך נחדיר את האמונה והמידות הטובות בבנינו בליל הסדר?

נמצאים אנו בערב החג הקדוש, ימי חג הפסח, שבו כל בית ישראל מתעוררים ומקבלים את אותה הארה והשפעה שזכו לה אבותינו בימים ההם שיצאו ממצרים מעבדות לחרות, ונהפכו להיות בגדר הַלְלוּ עַבְדֵי ה' ולא עבדי פרעה (מגילה יד ע"א), כפי שרמזו זאת המפרשים בפסוק "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" (שמות י"ג, י'), מלמד שאותם ימים באים לקראתנו, ויציאת מצרים מתחדשת בכל שנה ושנה, ולכן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם (מנוסח ההגדה), כאילו הוא בעצמו יצא מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה.

וכן מובא ברמח"ל (רבינו משה חיים לוצאטו בספרו דרך ה' ח"ד פ"ז) שגלגל הזמן חוזר, ההשפעות וההארות שהיו באותם ימים קבועים בגלגל הזמן, ואנחנו בסה"כ צועדים בתוך אותו גלגל, ולכן בימים קדושים אלו יכולים אנו לזכות להתחזקות באמונה הצרופה בה' יתברך המועברת לנו מדור דור ונטיעתה בבנינו בנכדנו ובצאצאנו אחרינו, ולזכות לראות בניסי ה' וגאולתו השלימה כפי שגאל את אבותינו והוציאם ממצרים, כך יראה לנו בישועתו ויגאלנו גאולת עולם, "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" (מיכה ז', ט"ו), אראה לבנים מה שלא זכו לראות האבות (ילקוט שמעוני בשלח).

השרשת האמונה בבנים

אחת המצוות החשובות והיקרות בלילה זו וגולת הכותרת היא מצוות "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שמות י"ג, ח'), לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך (מכילתא ובהגדה), ונאמר (שמות י', ב') "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם", וביארו המפרשים שדקדקה התורה לומר "באוזני בנך" להורות שיש לספר לילדים לפי אוזנם השומעת, כמידת הבנתם ושכלם, כפי שפוסק הרמב"ם (פרק ז' מהלכות חמץ ומצה הלכה ב') וזה לשונו: מִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ. ולְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. כֵּיצַד? אִם הָיָה קָטָן אוֹ טִפֵּשׁ אוֹמֵר לוֹ: "בְּנִי, כֻּלָּנוּ הָיִינוּ עֲבָדִים כְּמוֹ שִׁפְחָה זוֹ אוֹ כְּמוֹ עֶבֶד זֶה בְּמִצְרַיִם, וּבַלַּיְלָה הַזֶּה פָּדָה אוֹתָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַיּוֹצִיאֵנוּ לְחֵרוּת". וְאִם הָיָה הַבֵּן גָּדוֹל וְחָכָם מוֹדִיעוֹ מַה שֶּׁאֵרַע לָנוּ בְּמִצְרַיִם וְנִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ, הַכּל לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן:

ובספר המצוות כתב הרמב"ם (מצווה קנ"ז): היא שציוונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחילת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מי שיוסיף במאמר, ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו לנו המצרים מעוול וחמס, ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו, יהיה יותר טוב, כמו שאמרו וכל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.

בלילה קדושה זו יורדת הארה גדולה משמים שבה אפשר להחדיר את האמונה והמידות הטובות בבנינו, על אף שבמשך השנה פעמים שלא מצליחים כל כך לעשות זאת, מ"מ בלילה זו על ידי תיאור סיפור יציאת מצרים והודאה לה' יתברך על ניסיו ונפלאותיו שעשה ועושה עמנו, נחקקים הדברים בילדים ומלווים אותם לכל החיים, ולכן שומעים אנו לא מעט סיפורים על אנשים שרצו להתרחק משמירת התורה והמצוות רח"ל, אך בזוכרם את ליל הסדר יחד עם כל המשפחה חזרו בהם והסתופפו שוב תחת כנפי השכינה, "כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ" (מושאל מנחמיה ח', י'), ובכוחו לפעול גדולות ונצורות.

ובזכות שישראל זוכרים את הניסים שהקב"ה עשה ועושה עמהם ומשבחים ומקלסים אותו עליהם, ממשיך הקב"ה ועושה להם עוד ניסים ונפלאות, כדברי רבותינו (מדרש תהילים י"ח), "כל שעושים לו נס ומהלל ומשבח את הקב"ה עושים לו עוד נס שנאמר 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס'" (תהילים ס', ו').

לילה המיוחד בשנה

באחד מנדודיו הגיעו אדוננו אור החיים הקדוש לעיירה קטנה וחיפש אחר בית שגרים בו יהודים כדי שיוכל להתאכסן בו. משמים הובילוהו לביתם של משפחה פשוטה, שהיו מצטיינים בהכנסת אורחים ורגילים בהם.

