מעצבת מותגי העל של הוליווד: "התחלתי לשמור שבת, וכל השאר היסטוריה"

"‏שנים ארוכות חיפשתי רוחניות ולא מצאתי תשובות מספקות", אומרת פנינה וילינסקי, המעצבת הידועה של המותג האמריקאי 'לוקסטורל'. "עסקתי בלימוד אסטרולוגיה, קלפי טארוט, נומרולוגיה ועוד כל מיני דרכים שכביכול נתנו לי 'פיצוי' לצורך רוחני ולרצון הבלתי נלאה לדעת מה יהיה בעתיד: ‏מה יהיה איתי, עם הקרובים לי, עם עם ישראל וכל העולם... הייתי אדם עם המון תהיות, השתתפתי בהרבה קורסים וסדנאות לפיתוח המודעות, ותמיד חשבתי מעבר לרגיל וליום יום. מעניין שדווקא כשעסקתי בחומר וביצירה, התחככתי והכרתי הרבה אנשים, דווקא אז התחברתי בחזרה לרוח ולנשמה, וכמובן לקב"ה".

בצל הקונפליקט

באיזו אווירה גדלת? האם הכרת אנשים דתיים לפני שהתקרבת?

"נולדתי בתל אביב של שנות השישים", חוזרת פנינה אל ימי ילדותה. "בעיר הייתה אז אחווה, ורוב האוכלוסייה המגוונת חיה בהרמוניה. הייתה לי גם השפעה דתית בקטנותי: היו לי שתי גננות שומרות מצוות, מורה לפסנתר שהייתה דתית, ולאחר מכן מורה מחנכת חסידית בתיכון. ההתנהגות האישית שלהן והדרך ארץ בה התייחסו לכולנו, כנראה הטביעו בי חותם לכל חיי, גם בלי שהייתי מודעת לכך.

"הוריי היו חילוניים, והתכונה שאפיינה אותם יותר מכל כאנשים הייתה יושרה יוצאת דופן. אחת הדוגמאות שעולות בזיכרוני היא שיחת טלפון שקיבלתי מהבנק יום לאחר שאבי ז"ל נפטר באופן פתאומי.

"'שלום, אפשר לקבל את מר קנטור?'.

"'אני מצטערת, הוא נפטר אתמול'.

"דממה בצד השני, ואז: 'אני בהלם, רק שלשום דיברתי עמו, וכשהוא שלא התקשר אתמול הבנתי שמשהו קרה'.

"אני: 'כן, לצערנו הרב הוא נפטר באופן פתאומי'.

"בקו השני מהבנק: 'אני ממש עצובה לשמוע. רציתי שתדעי שבמשך שנים ארוכות בהן אני עובדת בבנק לא פגשתי לקוח ישר לב ונקי כפיים כל כך. הוא לא רק התקשר כל יום לוודא את פיקדונותיו, אלא גם טרח ועמד על כך שהוא חייב כסף לבנק לאחר שהבנק זיכה אותו (לפי חישוביו) במספר שקלים או אגורות מיותרות'.

"ואכן, הוא לא היה מוכן לקבל בשום אופן כסף שלא שייך לו. אצלו המשפט "דין פרוטה כדין מאה״ היה דרך חיים.

"ועוד סיפור על אמי, שתיבדל לחיים ארוכים: זכורה לי פעם אחת שנסעתי איתה באוטובוס בשעת לילה מאוחרת, רק אני והיא היינו באוטובוס חוץ מהנהג. פתאום אמי מתכופפת ומוצאת שטר של 50 לירות. מדובר בשנת 1964, וזה נחשב המון המון כסף! השטר בעל הערך הכי גבוה שהיה קיים בארץ בזמנו. משכורתו של אבי אולי הייתה 300 או 400 לירות.

קרדיט: shutterstok

"ללא היסוס רצה אמי לנהג ומסרה בידיו את השטר כדי שיעבירו לתחנת מציאות באגד, בכדי שאותו אדם שאיבד יבוא ויאסוף את הכסף ששייך לו. הוריי, ללא מילים, היוו בהתנהגותם דוגמא ומופת בכל מה שקשור למוסר שבין אדם לחברו".

איזו השקפה הייתה להורייך על מסורת ישראל?

