שלום גבאי: "הרופאים הודיעו שהמצב סופני, אך לא לקחו את שמחת החיים"

מהההההההה?

א-נ-י?

אחתום על מסמך הקוצב חיים?

של הילדה שלי?

אני אחליט האם היא צריכה להמשיך לחיות, או חס ושלום להיפך?

האם יש בנמצא יילוד אישה, בן אנוש, הקרוץ מחומר אנושי של בשר ודם, שיודע או יכול להחליט על קצבת חייה של ילדתו הקטנה ולקבוע כמה בדיוק יארכו חייה או כמה יקוצרו ימיה? ביקום יש רק אחד ויחיד שביכולתו לקצוב חיים לכל חי, "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו".

קולו של שלום גבאי, אביה של שבוש ז"ל נשבר, כשהוא נזכר באחד הרגעים הקשים שחווה בתקופה בה בתו הקטנה אושפזה במחלקה האונקולוגית בשניידר, כשביקשו ממנו הרופאים לחתום על אישור שלא לבצע החייאה במידה בה יידרשו בכך. וזה לא היה הרגע הקשה היחיד במהלך התקופה שנמשכה כשנתיים, כאשר לכל אורכה אובחנה הילדונת בעלת הפנים המתוקות והמאירות, במצב קשה ביותר, והוריה ליוו אותה במסירות אין קץ.

"שום דבר לא היה יכול להכין אותנו לכך שנהפוך להורים לילדה חולת סרטן", הוא מציין כיום, מעט יותר משנתיים אחרי פטירתה, בראיון מיוחד לרגל הוצאת ספרו 'והיא רק ילדה' – ספר הכולל טורים מחזקים וקטעי התמודדות, מאותה תקופה שדומה כי לא תישכח לנצח.

גבאי, כידוע לקוראי אתר הידברות, פרסם במשך השנה האחרונה את הטורים במדור הפופולארי 'הורים במחלקה האונקולוגית', הם נקראו על ידי רבים מן הקוראים בנשימה עצורה, וכעת ניתן לקוראם בספר המרטיט והמחזק.

"האמנו תמיד שיהיה טוב"

"היה זה יום רגיל", ר' שלום מקריא מתוך דפי הספר, בהם תיעד את הרגע בו החל הכל. "שעת אחר הצהריים שגרתית, ספוגה בשמן של צ'יפס ובקטשופ של פסטה. אשתי אביטל שבה מן העבודה, וסיפרה לי שחברתה הקרובה התקשרה אליה היום כשהיא כולה מבולבלת ונסערת. אך בקושי הצליחה לספר לה את אשר אירע לאחיין שלה, שמשון אליהו מרינגר, ילדון יפה, קטנטן ומתוק, בן שנתיים וחודשיים בלבד: גילו בבטנו את מחלת הסרטן האיומה והנוראה, רח"ל, המחלה המהלכת אימים על כל אדם, ובוודאי על אם לילדים.

"מֵבִין אני מִבֵּין עיניה של אביטל שידיעה זו מחוללת בתוכה סערה, ולא רק משום שיש לנו ילדה יקרה בשכבת גיל זו – בת שבע אסתר, המכונה בשם החיבה שבוּש - אלא גם משום ששבוּש שלנו 'סוחבת' כאבי בטן כבר כמה חודשים... אבל בינתיים, דממה דקיקה מרחפת באוויר. אנחנו לא חושבים, לא מדברים. אפקט בת היענה...

"נו, שוין", אני אומר לה. עכשיו להילחץ, בגלל אחיין של חברה שלך? "מה השם שלו? נתפלל עליו".

אביטל לא נרגעה כמוני, והסיפור של אחיין של חברתה נצרב בה חזק מדי. בשיחת הטלפון הבאה כבר שמעתי אותה מתעניינת בפרטי הגילוי המסעיר.

"מה גילו?".

"איפה גילו?".