משנכנס, ראה רבנו כי על כל בני הבית שורה קדושה מיוחדת, ואף על קירות הבית חופפת אוירה של חן ייחודית, השראת שכינה, וזאת למרות שמכותלי הבית היה ניכר שדרים בו בדלות ובהסתפקות במועט.

התפלא רבנו על הקדושה שהרגיש במקום וניסה לדלות מפי בעל הבית ובני ביתו את הסיבה לכך, אולי הם מהדרים בקיומם של המצוות בצורה מיוחדת, או שמא ניסיון גדול בא לידם ועמדו בו בגבורה, עד שהסכים בעל הבית וסיפר את אשר ארע בביתו: 

ביתם היה בכל עת פתוח לרווחה לכל החפץ לבוא ולהתארח, יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך (אבות א', ה'), ובין הבאים אליהם היה אדם זקן ומכובד שמפעם לפעם היה מופיע ומתארח בביתם, נוהג בהם כבוד ואף מעניק מתנות לכל בני המשפחה.

"אנו היינו רגילים לברך ברכת המזון יחד עם כל הבנים והבנות בשמחה ובקול רעש גדול", וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל (מושאל מיחזקאל ג', י"ב), מספר בעל הבית, אך באחת הפעמים פנה הזקן ואמר: "רואה אני שמקפידים אתם לברך ברכת המזון בקול רם, וחושבני שאינכם עושים כהוגן, הקב"ה שומע גם כשמברכים בלחש ואינו זקוק שיצעקו את התפילות והברכות". קיבלנו את דבריו ומכאן ואילך הפסקנו לברך ברכת המזון בקול רם (יעוי' בשו"ע סימן קפ"ה ס"ג ובמשנ"ב שם סק"ג דטוב לעולם לברך בקול רם כי הקול מעורר הכונה, וע"ע בבן איש חי פרשת חקת סעיף ז' שיש אומרים שאם לא השמיע לאוזניו את ברכת המזון לא יצא ידי חובה, אך לעניין הלכה נוקטים שיצא ידי חובה בדיעבד, וכפי שהאריך בזה מרן זצוק"ל בהליכות עולם ח"ב עמוד ס').

לאחר זמן מה הופיע שוב הזקן ואף הפעם הביא עמו מתנות מיוחדות וממתקים לילדים. בליל שבת קודש כששבו מבית הכנסת והחלו לשיר "שלום עליכם" בקול רם, גער בהם הזקן והזכיר להם שהקב"ה אינו זקוק שיצעקו. המלאכים שמלווים את האדם ביום שבת קודש נמצאים בתוך הבית ולא בחוץ ולכן אין צורך לצעוק. אף הפעם שמעו בקולו וקיבלו את דבריו.

בפעם הבאה שהגיע הזקן ועמו מתנות מיוחדות היה זה בערב פסח, אך הפעם התנה בפני בעל הבית ואמר, כי מוכן הוא לבוא ולהתארח בביתם אך ורק אם יגידו את ההגדה בשקט ולא בצעקות.

הפעם התקשה בעל הבית להסכים. הוא ידע שאשתו הצדקת מחכה ללילה הזה זמן רב וטורחת חודש שלם בניקיונות הבית כדי להגיע ללילה הזה שאומרים בו כל בני הבית את ההגדה יחד בקול רם ובשמחה.

ניגש בעל הבית לאשתו הצדקת והתייעץ עמה, השיבה לו אשתו: "שתקתי כשהוא עקר את 'ברכת המזון' מפיהם של ילדנו. מחלתי כשהשתיק את זימרת 'שלום עליכם' ממעוננו. אך את הלילה הקדוש הזה שבו נוטעים את האמונה לכל השנה כולה אינני מוכנה לאבד. למרות שאני מהדרת אחר אורחים, את הגבול הזה לא אעבור, את האמונה שלנו אני לא אתן לו בשום פנים ואופן, תחזיר לו את כל המתנות שהביא, אין לנו חפץ בהם".

משסיים האיש לספר את סיפורו, קרא אור החיים הקדוש בהתרגשות ואמר: עתה ידעתי מפני מה זכיתם שקדושה תחפוף על ביתכם ותקרון מפניכם. עשיתם כל כך נחת רוח לבורא עולם כשברכתם את ברכת המזון ואמרתם את 'שלום עליכם' וההגדה של פסח בקול רם ובשמחה, והיה זה היצר הרע בכבודו ובעצמו שהתחפש לאותו זקן וביקש לעקור את ההנהגות התמימות והנפלאות מביתכם ואת יראת השמים מילדיכם, בזכות אשתך הצדקת הצלחתם לעמוד בניסיון וגרמתם לשכינה שתשרה בביתכם.