"אמי, שתיבדל לחיים ארוכים, היא 'צברית', מושבניקית במקור, בת לזוג חלוצים שעזבו את הדת בצעירותם. אבי ז"ל היה פעיל ציוני עוד לפני השואה, שהגיע לארץ ב-1946 על האנייה גורדניה, וכל שאיפתו הייתה להיות ישראלי ציוני בארץ ישראל. אפילו את כספי השילומים מגרמניה לא לקח.

"כשהייתי בת 12", ממשיכה פנינה, "נפטר סבי, ואבא שלי החל לומר אחריו קדיש בהתמדה ובדבקות שלוש פעמים ביום בבית הכנסת. הופתענו מאד, ואז התברר לנו שכאשר היה אבי ילד קטן, הוא למד בחיידר במשך מספר שנים. בעת שאמו נפטרה והוא רק בן חמש, סבא שלו, אביה של אמו, דאג להעיר אותו בכל בוקר כדי שיאמר קדיש על אמו במסירות עצומה. זכרונו של הקדיש ההוא כנראה חדר לעצמותיו של הילד הקטן, ובגיל ארבעים ושמונה חזר אבי להסתופף בבתי הכנסת מחדש. בעקבות זאת החל אבי גם לשמור שבת. הוא אמר: 'אני לא יכול ללכת לבית הכנסת ולחלל שבת'.

"עלינו זה לא ממש השפיע. אומנם ראיתי כמה הוא אוהב את הקב"ה, אך עדיין לא חשבתי שהדברים קשורים אליי באופן אישי. הוא נתן לנו לחיות את חיינו כרגיל, ושלום הבית של הוריי נשאר כך לאורך שנים. אבי הלך לתפילות, סיפר חוויות מקידושים ואירועים בבית הכנסת, ובו זמנית החלה אמי לימודי מדיטציה טרנסדנטלית ולא ויתרה על הטיולים בשבת עם החברה להגנת הטבע.כך גדלתי ובגרתי באווירת הניגוד המעניין הזה.

"אחרי השחרור מהצבא השתתפתי בלימודי קבלה במכון כלשהו. המסתורין והמיסטיקה שבלימודים משכו אותי אליהם. אך כאשר החלו לדבר שם על ענייני גיהינום, שכר ועונש, נבהלתי מאד, ונטשתי מיד. לא הייתי מוכנה להתחייב, והדברים רק הרתיעו אותי, משום מה".

צוואה לחיים

אביך לא אמר לך מעולם שהוא רוצה שתשמרי מצוות?

"היו שתי פעמים בהן אמר לי אבי במפורש הוראות לחיים, ובשתיהן הייתי המומה מאד מדבריו. כשהייתי בת שבע עשרה, הפתיע אותי אבי ואמר נחרצות: 'אני רוצה לומר לך משהו חשוב: אם תתחתני עם גוי - אני אשב עליך שבעה. את לא תהיי יותר הבת שלי'. הופתעתי מאוד, עוד לא חשבתי בכלל על נישואין, ולמה שאתחתן עם גוי? אבל אבא חזר והדגיש לי זאת. ההודעה הפורמלית ככה ביום בהיר הייתה מוזרה לי, ואולי דווקא משום כך דבריו נחרטו בי עמוק.

"יותר מעשרים שנה אחר כך, כשהגעתי לביקור בארץ עם בעלי, התעקש אבי ללוות אותי לדלת, אף על פי שכבר היה חולה והוא התקשה ללכת. הוא אמר לי שיש לו בקשה אחת ממני: 'תבטיחי לי שלעולם לא תשכחי שאת יהודייה. ושיהיה לך בבית קצת יידישקייט'. לא ידעתי מה לענות לו, אבל הרגשתי שזה הדבר שהכי חשוב בעיניו. לא ידעתי שזו תהיה פגישתנו האחרונה בה הוא עודנו בחיים... במבט לאחור זו הייתה הצוואה הרוחנית שהוא השאיר לי".

פנינה עבדה בחברת האיפור 'אסתי לאודר' בהצלחה רבה. בהיותה בת שלושים ושבע היא הכירה את בעלה בעת ביקור קצר בניו יורק. "בניו יורק פגשתי את בעלי, ונישאנו די מהר. באחת הפגישות בינינו שאל אותי בעלי לעתיד: 'כיצד את רואה את עצמך - יותר ישראלית או יותר יהודיה?' זו הייתה שאלה שמעולם לא חשבתי עליה, אך עניתי בלי היסוס: 'יהודייה'. אני זוכרת שהתשובה הפתיעה אפילו אותי. הייתה לי כנראה זהות יהודית חזקה יותר משתיארתי לעצמי. האמנתי באלוקים, לא היה לי ספק שהוא קיים והוא איתי, אולם לא ידעתי שזה מחייב אותי לקיים מצוות.

