ציביה ענת: "אחרי שנה של אורות הרגשתי את ה'בום' הגדול"

"ילדה חילונית תל אביבית הנראית כלפי חוץ נראית כ'רגילה', אך בפנים הנשמה האלוקית שלה מחפשת את הקרבה לבורא עולם". כך, במילים אלו מגדירה ציביה ענת הירש את שנות ילדותה, לפני כ-30 שנה. "באותן שנים לא ידעתי כלום על המסורת", היא מציינת, "אבל מה שכן ידעתי, זה שאני אוהבת מאוד את אומניות הבמה – שירה, דרמה, מחול ומשחק, אלו דברים שדיברו אליי יותר מכל. כשהייתי בת 13 טסתי עם ההורים שלי לשליחות בארה"ב. זו הייתה נקודת ציון מאוד משמעותית עבורי, כי בדיוק הייתי בגיל ההתבגרות בו התעצבה האישיות שלי, וכל השאלות החלו לפעם בתוכי. מצאתי את עצמי לומדת בארץ זרה, אמנם בתחילה בבית ספר יהודי, אך בהמשך בבית ספר 'רגיל', עם כ-60% תלמידים כושים. זה היה עבורי הלם תרבותי ממש. אמנם אחרי שנתיים חזרנו לארץ והמשכתי במסלול הרגיל, אבל אני חושבת שהשאלות העיקריות החלו לפעם בי באותם ימים בהם הייתי בחו"ל. הרגשתי שיש הבדל כל כך גדול ביני לבין האחרים, ולא ידעתי להסביר לעצמי מה באמת מייחד אותנו כיהודים ומדוע אני לא מרגישה שיש לי קשר לזה".

(צילום: shutterstock)

"בתוך שנה התחולל השינוי הגדול"

גם כנערה המשיכה ציביה ענת לפתח את תחביבי הבמה שכל כך אהבה. "במשך שנים רקדתי ריקודים מכל הסוגים, בעיקר בלט קלאסי ומודרני, עברתי את הבגרויות בהצלחה ובתקופת הצבא הופעתי עם להקת תיאטרון  מפורסמת. אחרי סיום הצבא היה לי חלום גדול - להתגורר בתל אביב ולהתמקצע בתחומי אומנות הבמה, ההורים שלי לא התלהבו, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי מתגוררת בדירה בתל אביב, עם חברות שכולן אומניות, ודווקא אז, כבחורה צעירה בת עשרים ואחת, התחלתי להרגיש את הצורך שלי בחיפוש רוחני. זה היה משהו שהגיע מתוכי. אני חושבת שהוא בעבע שם במשך שנים, אבל אז, באותם ימים, הוא התפרץ החוצה".

באחד הימים, כשציביה ענת הייתה עסוקה בחיפושים אחר האמת ובגישושים שונים, היא נתקלה בספר יהדות שריתק אותה, ובעקבותיו היא החליטה ללכת למרכז שהוקם ברחוב שינקין בתל אביב שהציע סדרת שיעורים ביהדות. "מהר מאוד הבנתי שמצאתי את מה שחיפשתי", היא מסבירה, "והאמת היא שמבחינתי זה היה מאוד מפתיע, כי אמנם ידעתי שאני מחפשת את האמת, אבל לא העליתי בדעתי שהחיפוש הרוחני שלי יוביל אותי דווקא לדוסים השחורים מבני ברק".

אלא שהמציאות המפתיעה טפחה על פניה במלוא העוצמה. "ככל שהשתתפתי ביותר שיעורים, כך התחלתי להבין שהיהדות היא לא רק בגדר המלצה, אלא היא גם דורשת ממני ומחייבת אותי. כך התחלתי לשמור שבת ולהקפיד גם על דברים נוספים. לחברותיי שהתגוררו איתי בדירה הסברתי שאני לא הולכת להיות פנאטית, ובאמת, עדיין לא הייתי יציבה והרגשתי שאני לא פה ולא שם. אבל אחרי תקופה של התלבטות הגעתי להחלטה משמעותית – אני עוברת ללמוד ב'נווה ירושלים'".