"איך גילו?".

"וזה בבטן". בטן... בטן...

הראש של אשתי התחיל לעבוד שעות נוספות, מעבר לשעות הנוספות שהוא עובד גם כך. ביום חמישי בלילה, בשעה אחת עשרה, מודיעה לי אשתי באופן חד ונחרץ: "היום אחר הצהריים היו לילדה כאבי בטן. לדעתי, צריך לקחת אותה בדחיפות לטר"ם לבירור ולבדיקות מקיפות".

לב של אמא הוא לב של אמא. אשתי נחושה ועיקשת להגיע היום, כאן ועכשיו, לטר"ם. ולא רק לטר"ם, אלא לפני ולפנים – לחדר הרנטגן שבו, לצילום חזה ובטן.

המונית כבר מצפצפת מתחת לבית, ואביטל, עם שבוּש החמודה, נבלעות עמוק בתוכה ונעלמות מן הבית. מאז הלילה השחור, הארוך ההוא, כבר שום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר, לא דומה ולא כמעט..."

כל מי שליווה את ההתמודדות שלכם בטורים שפרסמת באתר, ראה המון אופטימיות לאורך כל הדרך. אתה מציין שמצבה של שבוש היה קשה מאוד, אז איך זה ייתכן?

"האופטימיות הייתה אצלנו שם המשחק", מבהיר שלום, "אמנם הרופאים הודיעו לנו מהרגע הראשון שיש סרטן וכמה חודשים לאחר מכן כבר קבעו שהוא ככל הנראה סופני, אבל לרגע לא אמרו לנו שלוקחים לנו את שמחת החיים. אז החלטנו לקחת הכל בפרופורציה המדודה ובשום אופן לא לתת למה ש'אין' להחריב את מה ש'יש', ויש הרבה מאוד. במקום לבכות על מצבנו - פשוט צחקנו; במקום להתמלא בחרדה - העמסנו תקווה; במקום להרגיש חוסר ודאות - חשנו את ודאות הבורא. הרגשנו עטופים ואהובים", הוא אומר, "זו בדיוק הייתה תחושתנו".

עם זאת, הוא מודה בכך שהדבר לא היה פשוט כלל וכלל. "הייתה תקופה מסוימת בה ראינו סביבנו כל כך הרבה אסונות, כאשר ילדים קטנים שאושפזו במקביל לשבוש, הלכו לעולמם והשאירו הורים ובני משפחות שבורים מצער, וכן כשהמחלקה קלטה עוד ועוד ילדים במצבים קשים ביותר. אסון רדף אסון, וזה היה קשה מנשוא. אבל השתדלנו תמיד לחזק את עצמנו ולחזק גם את אלו שסביבנו, להמשיך לדבוק באמונה ולא להרפות".

שבוש בשיר אמונה, במתיקות שאסור להחמיץ:

האמנתם שיש סיכוי ששבוש תצא מזה?

"לאורך כל הדרך האמנו", הוא משיב בכנות, "כשהתוודענו למחלתה של שבוש, הרופאים אמרו לנו שיש 30% סיכויי החלמה, אז נלחמנו בכל הכוח בשביל האחוזים האלו. אחרי שנה הרופאה הבכירה ביקשה לשבת אתי ועם אשתי, ובדמעות היא סיפרה לנו ש'זהו, אין שום סיכוי, בחודשים הקרובים ניאלץ להיפרד משבוש'. בכל זאת, כשביקשתי מהרופאה להבין את מצבנו באחוזים, היא הסבירה לי שאמנם לא קיים שום סיכוי, גם לא אחוז אחד, ששבוש תבריא, אבל עשירית אחוז קיימת – יש סיכוי של עשירית אחוז. "באותו רגע", הוא אומר, "עם כל המצב הבלתי שפוי, התחלתי פשוט לרקוד מרוב שמחה. הייתי מאושר שיש לנו עשירית אחוז סיכוי. כן, יש בשביל מה להילחם. עם ההבנה הזו המשכנו ללחום את מלחמתה של שבוש, מלחמה שאינה חסרת סיכוי, שהרי יש עשירית אחוז סיכוי להחלמה".

