תובנות קורונה: מגדל בבל הגלובלי – קרס

דקה לפני שיימצאו החיסון המונע או מרקחת התרופה למכה; שעה קלה בטרם יזכה מדען זה או אחר לתהילת-עולם, או תורם על נס רשות מחקרית שתורעף במלגות "מצוינות חדשנית" ומשאבים אין-קץ; רגע קט לפני שמנהיגים וראשי-הקהל ירעימו: "ניצחנו בזכות החוסן הציבורי ומנהיגותנו האמיצה"; שנייה לפני שנוריד מסיכות, נשיל כפפות, ונרוץ להוציא מזומן כדי לנשום שוב "קצת אויר" בברצלונה או במילאנו – מה ננחיל לעצמנו ומה נפנים מ"זמן האיכות" שנכפה עלינו? מה ניקח הלאה, כקורבנות בפוטנציה או כניצולים בפועל – ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין, עני ועשיר גם יחד?

להלן הצעה צנועה.

*

לאחר שהובאה על מצרים המכה השלישית – מכת הכינים, כבר הודו החרטומים בפני פרעה, כי "אצבע א-לוקים היא" (שמות ח, טו). בתרגיל לוגי פשוט, מאחר שהקורונה מזערית בהרבה מן הכינים, הרי אף היא – מקל וחומר ובסבירות גבוהה, 'אצבע א-לוקים'. עד כאן יפה ולא מסובך, ונראה שאין בר-דעת או חרטום לחלוק; רק "בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת" (תהלים צב, ז). ואכן, לא מעט 'חרטומים' בני זמננו, כבר מפנים אצבע מחכימה לעובדה, שהמילה 'קורונה' קרובה, או ממש זהה, בשפות הלטיניות, למילה 'כתר', ומוצאים סיפוק לא מבוטל בביסוס התובנה המתבקשת, שהנגיף מעיד, אפילו בשמו, על פועלו של מלך-עולם. אך בכך לא די – אז כהיום; נתקדם שלב: טרם האיום במכה השמינית – מכת הארבה, כבר התריעו והטיחו עבדי פרעה בפני מלכם, הואיל והמשיך לעמוד במריו: "הטרם תדע כי אבדה מצרים?!" (שמות י, ז). ונראה, כי את שתי הקריאות של חרטומי פרעה ועבדיו אליו, יש לצרף אפוא למאמר תכליתי אחד: "אצבע א-לוקים" הובילה, בכוונת מכוון, לאובדן מצרים! מצרים – מעצמת-העל של אותה העת, על שליטיה האדירים בממון ובעוצמה, אשר ייצגה את פאר ההישגיות האנושית בתבונה ובכישוף, בחומר ובבניין, אבדה – כפי שמתואר בפרוטרוט ומתועד לעד לעיני כל-חי – מפני "אצבע א-לוקים".

האימפריה הפרעונית המעטירה לא הייתה הראשונה לשמש מודל להעמדת תבונה אנושית סוררת על חולשתה. קדם לה מפעלו של נמרוד – נכדו של חם ונינו של נח, מלכה של בבל, אשר הגה והוביל את המיזם הרב-לאומי של "מגדל בבל". נמרוד מתואר כמי שהיה הראשון להיות "גיבור בארץ", אב-הטיפוס של "גיבור הציד" (בראשית י, ח-ט) – עז פנים וממולח, דמות המושל הרודף באכזריות שררה וכוח, שהיה צד את הבריות ומטעה אותן לפנות אחריו ואחר גחמותיו. את מפעלו חוצה-הגבולות – בניית עיר קוסמופוליטית שבמרכזה מגדל ש"ראשו בשמים" (בראשית יא, ד) – מכר להמון תחת הכותרת "נעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ" (שם), מתוך מטרה לכנס את כלל האנושות, מכל הארצות, ולמלוך עליה במקום אחד, בדרכי שלום ואחווה לכאורה. זאת, בניגוד חזיתי ומפורש למצוות הקדוש-ברוך-הוא, אשר הורה את בני נח לאחר המבול, לפוץ על פני כל הארץ ולמלא אותה (בראשית ט, א).