המעבר הזה הוא שחולל את השינוי העיקרי בחייה. "פתאום הייתי עם עוד המון בנות שחוו כמוני תהליך של חיפוש אחרי האמת, התחזקנו יחד ושמענו שיעורים, ניסינו להתרומם ולגלות עוד ועוד דברים על העולם שלא הכרנו. בשלב מסוים עברתי למדרשת נתיב בינה, ובאותם ימים חברה טובה שלי הציעה לי שידוך – בחור חוזר בתשובה, שהפך ברבות הימים להיות בעלי. נפגשנו כמה פעמים, ומהר מאוד החלטנו שאנו רוצים לסגור את השידוך".

איפה ההורים שלך היו במהלך כל התקופה הזו? איך הם הגיבו לשינוי שעבר עלייך?

"להורים שלי היה מאוד קשה", מודה ציביה ענת, "בהתחלה הם היו בעיקר מבוהלים מהמחשבה על כך שיש אנשים שרוצים לחתן את הבת שלהם ושאני עומדת להיות אישה מסכנה עם המון ילדים. בשלב מסוים הם הבינו שאין ברירה, אך עדיין היה להם קשה להשלים עם המציאות. הקב"ה עזר שאחרי שערכתי היכרות מסודרת ביניהם לבין בעלי, הם הוקסמו מהאישיות שלו, הם גילו אדם מקסים, מתחשב ומכבד, שהעניק להם תמיד את התחושה שדעתם חשובה לו יותר מכל ושהדבר האחרון שהוא רוצה זה לפגוע בהם חלילה. לאט-לאט הם למדו לקבל אותנו, עם כל השוני ונוצרה בינינו הבנה".

(צילום: shutterstock)

"ה'בום' הגדול הגיע בהמשך"

את מתארת תהליך שנשמע לכאורה פשוט. תרשי לי לשער שהוא היה הרבה יותר מורכב...

"האמת היא שדווקא תהליך החזרה בתשובה היה מבחינתי מאוד חלק ופשוט", היא משיבה בכנות, "מהיום בו התחלתי לשמוע את השיעורים ועד שהתחתנתי עברה פחות משנה, ובמשך כל התקופה הזו היה ברור לי לגמרי להיכן פניי מועדות ומהם השלבים הבאים שעליי לעבור. דווקא נהניתי מהתהליך, השבתות עם הבנות במדרשה רוממו אותי, ההיכרות עם בעלי, החתונה, הכל היה מאוד מיוחד ומעצים, חוויתי ממש שנה של אורות. זה לא שלא היו קשיים, כמו למשל בהחלפת הבגדים ובכיסוי הראש, אבל אחרי זמן קצר התרגלתי ולא הרגשתי שיש כאן ויתור גדול. הרגע בו הרגשתי את ה'בום' הגדול היה כשנולדה בתי הבכורה שנה אחרי החתונה. פתאום מצאתי  את עצמי עם מחויבות מלאה ואמתית של להיות אמא ללא הפסקה, מה שלא פשוט כלל וכלל".

רוב הנשים בעולם חוות את המעבר לאימהות ומצליחות להתמודד. איך את מסבירה שדווקא זה התקיל אותך?

"אני חושבת שהדבר שהקשה עליי הוא בעיקר השינוי הדרסטי בתכניות – אם הייתי נשארת במצבי הקודם, סביר להניח שלא הייתי מתחתנת ומביאה ילדים לפני גיל שלושים, כשיש לי מקצוע ברור ועבודה מסודרת. כאן מצאתי את עצמי פתאום שנה אחרי החתונה, עוד לא בת 22, כשאני חובקת בת בכורה, ללא שום מקצוע. בנוסף, התגוררנו באותם ימים בצפת, ללא משפחה באזור. בעלי למד בכולל, לא הכרנו אף אחד ולא קיבלנו שום הדרכה. הרגשתי שהחיים נופלים עליי ב'בום' גדול וממש לא הייתי מוכנה לכך".

