"נשמה טובה את", פרק כ"ט - חיים חדשים ושכול

כאשר בא מרליטו לבקר את ה'מציאה' שלו, היו ענפי הדקלים שסביב ביתו של צ'ימנוט שמוטי פנים, והאוויר שבחוץ היה עכור וסמיך. לחות גבוהה שררה באותו היום.

שעות אחר הצהריים המאוחרות סימנו על הערב המתקרב, ומי האוקיאנוס הניבטים מחצר ביתו של הדוקטור היו מלאים ושקופים. הגלים היו גבוהים מאוד, והחוף נראה עגום לפתע. הים פתח זרועותיו לקלוט את השמש במנוחתה, ואגב כך איבד בעצמו מאורו ויופיו. 

צ'ימנוט התמיד להשקות את הילדה בשיקויי המרפא שלו וללחוץ על מספר נקודות חשובות בראשה. הילדה כבר נראתה טוב יותר, עיניה היו פקוחות, והיא שכבה על המחצלת הססגונית בנינוחות יחסית.

"היא דוברת אנגלית?" השאלה הסיחה את הדוקטור משרעפיו ועוררה בו בהלה קלה. 

"ערב נעים," ענה בקולו העמוק והשקט, והברכה קיבלה גוון של ביקורת קלה בסיטואציה זו. "אני חושב שהיא תהיה בסדר גמור בעוד כשבוע. לאחר מכן תוכל לקחתה למוקד הניצולים בסבו ולהשיבה למשפחתה. היא אינה דוברת אנגלית, ומלבד מילה אחת שחוזרת על עצמה ללא הרף, אינני מזהה מילה משפתה."

"מהי המילה?"

"אַלי. כל משפט היא פותחת במילה זו, ואז ממשיכה בשפה זרה שאיני מזהה."

"אולי זהו שמה. היא לבטח הוגה אותו באופן שגוי. נקרא לה ילי. איך את מרגישה היום, ילי?" אבא מרליטו שאל בטגאלוג. אף על פי שידע שהפעוטה איננה מבינה אותו, התמיד לדבר אליה ולנסות להרגיע אותה לאחר הסערה הגדולה.

"זו ילדה של נס," מלמל לעצמו שוב ושוב. "איך בכלל הגיעה עד לאזור הטרסות הבלתי מיושב? ואיך שרדה לבדה? מי יודע מה עבר עליה ביומיים האחרונים. עלינו לעשות כל מאמץ למצוא את הוריה, אך ככל הנראה הם לא שרדו."

___________________________________________________________

שמעתי את קטי ואדי משוחחות ביניהן, ומצאתי את עצמי מצטרפת לשיחה.

"אני חוזרת עכשיו מהקבר של אבא שלי, שמת בשנה שעברה מסרטן." קטי ישבה על מיטתה בשיכול רגליים וליקקה ארטיק אגוזי משובח מצופה בדאבל שוקולד עשיר.

קטי דיברה על אביה שמת, אך לא חדלה ללקק את הגלידה שבידה. האוזניות הענקיות בצבע ורוד פוקסיה היו מונחות לצידה ברישול, כאילו סיימו לא מזמן מסע מוזיקה רועש וממושך.

"אני מצטערת לשמוע. לא ידעתי שאת... יתומה," פלטתי לאחר שהבנתי את נושא השיחה. "שלא תדעי צער."

"עזבי, הכול כבר היסטוריה. מה שיש היום אלו המחשבות שכנראה לעולם לא ירפו. הייתי היום בבית הקברות. הנחתי זר גדול ומרשים של פרחים טריים על קברו של אבא, וגם לחשתי לו כמה מילות אהבה וגעגוע, אבל אני לא רגועה מאז. ניסיתי לקנות את הארטיק האהוב עליי, אך גם הוא לא מצליח להסיט ממני את ספירלת המחשבות שסובבת אותי בשעות האחרונות. ניסיתי לברוח למוזיקת ראפ סוערת, אבל שום דבר לא משנה את ההרגשה שלי."

עתה היה זה כבר ממש מונולוג, ואדי ואני ישבנו והקשבנו לו מרותקות.

"לאן זה הולך? מה נשאר מכל זה?" היא הצביעה על גופה ועל הארטיק שבידה ונראתה מתוסכלת עד אימה. "נולדים לסבל ולקושי, לעבודה וללימודים, למחשבות ולרגשות המבולבלים, וזהו?! מתים, מתכסים בעפר עד למעלה מהראש והולכים לישון לנצח?

אבא היה אדם שאהב לחיות. הוא היה טייס שבילה בכל העולם. הוא הגיע למשרה נחשקת ומכובדת בזכות מאמץ עילאי והשקעה. הוא היה מלומד, ועם כל זה אהב גם לאכול בפשטות לאפות גדולות עם שווארמה נוטפת שמן ותבלינים ולקנח ברפרפת וניל. ועכשיו מה נשאר לו? אני לא רוצה לחשוב מה נמצא שם כעת, שנה לאחר הפטירה מתחת למצבת השיש הקרה והלחה.

ומה עם כל הסבל שעבר בחייו? הכול לחינם? המחלה, הכאבים, הגירושים מאמי... הילדות הקשה שעבר..."

אדי נראתה מהורהרת. "גם אני שואלת את עצמי פעמים רבות את השאלות הללו. אני מתארת לעצמי שרוב האנשים בעולם שואלים את עצמם שאלות כאלה, ואני מתארת לעצמי שאלו שאלות שאין עליהן תשובות. הרי כולנו יודעים שהזמן כאן הוא זמן שאול. אבל מה אפשר לעשות? כך הם החיים. ננסה להשכיח מעצמנו סבל ומחשבות רעות ולהתמקד בטוב. לאכול טוב, ליהנות לפחות ממה שיש."

אדי נשמעה לי כמו חייל תבוסתן שמפסיד בקרב מכיוון שאינו מרהיב עוז בנפשו לנסות.

"אני אישית, מרגישה שישנה משמעות לכול," לחשתי בהססנות. באי תמיד לעגו לי על מחשבותיי הפילוסופיות, ולא היו לי מספיק פרטנרים לשיחת עומק כזו, אך כאן התחשק לי לנסות.

"איזו משמעות יכולה להיות?" קטי השליכה את שארית הארטיק המשובח שלה בחוסר תיאבון בולט אל פח המתכת הגדול, ושטפה את ידיה קלות בכיור האדום האובלי.

"את מאמינה באלוקים?" קטי התיישבה בפתאומיות על מיטתה ונטלה כרית בין שתי ידיה בתנוחת מגננה.

האם אני מאמינה באלוקים? אינני יודעת. זוהי סוגיה מעניינת. מיהו אלוקים? 

בפיליפינים רוב האוכלוסייה היא נוצרית, עדות להשפעת הספרדים ששלטו בה עד לסוף המאה ה-19.

האם כדי להאמין באלוקים צריך להיות נוצרייה? במה מאמינים הנוצרים? מחשבות התרוצצו בראשי ללא סדר.

"לא יודעת," עניתי בכנות.

"שאלת את שאלת השאלות כעת," עיניה של אדי התרוצצו הנה והנה. "אבל לשם מה זה משנה לך?"

"אם יש אלוקים והוא ברא אותנו, כנראה הייתה לו מטרה. חבל להחמיץ את המטרה כל עוד נמצאים על מגרש המשחק," עניתי פתאום, והבטחתי לעצמי לברר היטב את הנושא.

ליצירת קשר עם הסופרת: madoruti8@gmail.com

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.