הפרויקט הבבלי הגאוותני, אליו התכנסו כלל האומות של אותה העת, התבסס על שעבוד מתוחכם של מיטב המוחות והמשאבים, לשם ייצור החומר והלבנים הנדרשים למימוש המפעל ההנדסי האדיר, תוך ביטול הגבולות בין העמים והשתתת משטר של "עבדות מרצון" של הפרטים כולם, לטובת המטרה המקדשת כל אמצעי. המיזם האימתני, אשר עמד על פתחה של ההיסטוריה האנושית, נוטרל לדיראון עולם על-ידי התערבות א-לוקית ישירה, על דרך של הפצת האנושות על פני כל הארץ, תוך הפרדת המין האנושי ללשונות ולאומים נטועי-טריטוריה מוגדרת. מהלך זה – המהווה את היסוד לסדר הגיאו-פוליטי המוכר לנו מני אז, תועד כמוצא אחרון ומתחייב מפני מפעלו של נמרוד לניתוק האדם מבוראו, ולהובלת המין האנושי לכדי אובדן כיוון מוחלט, המבוסס על האלהת האדם (המנהיג ...) והישגיו החומריים כתכלית הקיום בארץ.

*

אף בעידן הפוסט-מודרני, הורגלנו לחיות, הלכה למעשה, בעולם ללא גבולות, ההולך ומתבסס ככל שמתפתחת ההישגיות האנושית החומרית. "בכפר הגלובלי" אין עוד קרוב או רחוק; הכול "קרוב" –  רק יותר או פחות; אין, כך נטען, עוד משמעות של ממש למעגלים הסמוכים – הלאום, המולדת, הטריטוריה התחומה. "אזרחי העולם" נהנים מאפשרויות בלתי מוגבלות, מלהיות הרגע כאן ובעוד מספר שעות במרחק של אלפי קילומטרים – וירטואלית או בפועל, לחוות גירויים ולצבור התנסויות בלתי נדלות; לטעום, לשמוע ולדעת הכול, ולאתגר בעוד רגע, או למצער ביום המחר, את המוכר לנו מאמש; יכולות התנועה, הידיעה והבחירה הבלתי מוגבלות נוסכות בנו תחושת כוח משכרת, המאפשרת להטיל ספק בכל ובכולם; מה "שאני חושב" או ש"נראה לי" – בלתי מאומת, שטחי או מתעתע ככל שיהיה – הוא מה שקובע לגביי כאן ועכשיו, הגם שמחר בהחלט ייתכן שאחשוב אחרת, שכן "it's all about me".

ומשהפך ה"אני" למכנה המשותף הנמוך ביותר למרבית באי-עולם, הפכו מושכלות היסוד עליהן גדלנו ליחסיות בלבד, ועימן המוסר והאמת, שאותן החליפו "אמיתות" – רבות ויחסיות, המנתבות חיים המונחים בפועל על יסוד הספק. משהפך ה"גלובלי" לבסיס ההזדהות של היחיד, הוסרו מעליו המגבלות והמחויבויות של הקרוב והסמוך אליו – ה"מקומי", ה"ציבורי", ה"לאומי" וה"א-לוקי", והוא נותר חופשי לפעול, כביכול, על בסיס תובנותיו המוגבלות; האדם הפרטי – ה"אני" – הפך, בחסות הגלובלי, הבלתי מחייב והמשתנה חדשות לבקרים, למרכז ההוויה ולתכלית הקיום. אכן, נדמה שכך הם "החיים היפים" בעולם נעדר הגבולות בין מדינות ובין דעות, בו קרמו עור וגידים משנתו ומיזמו של נמרוד – אך הפעם על פני תבל ומלואה, שהפכה רובה ככולה, בחסות ההישגיות האנושית, אותה כך נדמה "דבר לא יעצור", ל"מגדל בבל".

*

ולפתע – "אצבע א-לוקים"!