בעלה של פנינה - ג'ף יוסף וילינסקי

"גם בעלי הגיע מבית יהודי שלא שמר מצוות. כששאלתי אותו אם ירצה לשמור שבת או כשרות – הוא ממש נבהל, והנושא הטעון ירד מסדר היום. גם אם חשתי בלבי אהבה ורגש ליום השבת, ללא קיום מעשי התפוגגו כל הרעיונות הנעלים ונמוגו בקצב החיים התוסס.

"כאשר נישאתי לבעלי, ג'ף סטיבאן וילינסקי, כבר הייתה מאחוריו קריירה ארוכה ומפוארת בעולם המוסיקה. הוא מלחין ומוזיקאי ידוע, אשר הלחין, כתב והפיק מוסיקה לקמפיינים הגדולים בעולם של חברות כמו קוקה קולה, אמריקאן אקספרס, שברולט, מלונות מרידיאן ועוד רבים וטובים. הוא הפיק אמנים מהשורה הראשונה, ידועים ביותר. כשנישאנו, נשאבתי לעזור לו ביחסי ציבור ובפגישות, והקריירה שלו המשיכה לשגשג. עבדנו יחד, הצלחנו מאד בסייעתא דשמיא, וחשנו סיפוק גדול".

קריירה תובענית

ומתי חזרת לעולם הקוסמטיקה?

"לאחר מספר שנים של עבודה משותפת, החלטתי שאני רוצה להקים עסק עצמאי. השתתפתי בסדנת נשימות מעגלית, ואז הגיתי רעיון שאין לי ספק שהוא מהקדוש ברוך הוא, בעקבותיו יצאתי למסע חקר ופיתוח מעמיק. זו הייתה תקופה בה הרגשתי המון עזרה משמיים. חשתי שהקב"ה דוחף אותי למקומות שכלל לא חשבתי שאגיע אליהם. עבדתי עם כימאים יידועי שם, שילבתי תמציות צמחים, מי גשמים וידע ביוטכנולוגי, ופיתחתי סדרת מוצרים תחת המותג האמריקאי 'לוקסטורל' - - Luxtural נגזרות מהמילים luxury ו Natural- יוקרה וטבע.

"המטרה שלי הייתה ליצור מוצרים בעלי ערך מוסף, לא עוד מוצר רגיל, וההשקעה הייתה אדירה מכל בחינה. רק לאחר כשלוש שנים של השקעה בפיתוח המוצר, השקתי את מותג מוצרי הקוסמטיקה הייחודיים שלי. בעלי נרתם לעבוד עמי מאחורי הקלעים, ותמך בי בצורה משמעותית ביותר. אם לא הוא - לא הייתי מצליחה לשאת את כל הדבר הזה על כתפיי. גם חברים טובים תמכו בי וסייעו לי נפשית וכלכלית, וגם זה לא היה מובן מאליו. הרגשתי כל הזמן שהקב"ה עמי.

"כאשר המחמאות על המוצר התחילו לזרום, אמר לי בעלי ג'ף שלא היה לו ספק ביכולת שלי להרים עסק, אבל הוא לא הבין מאיפה היה לי ביטחון שאייצר מוצר שהוא טוב לא פחות ממוצרי הליגה הראשונה בשוק. השבתי לו שהרגשתי שה' שלח לי את הרעיון הזה. אני הצינור והוא הוריד לי את הידע. משם שאבתי את הביטחון. לא ידעתי אז שלכך בדיוק קוראים אמונה.

"זו הייתה עבודה רצופה ומאמצת במיוחד, אבל בסיומה הגעתי אל פסגת האושר בעיניי: המוצר שלי התקבל בקהל הצרכנים באהדה רבה. למוצרי הקוסמטיקה שלי נוצר 'מועדון אוהדים' של שחקנים מפורסמים בהוליווד שהשתמשו במוצר. בכתבות שהוכנסו עליו במגזינים נחשבים הוא הושווה למותגים הכי ידועים בשוק. שיווקתי את המוצר בעמל רב תוך השקעה מתמדת, העמדנו דוכני מכירה בחנויות יוקרתיות בלונדון ובניו יורק, ועבדתי ללא הפסקה ממש: יום ולילה, שבת וחג, עשרים וארבע על שבע. לצערי, מה שלא עשיתי במוצהר בכל השנים - נרמס כעת ונעלם בהיותי עובדת באופן רשמי גם בשבת קודש. טסתי הלוך וחזור מניו ג'רזי ללונדון, תוך כדי הרצת המוצר גם בשווקי ארצות הברית, והתחלתי לגלגל כספים שהיו גדולים עבורי. הפכתי למעין מפורסמת ומבוקשת. לא היה לי זמן לנשום. הייתי מונעת בדחף אינסופי של למכור, למכור ולמכור, כאילו זו כל מטרתי בחיים. והגעתי לשיאים שהיו מפתיעים עבורי".