ציביה ענת מציינת כי באותם ימים הדבר היחיד שחיזק אותה זו האמונה. "האמנתי שאלו הם הדברים שעליי לעבור בחיים, ושהקב"ה שליווה אותי והוביל אותי עד לכאן, ימשיך וילווה אותי גם הלאה. כיום, יותר מ-20 שנה לאחר מכן, אני יכולה להעביר מסר לכל מי שחוזר בתשובה, שחשוב לדעת שהתהליך שהוא יחווה אף פעם לא יהיה זהה לשל אחרים. כי כל אחד עובר את הדברים בצורה שונה, ונתקל בקשיים אחרים. יש כאלו שקשה להם בהתחלה, ויש כאלו כמוני שמגלים את הקושי דווקא בשלבים המתקדמים יותר. חשוב שכל אחד יתקדם בקצב שלו ובדרך שלו, עם אמונה חזקה בצדקת הדרך".

גם אחרי שבתה הבכורה גדלה מעט ונולד הבן השני עדיין לא הרגישה ציביה ענת שהיא הגיעה אל המנוחה. "הפכתי לאמא יותר מנוסה, אבל נדרשתי להתמודד עם מחלה לא קלה שתקפה את בני והמון אשפוזים בבתי חולים. היו רגעים קשים מאוד, הרגשתי לפעמים שאני כמעט מתמוטטת, אבל גם כאן האמונה המשיכה להחזיק אותי. הרגשתי לאורך כל הדרך חיבור גדול מאוד להקב"ה. האמונה שלי לרגע לא נחלשה בגלל הקשיים, אלא להיפך - הרגשתי מבורכת. לא היה יום בו לא הודיתי להקב"ה על כך שזכיתי להתחתן ולהקים משפחה, שיש לי ילדים מדהימים ושאני קרובה ליהדות. הייתה לי גם מודעות כל הזמן לכך שאני נאלצת להתמודד עם ניסיון, אך הבנתי שזה מה שהקב"ה דורש ממני כעת וזה מה שמוטל עליי".

כיום, כשהיא מחזקת נשים אחרות, מציינת באוזניהן ציביה ענת שוב ושוב כי חשוב לזכור שבעבודת ה' יש רגעים מאוד שמחים ומעצימים, אך יש גם רגעים של ניסיונות וקשיים. "התפקיד שלנו הוא גם ברגעים של קושי, לקחת מהימים הטובים שמחה ואמונה, להבין שאנחנו מתמודדים עם ניסיון וזה יעבור, ואם קשה – אז משנסים מותניים, מהדקים חגורות ומורידים את הראש, כשזוכרים תמיד – שהכל לטובה".

ומה עם חלום הבמה שתמיד ליווה אותך? האם את מממשת אותו?

"בשנים הראשונות שאחרי הנישואין לא מימשתי אותו כלל, כי התחושה שלי הייתה שזה בלתי אפשרי ולא מתאים לאישה חרדית. באותם ימים לא היו מוכרים מופעים של זמרות חרדיות לפני נשים, כך שבכלל לא היה על מה לדבר. רק כעבור כמה שנים התחלתי לחזור אט-אט לתחומים האהובים עליי, וכיום אני עוסקת בכך לעתים קרובות. אני יוצאת למופעים, מספרת את סיפור התשובה שלי ומחברת את הנשים לשמחה ולאמונה. אני מרגישה שהמופעים האלו גורמים לתרומה הדדית, כי כולנו מרוויחים מכך – גם אני מתחזקת מהנשים שסביבי וגם הן מתחזקות ממני. בעיניי זהו ממש שידוך מושלם".