במחשבה תחילה לפרשת שמיני: הבכי העז של הרב שלא יכול לעזור למחלל-שבת

"שלום", פתחתי את השיחה עם העובד בחנות המדפסות. "המדפסת שלי תוקעת לאחרונה יותר מדי דפים. הדיו נמרח והכל יוצא לא ברור. כמה יעלה לי להביא אליכם את המדפסת לשירות תיקונים?".

"עלות בדיקה היא 200 שקלים", השיב העובד באדיבות. "אבל אני מציע לך לעיין בחוברת ההוראות ולנסות לבצע את התיקון בעצמך. אם זה לא ילך - תמיד תוכל לחזור אלינו".

"אני לא מבין", התפלאתי. "הבוס שלך יודע שאתה מציע ללקוחות לתקן בעצמם ואתה מפסיד לו כסף?".

"האמת היא שזה רעיון של הבוס בעצמו", התנצל העובד, "אנחנו בדרך כלל עושים הרבה יותר כסף מתיקונים כשאנשים מנסים לתקן את המדפסת בעצמם"...

* * *

"ואל בני ישראל תדבר לאמור", מצווה משה רבנו את אהרן הכהן בתחילת פרשתנו, "קחו שעיר עיזים לחטאת".

המילה "לאמור", משמעותה להעביר את הדברים הלאה, לאחרים. אולם אם אהרן הכהן מצווה על ידי משה להעביר את הדברים לישראל - למי יעבירו הם הלאה?

זאת ועוד, המילים "תדבר לאמור", הן כפל לשון. מדוע יש צורך בשתיהן בזו אחר זו?

"רחמנות על יהודים", נאנח הגאון רבי אליהו לופיאן. "אולי נחזור? אני לא יכול לראות אותם מחללים שבת בנסיעה ברכב".

הגאון רבי משה אהרן שטרן, לימים משגיח בישיבת "קמניץ", שהתבקש ללוות באותה שבת אחר הצהריים את המשגיח רבי אליהו לופיאן לישיבת "חברון" לתפילת מנחה של שבת, הציע: "אולי כדאי להזדרז בדרך במקום לחזור? הרי כבר עברנו את רוב הדרך".

רבי אליהו נאנח אנחה שוברת לב, ובצער רב הסכים. ניכר היה שהקושי לראות יהודים עוברים על רצון ה' כואב לו עד עמקי הנפש.

ניסה הגאון הישיש להחיש את צעדיו כדי לא לראות יהודים מחללים שבת, אולם באותו רגע עצר לידם רכב וראשו של צעיר השתרבב ממנו וביקש בעברית צחה הַכְוָונה: "איך מגיעים לרחוב יפו?".

במקום לקבל מענה, ראה הנהג לתדהמתו את היהודי המבוגר פורץ בבכי עז. תוך שרבי אליהו נשנק מבכי, אמר לנהג: "איך אוכל לומר לך דבר שאסור לך לעשות בשבת? הלא יהודי אתה ויהודי מצווה לשבות.

"מצד שני", הוסיף הרב לופיאן לתנות את צערו בדמעות באוזני הנהג הנדהם, "איך אוכל להימנע מבקשת עזרה כאשר יהודי מבקש???".

רגעים ארוכים של דממה נקפו. בהם נשמע רק בכיו של רבי אליהו לופיאן נישא ברחוב.

לפתע יצא היהודי מן הרכב. הוא ניגש אל רבי אליהו בהכנעה ובלב נרגש אמר: "אמא שלי צועקת עלי כל שבת שאני מחלל שבת. גם יהודים אחרים בשכונתי מוכיחים אותי תמיד בלשון קשה על כך שאינני נמנע ממלאכה ביום השביעי.

"מתוכחות, רבי, אינני מתרגש כבר. אולם תוכחה כזו כנה ואמיתית כמו שקיבלתי מכם, מעודי לא שמעתי. בטוח אני שהרב מתכוון לטובתי. ובכן, מבטיח אני: מהיום והלאה לא אסע עוד בשבת"...

רבנו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש, לומד פשט מדיוק לשון הפסוק, אנו נביא חלק מדבריו בלשוננו. אך לפני שהוא מבאר את כפל הלשון, הוא שואל שאלה קודמת יותר: מדוע בכלל משה מצווה להגיד לאהרן לדבר אל בני ישראל? מה פשר שרשרת זו בהעברת דברי ה' אל בני ישראל.

הסיבה היא, מבאר ה"אור החיים", משום שאהרן הוא זה שעשה עבור את ישראל את העגל, לפיכך הוא זה שצריך ליטול חלק בתיקונו. הוא יצווה אותם על קרבן החטאת שיכפר על חטא העגל.

ובשתי לשונות נצטווה אהרן לדבר אליהם: "תדבר לאמור", האמירה כאן, אין משמעותה להעביר את הדיבור הלאה. אלא אהרן נצטווה להעביר את ה"דיבור" הקשה, התוכחה לישראל - על שחטאו בעגל - בלשון רכה, "לאמור".

למה בלשון רכה אם הם חטאו? יען כי על ידם הוא נבחר לכהונה ועלה לגדולה.

* * *

להוכיח לפעמים זו לא רק מצווה, אלא אף חובה. ותוכחה היא אף פעם לא דבר מחמיא. בעיקר לא כשהיא נכונה...

אולם גם כאשר חייבים להוכיח ואין ברירה אלא "לדבר" דיבורים קשים, עדיין התוכחה צריכה להיות מתוך מקסימום התחשבות ורגישות לזולת. "תדבר לאמור", בלשון רכה.

בניגוד למדפסות, כשאנשים מתקנים את עצמם בעצמם - זה תמיד יותר מוצלח. אם בכל זאת צריכים לעזור, בזהירות ובעדינות המתבקשת...