ההיאבקות על השגרה

בטורים המרגשים של שלום, שנכתבו ביד אמן המשלבת הומור, בכי ואמונה, ניתן לראות לאורך כל הדרך גם התמודדות בזירה הביתית, עם משפחתו הברוכה והילדים המתוקים שנותרו בבית, כשמצד אחד הם דואגים לאחותם המאושפזת, ומצד שני זקוקים למילוי הצרכים האישיים והפרטיים שלהם. "הילדים רצו את אבא ואמא, ובצדק, גם ילדתנו שבבית החולים רצתה את אבא ואמא איתה, והיא צדקה. כמובן שלא תמיד יכולנו להיות גם שם וגם כאן, ונוצרו מצבים שקרעו לנו את הנפש. היינו צריכים לקרוע את עצמנו לשניים, ממש כמו משפט שלמה.

"אפשר לומר שזו הייתה ההיאבקות הקשה ביותר שלנו – ההיאבקות במלחמה על השגרה. היו לא פעם ולא פעמיים בהן יכולנו להרשות לעצמנו בקלות לוותר ולומר: 'לא, היום אנחנו לא יכולים לבוא', 'לא יכולים להשתתף באסיפת הורים', 'לא יכולים לקחת את הילדים', אבל השתדלנו מאוד שזה לא יקרה. הבנו שהתפקיד שלנו הוא להיות כאן בשביל כולם. אנחנו לא הורים רק של ילדה אחת.

"לצד הטיפולים והאשפוזים", מדגיש  שלום, "היה חשוב לנו מאוד שהבית יהיה מלא בחיוכים, ולשמחתי אני יכול לציין שבכל התקופה הזו לא היו אצלנו עצב וגם לא בכיות. להיפך, הסתובבו כל הזמן בדיחות. האמת היא שדווקא עכשיו, בימים בהם כולנו חווים את ההתמודדות עם הקורונה והילדים שנמצאים בבית, אני מרגיש כמה ששבוש לימדה אותנו על החיים. עד היום בו היא חלתה היינו כמו כולם, טרודים יומם וליל – בעבודה, בלימודים, בתחזוקת הבית, בכביסות, בבישולים, בבנקים, במשכנתא, ברופא לילד, בשיעורי בית, בחוגים, בהרצאות ובמפגשים – וכל זה בשביל לשפר את החיים שלנו, והאמת היא שלא פעם שכחנו את החיים בעצמם. האפשרות לתפוס את החיים אינה חייבת לקרות רק כשחס וחלילה נופלים. אפשר למצוא אותם גם בימים כתיקונם, ושבוש לימדה אותנו להעריך כל יום של חיים, של הימצאות עם הילדים, אפילו של שהייה פשוטה בבית ולא בבית חולים".

שבוש ידעה על כך שהיא חולה? היא הבינה את מצבה?

"לא, היא לא ממש ידעה, היא הייתה ילדה קטנה ולא ראינו טעם לפרט לה על המצב. באחד הימים היא אפילו שאלה את אחותה בתמימות אם כאשר היא הייתה בגן, גם היא הייתה מאושפזת בבית החולים. היו לה דיבורים פה ושם על עולם האמת ועל גן עדן. כנראה שהנשמה שלה הרגישה משהו".

ומה הסברת לילדים הגדולים יותר על מצבה של אחותם?