תהיות ומחשבות

למרבה הפלא, דווקא כשהצליחה פנינה לטפס אל המקום הנחשק הזה, היא חשה חוסר שקט מעמיק.

"לא הבנתי מה קורה לי. בלבי כרסמה תחושת ריקנות תמוהה. היה לי כל מה שחלמתי עליו - פרסום, כבוד, פרנסה, הצלחה - ואני לא הייתי מסופקת. באחד הימים קבלתי צ'ק בסכום גבוה מאוד, כזה שמעולם לא חלף תחת ידי, ובעלי צילם אותו למשמרת, ברוב התפעלות. שתהיה לי מזכרת, מעין ציון דרך. אולם אני התבוננתי בפיסת הנייר וחשתי שהיא חסרת כל משמעות. לא לכך השתוקקתי. לא כך קיוויתי שייראו חיי: לרדוף אחרי הכסף והתהילה ללא הרף – לא זו התכלית. בזמן תהליך היצירה של המוצר חשתי התרגשות. רציתי לשמח את האנשים, לעזור להם, לתת תמורה מלאה לכספם. אולם לאחר שהתבצעו כל המטרות האלו, ונותרתי רק עם המרדף הנואש אחר השיווק – איבדתי כל עניין. בשביל זה טרחתי? בשביל האין והריק האלו? חיפשתי משמעות עמוקה יותר, ולא ידעתי היכן אמצא אותה.

"במקביל לתהייה הפנימית, נתקלתי בעסק בבעיה שחזרה ונשנתה בכל יום ראשון בשבוע: הייתי צריכה לאייש את עמדות השיווק שלי בחנויות, ובכל שבוע מחדש התקשיתי מאד להשיג עובדים. כל העובדים הקבועים וגם המזדמנים סרבו לעבוד בימי ראשון. 'זה היום החופשי שלנו', 'זו המנוחה השבועית שלי', הם אמרו, והייתי מתפלאת: 'מה, אתה דתי?' הצעירים לא התבלבלו, והשיבו: 'אני לא דתי, אבל זה היום של הנביא שלנו'. כך אמרו לי הצעירים הגויים במין גאווה, ולא הסכימו לוותר על יום השבתון שלהם.

"לאט לאט חשתי בושה עצמית שמחלחלת בתוכי: הגויים האלו מכבדים כל כך את הדת שלהם, ואת יום השבתון שלהם, ומה עם השבת שלי? איך אני מזלזלת בה כך, ועוד בפרהסיה? ייסורי המצפון החלו לנקר בליבי, והבושה הלכה והעמיקה. התחלתי לשאול אנשים סביבי על הקב"ה ועל השבת, ורק חיפשתי תשובה שתשקיט את ייסוריי. 'נכון אלוקים מבין אותי? הוא יודע שאני עמוסה כל כך...', כך הייתי מתנצלת בפני יהודים שהכרתי. ביקשתי מעין 'אישור' להמשך חילולי השבת שלי, וכולם אישרו לי שהדבר בסדר... רק חבר אחד מלונדון שהגיע לביקור עזר לי, ותשובתו הכנה נחרטה בי: 'לא בדיוק'. הוא היה השליח שלי שגרם לאסימון ליפול. היה זה תהליך ארוך שהבשיל בי לאט ובשקט. אפילו לא שיתפתי את בעלי. אולי חששתי, ואפילו לא ידעתי להגדיר מה קורה לי".

כמה זמן התייסרת והתחבטת כך בינך לבין עצמך?

