"איך לא ידעתי", ל"ט - ילדה קטנה בפביאניץ

האוטובוס נוסע ללודז' ונִשמתי בפביאניץ.

לפביאניץ אנחנו לא נוסעות, היא לא חלק מהמסלול המתוכנן של 'נפש'. החלק המתוכנן הוא לודז' הגדולה והמפוארת על בניני האבן המרהיבים שלה ובתי החרושת המתקדמים שהיו לה. האוטובוס נוסע אל עיר החרושתנים ואילי ההון, מתעשיות הטקסטיל והמתכת, שהיו ברשותם רחובות שלמים של בניני מגורים ופמוטות שבת מכסף טהור בגובה מטר, בתי ארמון וחיים נוחים, כמו חלום יפה שאף פעם לא מקיצים ממנו. אבל אני לא רוצה לסוע ללודז' כשעדיין לא הייתי בפביאניץ.

פביאניץ היא פרבר עירוני בשיפוליה של לודז'. אני מנסה לדמיין את האזור הזה לפני שבעים שנה בלבד. מדרכות נקיות וצרות, חצרות מטופחות ועמוסות פרחים, גדרות עץ מסוגננות, בתים נאים, וילדונת אחת זהובת שיער, לבושה בשמלת מלמלה עם צווארון גבוה וגרבי משי לבנים. יש לה נעליים גבוהות הנרכסות בשרוכים עד למעלה ופפיון לבן מהודק לראשה. היא פותחת את הדלת של הבית בזרוע צנומה, מביטה מסביב בעיניה התכולות, ואז קוראת באידיש משהו אל תוך הבית, למאמע שלה. והילדה הזאת הייתה אמא שלי.

אמא שלי. ילדה קטנה בפביאניץ. הילדה התשיעית מתוך אחד עשר הילדים שהיו להוריה, הרב והרבנית הורוביץ, מצאצאי רבי יהונתן אייבשיץ. 

הבית מלא חיים, והומה תמיד מאחים ואחיות נשואים ומן האחיינים הקטנים. תמיד יש בו מאכלים טעימים המתבשלים על הפתיליה וריח של אוכל הממלא את הקירות, את הוילונות הרקומים ואת השעון הגדול בכניסה. רק בקיץ היה הבית משתתק לו. ימים ארוכים הוא היה ממתין בסבלנות עד שישובו כולם מן הנופש בהרים ושוב יתמלא בצהלותיהם של בני המשפחה הגדולה והמאוחדת. 

אמא של אמא שלי, הייתה בת יחידה שאביה חיפש לה חתן תלמיד חכם ומצא את סבא שלי, אביה, רבי יצחק אריה. וכמו בסיפורים ממש, ישב הסבא והגה בתורה וחמיו החזיק אותו על שולחנו, העמיד לרשותו את הבית והאכיל את כל המשפחה הגדולה במשך שמונה עשרה שנה.

בתוך הבית היה מתנגן לו ניגון הגמרא כמו בת קול לחיים עצמם. הילדים היו קמים אל הנעימה הזאת והולכים איתה כל היום. זה היה השיר שהלחינו במיוחד בשביל הבית הגדול בפביאניץ, הבית של אמא שלי. והפזמון תמיד חזר על עצמו: "זאגט די הייליגע גמרא".

הייתי רוצה לנסוע לפביאניץ ולחפש שם את הבית ההוא. היכן שהיו האחיינים הקטנים מגיעים בקסקטים, פאות מסולסלות וחליפות מלח לבנות לכבוד פסח ושרים בקול דק 'מה נשתנה' על כסא העץ הגבוה. היכן שהייתה אמא שלי מביאה חברות לשחק אצלה בבית והן היו אומרות לה: "נאדז'ה, מי קנה לך את הבובה היפה הזאת שפותחת וסוגרת עיניים כמו אמיתית?" והיא הייתה עונה להם: "סבא. סבא קונה לנו הכל".

הייתי רוצה להציץ רק לרגע, להכיר את האחים הגדולים, האחיות הנמרצות והאמא, שהייתה נסיכה יחידה והקימה אימפריה כזאת. הם היו כולם דודים ודודות וסבתא שלי ומעולם לא ידעתי עליהם מאומה.

עד גיל שלוש עשרה עוד פרחו פרחים בחזית הבית, אבל אחר כך שום דבר לא חזר להיות כשהיה והחיים היפים ומלאי המשפחתיות נרמסו תחת צעדיהם של הנאצים הכובשים, ומנגינת החיים הקסומה התחילה לזייף פתאום תווים לא מוכרים, צורמניים, מאיימים.

הגברים נלקחו ראשונים, הצעירים נחטפו ממש מהרחובות ואחר כך הלכו לחפש אותם על פי רשימות בבתים. כמובן שהישיבות נסגרו, וכל הבחורים ירדו למחתרת ונעלמו מעל פני השטח.

המשפחה של אמא הייתה שייכת לחסידות גור, והבית הגדול היה מקום מצוין בשביל מחתרת כזאת. הבחורים, שהיו חברים של אחיה, הסתתרו באחד החדרים ממשיכים שם את סדר הלימוד שלהם עד כמה שניתן, ויודעים שכל יום לא ישוב, וכל יום הוא עוד נס שצריך לנצלו. אמא, הילדה הקטנה בעלת המראה התמים, הייתה התצפיתנית, השומרת, וילדת הכיסוי. היא הייתה משקיפה מן החלון ומאותתת כשהיו חיילים גרמניים נראים באופק. 

ויום אחד, למרות כל הזהירות, זה קרה. ההתראה הייתה קצרה מדי, היא הבחינה בנאצים כשהיו קרובים כבר מדי אל הבית. וכשהעבירה את האות, נפוצו הבחורים כמו ברק מן החלונות למקומות המסתור שלהם. מלבד בחור אחד ששמו היה פרנקנטהל. הוא לא הספיק להתנדף ולכן נדחק בתוך ארון הבגדים הגדול. הנאצים פרצו אל הבית, ערכו בו חיפוש ומצאו את הבחור המצטנף בארון. הוא נגרר עימם באכזריות, והם יצאו עם שללם החי מן הבית. מאז נעלמו עקבותיו...

כולם ביכו אותו, ואת גורלו הנורא, את החיים הצעירים שנגדעו פתאום. אבל ירד על הבית. אמא ייסרה את עצמה, היה עליה להיות ערנית יותר. היא הלקתה את עצמה שוב ושוב, אולי הבחור היה יכול להספיק לברוח.

ימים רבים לא נשכח זכרו מלב וכל החבורה התהלכה כשצלו הכבד מרחף עליהם.

אחר כך, בצלסהיים, כשהסתיימה המלחמה והעקורים ניסו להתאושש על אדמת גרמניה אמא שמעה שקוראים בשמה. היא הגיעה במרוצה, חסרת נשימה. האם מישהו מהמשפחה הגיע. האם מישהו בכל זאת ניצל?

הבחור החסידי שעמד מולה לא דמה לאף אחד מהאחים שלה. רגע אחד נוסף עבר עליה במבוכה ואז היא קראה בתדהמה. "פרקנטהל! זה אתה?!"

כן, זה היה הוא. היחיד מכל החבורה שנותר בחיים. כולם נהרגו, ודווקא הוא שרד. בא לספר על נפלאות דרכי האלוקים, אשר חשבה לטובה. לימים היה בנו, הרב יששכר פרקנטהל, ראש עיריית בני ברק, והמשכנו לשמור עימו על קשר עד יומו האחרון והוא היה אומר לאמא: "מביתכם הוצאתי לחיים".