התערבות ישירה, קלה וזעירה, בלתי נראית ונעלמה – לא מבול, לא טילים, לא טרור ולא אטום – המשנה באחת את האג'נדה כולה. הספק הגאוותני שהורגלנו להטיל בכל ובכולם, הנובע מעמדת-כוח שסיגלנו לעצמנו, מפנה את מקומו לספק מסוג אחר, שונה: חוסר-וודאות משתקת, הנובעת מתחושה ברורה של איבוד-שליטה. שם המשחק החדש: סגר ובידוד; הסתגרות והפרדה, בכל המעגלים. אמנם הבעיה מוגדרת כגלובלית (למעלה מ- 160 מדינות, ועוד ה"אצבע" נטויה), אך הפיתרון ההולך ומתחוור עד מהרה הוא דווקא ברמה הלאומית-ציבורית-אישית. הסרת הגבולות – שהיוותה את המקור לתחושות החופש והשחרור שלנו, "אזרחי העולם", הופכת עד מהרה לאחד ממקדמי-הסיכון המרכזיים, והסגירה ההרמטית של הגבולות הלאומיים הופכת, במקום שיתוף הפעולה הבין-מדינתי, לאחת מדרכי ההתמודדות המרכזיות – גם ביחס למיזמים העל-לאומיים היותר יומרניים (כאיחוד האירופי), שהוקמו בדיוק על יסוד תובנת עדיפות ההתמודדות הרב-לאומית עם אתגרים חוצי-גבולות. אכן, קרס "מגדל בבל", או למצער, הושעה זמנית, והתבונה האנושית נסוגה, לפחות לעת עתה, מפני אויב בלתי נחזה.

המהלך ברור: המעגלים שבים ונסגרים, שבים ומתכנסים, ועימם מושכלות היסוד. אין פגיעה בצומח, בחי, בקרקע או בתשתיות; הפגיעה היא ישירה וממוקדת בנו – באדם, ב"אני", כך שאין הבדל או עדיפות לזה או לאחר, יהיו מאפייניו הסוציו-אקונומיים אשר יהיו. אין חסין וכולם שווים בפני "אצבע א-לוקים", ועם סגירת הגבולות והדלתות כולם נדרשים להתכנס למעגלים החוזרים ומתבהרים, כבכל שעת מבחן ואמת, כחבלי ההצלה האמיתיים שלנו; לשוב למולדת או למדינת האזרחות, ומשם למקום התושבות, לעיר, לקהילה, לבית ולמשפחה הקרובה; ואם לא מרצון, אזי במוקדם או במאוחר – בגירוש או בכפיה. פעולות היסוד האנושיות וההתנהלות החברתית – היסודות לכוחנו ולגאוותנו, הופכות למוגבלות, ויתרה מכך – אף למאיימות על זולתנו: המגע, הנשימה, הדיבור הישיר, ועצם הנוכחות, ועימן מתפוגגים כוח היצרנות ויכולת התגובה הבלתי אמצעית לזולתנו.

ובעיקר: אין לאן לברוח! לא לסרט, לא לחברים, לא לים, לא למסעדה, לא לקניות ואפילו לא לעבודה; לא מהשכן, לא מהקרובים, לא מהמשפחה, ואפילו לא מעצמנו; וגם אם הדלת נפתחת בחשדנות ובחשש, אנו מחויבים להפנות את תשומת הלב והדאגה למעגלי ההזדהות הקרובים – למשפחה שבדלת ממול ולבן-הבית המבודד בחדר הסמוך (תזכורת משודרגת, במתכונת מאווררת, לחדר האטום מזמן מלחמת המפרץ – תקופה שהדמיון בינה לבין תקופתנו זו אף הוא מעורר למחשבה עד כמה הופנם הלקח מאז ועד עתה); אנו נאלצים, בלית ברירה, להרים עיניים, סוף-סוף, מהמסכים – נייחים או ניידים, ולהתחשב במה שקורה עם האנשים הנושמים שמסביב, כי זה מה שבאמת חשוב וקובע. וכשאנו נותרים ערומים מכל השוטף והיום-יומי, מכל מסיח-דעת ומכל בילוי מפיג, מגיע הגרוע והמאיים מכל – יש לנו זמן ומרחב להתבוננות, רחמנא ליצלן! וכאמור, לא התבוננות במסך, משם לא תבוא הישועה. אכן, הגבולות והדלתות נסגרו, אך תמורתם נפתחים הראש והלב, ואפשר – בשקט, ללא קול, ובמלוא הצניעות, לשוב ולשאת עיניים למעלה, מן המסך "אל ההרים", להתפלל ולתהות באמת ובתמים, "מאין יבוא עזרי" (תהלים קכא, א).