"לאורך הדרך לא שיתפנו את הילדים בפרטי מצבה של שבוש, רק ביקשנו מהם ומחבריהם להתפלל. אחר כך, בימי השבעה, שמעתי את ילדיי מדברים על כך ש'התפללנו כל כך הרבה, ולא ברור להיכן הגיעו התפילות'. ניצלתי את ההזדמנות כדי להסביר להם  שהקב"ה אינו משיב אף תפילה ריקם ואין שום קבלה או חיזוק שהולכים לריק, רק שאנחנו הקטנים לא רואים זאת כעת. לפעמים אנו רואים את השפעת התפילות רק אחרי זמן.

"לעצמי יכולתי לומר שיש גם את ההשפעה הישירה והמידית של התפילות. הרי לפי תחזיות הרופאים, היינו אמורים להיפרד משבוש הרבה-הרבה קודם. גם לפי התחזיות האופטימיות ביותר היינו אמורים להיפרד שמונה חודשים לפני פטירתה, וכולם טעו. לא היה לאף אחד הסבר מדעי ורפואי איך ייתכן שהיא מחזיקה מעמד נגד הצפי של כולם, היו בצוות הרפואי כאלו שהתבטאו ש'לילדה הזו יש שבע נשמות'. אין לי ספק שאלו התפילות הרבות והזכויות האדירות שנצברו לרפואתה. עם זאת, הסברתי לילדיי שלאבא מותר לפעמים להגיד לא. זהו להבנתי יסוד הבנת האמונה וההשגחה של היקום והמאורעות על רגל אחת. אבא אינו עובד אצלנו, והלוואי שאנחנו נעבוד אצלו. אבא רואה את התמונה הכוללת. דברים שרואים משם לא רואים מכאן, הוא מכיר ויודע את טובתנו. אודה על האמת – הדברים האלו חיזקו את הילדים, אבל בראש ובראשונה הם חיזקו אותי".

"רק אחרי שנה התחלתי לכתוב"

עברו יותר משנתיים מאז ששבוש נפטרה, מדוע דווקא כעת החלטת להוציא את הספר?

"האמת היא שלכל אורך מחלתה של שבוש לא כתבתי מילה, לא הייתי מסוגל, פעלתי כמו על אוטומט", מבהיר שלום, "חוויתי את הדברים והם נחרטו בי, אך לא כתבתי מילה. גם במשך שנה שלמה אחרי פטירתה עדיין לא העליתי כלום על הכתב. רק אחרי יום השנה הראשון התחלתי להרגיש את הדחף לכתוב ולהעביר את התחושות. אז לקחתי דף ועט והתחלתי לרשום".

תכננת מהרגע הראשון שהדברים יהפכו לספר?

"ממש לא, כתבתי את הדברים בעיקר בשביל עצמי, גם לא חשבתי בתחילה שהם יפורסמו ברבים. אחר כך, כשהגיעה ההזדמנות, הצעתי לאתר הידברות לפרסם את הטור בקביעות, וזה המקום להודות על האכסניה המכובדת. רק כשהגעתי למאה עמודים, התחלתי להבין שהטורים עומדים להפוך לספר על סיפור חיינו, סיפור חייה של שבוש".

המטרה, לדבריו, אינה רק לתעד, אלא גם לחשוף את הציבור למה שעובר על משפחות בכאלו מצבים. "אנשים בדרך כלל לא יודעים מה לומר ומה להגיב, הם בכלל לא מבינים מה עובר על משפחות שאחד מיקיריהן חלה. לפעמים הם פולטים תגובות שאינן לעניין, לפעמים מתעלמים, מה שלא פחות גרוע. אני בטוח שמדובר בחוסר מודעות, אבל בדיוק לשם כך החלטתי להרים את הכפפה, להסיר את הלוט מעל מה שעובר על משפחות כמו שלנו, ולהעביר את המסרים לציבור, כי אנשים בהחלט יכולים לעזור, צריך רק לפקוח עין, להבין ולרצות".

את הספר 'והיא רק ילדה' ניתן להשיג דרך 'הידברות שופס'. לחצו כאן.

לקריאת הטור המופלא 'הורים במחלקה האונקולוגית', לחצו כאן.