"אלו היו שנתיים מלאות לבטים. במהלכן הגיע ראש השנה של שנת תשע"ג. הקב"ה הערה עלי רוח טהרה ממרום, ובאותו ערב חג היה עלי להיפגש עם אנשי עסקים שביקשו לרכוש זכויות במוצר שלי. זו הייתה עסקה שכרוכה במיליונים, והתקרבה לסיומה לאחר חצי שנה של דיונים. לפתע, יותר מכל ענייני הפגישה והסיכומים המכריעים, היה לי חשוב רק דבר אחד: שנסיים מספיק מוקדם כדי שאוכל לנסוע ולהגיע לבית המשפחה שלי, בה היינו אמורים להתארח לפני הדלקת נרות, ולא אחלל את החג בנסיעה.

"המשקיעים רצו להיפגש בערב, ואני לא הסכמתי בשום אופן. לבסוף נפגשנו בבוקר בניו ג'רזי, ועוד הספקתי לחזור הביתה ולנסוע עם בעלי עד לבית הקיץ של קרובי משפחתי. הדלקתי נרות חג בזמן, וחשתי סיפוק אדיר שלא חיללתי את החג. ועדיין לא הבנתי מה קורה לי... היינו ליד הים והרגשתי שהחיים שלי מראש השנה הזה והלאה - לא יהיו כפי שהיו עד עכשיו.

"לא הגדרתי לעצמי מה אני רוצה, אבל תחושות פנימיות של בושה ותשוקה נעלמת הובילו אותי כל הזמן לחיפוש. באותו סתיו נפטר מרן הרב עובדיה יוסף, וכשצפיתי בהלווייתו בשידור חי מהמחשב במשרדי, פתאום התחלתי לבכות ולא הבנתי אפילו למה.  פתאום חשבתי שאולי אתחיל לשמור שבת, ומיד דחיתי את הרעיון בבהלה. מה פתאום? אני? בגילי המבוגר אין לי מה לחפש שינויים והרפתקאות. זה לא זמן מתאים לסערות נפש ומהפכות.

"ובכל זאת, במשך כחודשיים הייתי נכנסת לרכב בשבת, ולא מסוגלת לנסוע. מתניעה ומדוממת את המנוע, מציתה, נוסעת ומכבה. מחכים לי בעבודה, ידעתי, אבל גם ה' מחכה לי. לבסוף הייתי מגיעה לחנויות מתוך ייסורי נפש גדולים מאד. הקשבתי לסיפוריהם של אנשים שחזרו בתשובה, ועדיין לא חיברתי זאת אליי. אני לא חוזרת בתשובה – אני רק שומעת. גם לבעלי עדיין לא אמרתי דבר, ממילא לא קורה כלום, כך חשבתי".

שבת של עונג

פנינה עוברת ומספרת על אירוע משמעותי ביותר בחייה: "באחד השבועות כשהיו לנו אורחים בבית, קבעתי פתאום ביני לביני: את השבת הקרובה, לאחר שהאורחים יצאו לדרכם, אני הולכת לשמור. הודעתי זאת לבעלי בהחלטיות מפתיעה, והוא הביט בי מוכה הלם. 'אתה מוזמן להצטרף אליי, אם אתה רוצה. ואם לא מתאים לך – רק אל תפריע לי'. הוא שתק, נדהם.

"חשבתי מה אוכל בסעודת שבת, וכשפתחתי את המקרר וראיתי את הבשר האורגני המונח שם, חשתי דחייה עזה. בשבת כזו – כך חשבתי - לא מתאים לאכול בשר לא כשר. כשחזרתי מהעבודה בערב שבת נכנסתי לחנות וקניתי בשר כשר, מבטיחה לעצמי לא להכניס יותר הביתה בשר לא כשר.

"הכנתי סלט לשבת, ובזמן המתאים הדלקתי נרות. זו הייתה פעם ראשונה בחיי בה חשתי קדושה עצומה. בלי דיבורים מיותרים הצטרף אלי בעלי לסעודת שבת, וכששרתי 'שלום עליכם' חשתי צמרמורת של התרגשות. הרגשתי שחזרתי הביתה. אינני לבד. הקב"ה אתנו.

"זו הייתה שבת קשה לשמירה: לא ידעתי את ההלכות של ל"ט המלאכות האסורות, היה לי לחץ גדול מכל המוכרים ועמדות השיווק שהיו תחתיי ורק חיכו להוראות שלי, ובכל זאת – עצרתי את העולם ושבתתי.

