סיון רהב מאיר על חסד של אמת בימי קורונה

1. אחרי פסח שמח. אי־אפשר כבר לומר אחרי קורונה שמח. זה עדיין לא נגמר, למרות שהייתה תחושה שאחרי החגים יתחדש הכל. הסכמנו להקפיא את חיינו עד אחרי פסח, אבל בואו נודה – עכשיו נמאס לנו. והתחושה הזאת מסוכנת מאוד.

אנשים שנמאס להם שומעים על ליל הסדר של נתניהו וריבלין, משווים אותו לסדר שבו סבתא שלהם נשארה לבד, ומתחילים לזלזל. אנשים שנמאס להם דואגים מבעיות פרנסה ומהילדים שבבית – ומתפוצצים שלא מספרים להם עד מתי. אנשים שנמאס להם לא ימשיכו להקפיד על מסכות, שטיפת ידיים וכפפות.

הממשלה צריכה להרוויח מחדש את האמון שלנו. היא קיבלה אותו בשפע בחודש האחרון, וצריך עוד. קודם כל, נדרשות הרבה יותר אינפורמציה ושקיפות. הרבה יותר תוכניות יצירתיות ואופטימיות, הרבה יותר מענקים ויוזמות חכמות לעזרת עסקים קטנים, לעצמאים, להורים לקטנטנים, לקשישים. שמשרד החינוך יספק תשובות, שהביטוח הלאומי יהיה הכי זמין בעולם, שנתניהו יישב בשידור חי בפייסבוק חמש שעות ויענה לנו.

אבל נתניהו (וגם גנץ) זה לא מספיק. אולי צריך להקים את מועצת גדולי הקורונה. מובילי דעת קהל, מקצועיים ומוערכים, מכל המגזרים. שיתווכו, ירגיעו, יהוו דוגמה אישית. פשוט אסור שיימאס לנו.

2. בעתיד יוקמו מוזיאונים לזכר הקורונה. בסין, בארצות־הברית, באיטליה. יש כל כך הרבה מה להנציח וללמוד מהרוח האנושית המתגלה כעת. בטח גם מוזיאון יהודי יוקם. הוא יתעד שמירה על הגחלת לא מול נאצים או קומוניסטים, אלא מול וירוס. יסופר שם על חופות ובריתות עם עשרה אנשים, על שיעורי תורה המוניים ב"זום", על מיליונים שיצאו לשיר יחד "מה נשתנה" במרפסות, ואולי גם הסיפור הזה מארצות־הברית ייכנס לשם:

משה גרונוולד, ניצול שואה ששרד את אושוויץ ואת צעדות המוות, נפטר בברוקלין מנגיף הקורונה. למשפחתו נאמר שההלוויה תתקיים בעשר בבוקר, וקומץ קרוביו אכן הגיע. בעודם אומרים פרק תהילים ליד הקבר הטרי, ניגש קברן ואמר להם: "אני מצטער, הוצאנו את הארון הלא־נכון. חכו כאן בזמן שאני מביא את הנפטר גרונוולד".

נכדתו, חיה מימון, סיכמה את החוויה כך: "התעצבנתי נורא. לסבא היקר הגיע הרבה יותר. עצוב שהוא נקבר כמעט לבד, בלי הלוויה מכובדת ושבעה הולמת. הייתי כל כך נסערת כששמענו על הטעות, שהתחלתי לצחוק ולבכות בוזמנית. לא האמנתי שאני חיה בתקופה שבה יש כל כך הרבה גופות, שהקברנים מתבלבלים. אבל אז גילינו את המשך הסיפור: הנפטר השני היה 'מת מצווה'. אדם שלא הותיר שום קרובים. החובה לקבור אותו, על פי ההלכה, היא של הקהילה כולה. הוא נפטר בדירתו, ונמצא רק כמה ימים לאחר מכן. והנה, בניגוד לכל היגיון, הוא סיים את חייו בהלוויה יפה עם מניין. סבא הרי תמיד ברח מהכבוד ולא רצה את אור הזרקורים וההוקרה הציבורית. החסד שלו והיחס שלו כלפי הזולת לא ידעו גבולות. אני יכולה ממש לדמיין את סבא צוחק בשמיים כשהוא רואה איך לחסד שלו באמת אין גבולות. כאילו הוא אומר לנו: גם במותי הצלחתי לתת כבוד למישהו אחר".

3. חז"ל כותבים שצריך להספיד אדם כראוי. לדאוג שאחרי פטירתו נאמרות עליו המילים הנכונות. אבל אנחנו פשוט לא מספיקים. כל כך הרבה דמויות יקרות הולכות לעולמן. השורות הבאות הן ניסיון פעוט להאיר דמות אחת. כך כתב לי הדי גולדשמידט:

"רומי כהן, הדוד האהוב שלי, הפרטיזן, המוהל – הלך לעולמו בגיל 91. אדם מהסוג שכבר לא מייצרים היום. כל שנייה בחיים שלו נוצלה. הוא כמעט לא ישן, וכשהיה ער – לא היה רגע שלא עשה בו משהו. כל הזמן אקשן. כל הזמן תחושה ששעון החיים מתקתק, ושיש משהו, משהו גדול, משהו חשוב מאין כמוהו, שצריך להספיק.

בגיל 13, בשואה, עזב את המשפחה באירופה והצטרף לפרטיזנים. התפקיד שלו היה לזייף תעודות. הוא היה מתגנב בלילה למשרדי האס־אס וחותם על תעודות ומסמכים בשמו של מפקד הגסטאפו. בבקרים היה מעביר את המסמכים המזויפים ליהודים במסתור שחיו בזהות של לא־יהודים. במקביל העביר להם כסף עבור שכר דירה ומזון. במשך חודשים הציל כך 54 משפחות, עד שהנאצים גילו שמישהו פורץ להם למשרדים. הוא החליט לזייף לעצמו את התעודה האחרונה – תעודה של קצין אס־אס עם מסמכים שמספרים שהוא הולך לרגל אצל הפרטיזנים ביערות. זה עבד. הוא היה מספר לנו בסיפוק איך ברכבת, כל נאצי שבדק את המסמכים המזויפים שלו הצדיע לו במועל יד ובירך אותו ב'הייל היטלר'.

"אחרי הנאצים הגיעו הקומוניסטים, ורומי שוב ברח, הפעם לאמריקה. הוא נכנס לעסקי הנדל"ן, בנה חלקים גדולים משכונת סטטן איילנד, ידע להסתדר היטב גם עם המאפיה האיטלקית ואפילו הפך לבורר בסכסוכים ביניהם. כשהייתה מתיחות בין יהודים לשחורים בברוקלין, הוא הקים ארגון הגנה יהודי.

"רומי עשה עסקים אפילו עם הקדוש ברוך הוא. לו ולאשתו לא היו ילדים. הוא החליט להיות מוהל, כדי לקיים מצווה שרק אבא יכול לקיים. הוא מל עשרות אלפי יהודים בחינם ברחבי העולם, והתרגש במיוחד בבריתות של גרים. הוא חש סגירת מעגל: פעם יצר ליהודים זהות של גויים, ועכשיו – הוא נותן לגויים זהות של יהודים.

אי־אפשר לסכם את כל פעילויות הצדקה והתורה שלו, ומצד שני אי־אפשר לסכם גם את הפלגות הסקי איתו בים ואת הנסיעות המשוגעות ברכב הספורט שלו.

"הנגיף הבלתי נראה הכריע את הדוד הגיבור שלי. אבל אני בטוח שגם עכשיו הוא לא עוצר, וגם שם בשמיים נלחם כדי שזה ייפסק".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".