הדג של המלך

על הפסוק לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם (משלי י"ט, כ"ה) דרשו רבותינו (יעוי' במנורת המאור פרק ת"ת ד"ה ועוד גרסינן שדרש זאת מדנפשיה ונמשכו אחריו בספרי המוסר) לֵץ תַּכֶּה - זה פרעה, וּפֶתִי יַעְרִם - אלו ישראל. הקב"ה הכה את פרעה ומצרים באוֹתוֹת וּמוֹפְתִים בְּאַדְמַת בְּנֵי חָם (מתפילת ערבית-ברכת אמת ואמונה), ועל ידי זה קיבלו ישראל חכמה בינה ודעת שלא לעשות כמעשיהם והתחזקה האמונה שהתרופפה מהם מעט, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (שמות ב', י') - על ידי המכות שהביא ה' יתברך על מצרים חזרה בחזרה אמונת ישראל בה' יתברך, כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם ה' (ירמיה ל"א, ל"ג).

בתחילה פרעה לא היה מוכן לשלח את ישראל, ואף לא היה מוכן לשלם כסף צאן ובקר עבור ישראל שיזבחו לאלוקיהם במדבר, ובנוסף לכך לא הסכים לקבל מכות מאת ה' יתברך והגיב בזלזול ובעזות מצח לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ (שמות ה', ב'), אך לבסוף הוא גם קיבל מכות, גם שילם כסף רב וגם שילח את ישראל.

במדרש מובא על כך מעשה במלך ששלח את עבדו לקנות לו דג, הלך העבד לשוק וראה דג גדול ושמן אך ריחו היה נודף כיון שלא היה כל כך טרי, אולם חשב העבד ואמר בליבו: "המלך לא ירגיש, אתבלן את הדג היטב עם הרבה כמון שום ובצל והמלך לא ישים לב, העיקר שאעשה את ציווי המלך".

קנה העבד את הדג, בישלו והגישו לפני המלך, אך המלך לא היה מסוגל לאוכלו, ריחו הרע היה נודף וחמת המלך בערה בו, וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ (אסתר א', י"ב), זימן המלך את העבד והציב בפניו שלוש אפשרויות לשלם עבור המעשה הנפשע שעשה: או שיאכל את הדג הרע שבישל, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ (עובדיה א', ט"ו), או שיקבל חמישים מלקות על שהעז להגיש לפני המלך דג כזה, או שישלם למלך מאה זהובים.

החליט העבד לאכול את הדג, אך כשהגיע לחציו לא היה מסוגל להמשיך מרוב הסירחון שבו, והקיא את כל מה שאכל, וביקש העבד מהמלך לקבל מלקות במקום אכילת הדג. מיד זימן המלך את השוטר החזק ביותר במדינה, והורה לו שיצליף בעבד מכות נמרצות. כשהגיעו למכה השלושים העבד לא היה מסוגל להמשיך, ואמר למלך שהוא מוכן לשלם את הקנס במקום המלקות. נמצא שהעבד גם אכל מהדג, גם קיבל את המכות וגם שילם את הכסף.

אותו הדבר קרה עם פרעה, משה רבינו הורה לו לשלח את ישראל ובכך יחסוך מעצמו מכות והוצאה כספית, אך פרעה לא היה מוכן, לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ (שמות ה', ב'), ולבסוף גם שילח את ישראל, "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שמות י"ב, ל"א), גם קיבל מכות - וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם ז', ג'), וגם שילם לישראל כסף רב, כהבטחת ה' יתברך לאברהם אבינו - וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית ט"ו, י"ד).

*

בתחילת ההגדה אנו אומרים: "הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא הָכָא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" - ידועה קושיית המפרשים מדוע חזר וכפל את המילה "הָשַׁתָּא הָכָא", ולכאורה היה לו רק לומר "השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין", ומדוע הכפיל לומר בתחילה "השתא הכא", ואח"כ שוב כפל ואמר "השתא הכא עבדי"?

ישנם כמה וכמה ביאורים בדבר (במקום אחר הארכנו בזה יותר), אך אחד ההסברים הוא שיכול להיות מצב שיושבים ישראל על אדמתם אך הגאולה השלימה עדיין לא מגיעה, עדיין מרגישים בסוג של עבדות ומוגבלות מסוימת שלא יכולים לעשות כרצוננו אלא צריכים לשקול ולחשב כל דבר מפחד האומות, ולכן אנו מתפללים ומבקשים לשנה הבאה שנזכה לגאולה השלימה ונהיה בעצמאות שלימה ואמתית תחת שלטונו של מלכנו מלך המשיח, וכל המחבלים והמשטינים יפחדו ויברחו מפנינו, כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְּשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ (שמות ד', י"ט), וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח (ירמיה כ"ג, ו'), וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא (משלוש עשר עיקרים שקוראים בכל בוקר לאחר תפילת שחרית).

את האמונה הזו צריכים אנו להחדיר בנו ובבנינו בלילה הקדושה הזו שבעזרת ה' עוד יבוא היום בקרוב בקרוב שנזכה לראות את ישועת ה' השלימה, ישועת ה' כערף עין, וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ, וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים  אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָשׁ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ (מנוסח ההגדה - ברכת גאל ישראל), במהרה בימינו, אמן.