"בלי דיונים ובלי ויכוחים, לאחר שלוש שבתות כאלו, החליט בעלי להצטרף להרפתקה החדשה של שמירת השבת. זה היה נס בפני עצמו. בעלי, כאמן בנפשו, מוזיקאי יוצר, עצמאי ובעל מרחבים, לא הסכים מעולם להגבלות ולחוקים. בעבר הוא למד במכון לחקר קבלה בניו יורק, וגם הוא חווה מה שאני עברתי: כשהתחילו לשוחח שם על העולם הבא והגיהנום הצפוי לחוטאים, הוא נלחץ ועזב. ועכשיו, בלי להסביר איך ולמה, הוא חבר אלי למסע המהוסס שלי בדרכי לקב"ה. זה הנס הכי גדול שקרה לי: אני יודעת ושומעת על זוגות רבים שהחזרה בתשובה יצרה ביניהם מתחים ופירקה את הבית. אצלנו, בורא העולם ריחם עלינו ועשינו את הצעדים האלו ביחד".

איך הצלחתם להתגבר על כל המשוכות ולשנות מסלול בגיל יחסית מבוגר?

"הסוד שהקב"ה העניק לי אז היה פשוט: להתקדם באיטיות, בהתמדה ובהקשבה רצופה לעצמי. התחלתי להאזין לשיחות של רבנים חוזרים בתשובה שהתאימו לי. אחד הרבנים אמר לנו: 'אמונה ללא ידע זה כמו נצרות'. ביהדות צריך ללמוד, לשמור ולעשות. לא רק להאמין בלב'. ואכן, למדתי עוד ועוד וגיליתי עולמות שלמים של חכמה וידע שהיו חבויים ממני שנים ארוכות. עד היום אני ממשיכה ולומדת כל הזמן. לא עשינו שום צעד נמהר. לא עזבתי את העבודה ולא ניתקתי קשרים עם חברים, וודאי שלא עם המשפחה. התייעצתי עם רבנים כשהרגשתי צורך, והכול מתוך רצון וצימאון אמתי ללמוד, ובאהבה גדולה לקב"ה. לא עצרתי והגדרתי לעצמי 'עכשיו אני חוזרת בתשובה'. המילים האלו הלחיצו אותי יותר מדי באותו שלב.

"אחרי שמונה חודשים בהם שמרנו שבת, הגיע חג הפסח, ובעלי הציע בפשטות: 'בואי נשמור את הפסח כהלכתו'. והוא גם נרתם לעזרה: הייתי אז בלחץ בעבודה, אבל הוא לקח שואב אבק ובמו ידיו ניקה את הבית מחמץ. אפילו את המטבח הוא ניקה בעצמו. וברוך ה', היה לנו חג נפלא.

"למעשה, הקב"ה הוביל אותי בתהליך מושגח במיוחד כדי להגיע למקום הזה: עשר שנים לפני כן עברתי ניתוח קשה בגב, וכששכבתי מרותקת למיטה צפיתי שעות ארוכות במסך הטלוויזיה. לאחר שהבראתי, הרגשתי שאיני יכולה יותר להסתכל על המסך. הוא שיעמם אותי נוראות, והיה לי לזרא. מאז הפסקתי לצפות, והתנתקתי משטיפות המוח האינסופיות של התקשורת. לא רק זה, גם עצם העובדה שנאלצתי לחיות בגולה, מחוץ לארץ, בעקבות נישואיי, עזרה לי להעריך מהו יהודי. בארץ כולם נראו לי אותו דבר, ובחו"ל, מול מספר גילויי אנטישמיות שחוויתי על בשרי, הבנתי שלהיות יהודייה זו זכות, זכות שהיא גם חובה.

"תהליך ההתקרבות שלנו נמשך יותר משנתיים, כשאני מרגישה כי היהדות היא כבר לא דבר מאיים, אלא היא מנחמת, מעודדת ומעניקה לנו את הקשר הטוב ביותר עם הבורא. הלחץ הנורא שלי להרוויח כסף - שכך, התחרות המתישה בעולם החיצוניות והיופי – פסקה, ושלווה פנימית הציפה אותי. אני מרגישה בת מזל על התהליך שעשינו, ומודה לקב"ה על שקרא לנו להתקרב אליו.

"המסר שלי הוא שהיהדות היא עולם עמוק ומשכר, כמו שמיים ללא סוף. ככל שתביט למעלה - לא תגלה את הסוף, וכל אחד יכול להתקרב וללמוד, ויש הרבה מה. היום אני יכולה לומר בבטחה שאני חשה שגרתי קודם בקומה ראשונה עם נוף מצומצם מאוד, והיום אני בקומת הגג ורואה נוף נרחב ויפה יותר, אין לי ספק שזכיתי".