"אין מקום לשתיים", פרק ל"ט: דפים מן העבר

יעל מצאה אותו פתאום, זרוק על המיטה. איך הגיע היומן שלה לכאן? היומן שלה! היא חייכה בלי משים, לוטפת את כריכתו. כשהייתה בת תשע החלה לכתוב יומן והתמידה בכך עד שהייתה בת מצווה. היא פתחה אותו בלהיטות וקראה. 

* * *

"...בבוקר אני תמיד צריכה למהר לבית הספר, כדי שחס וחלילה לא אאחר. לי עצמי לא היה אכפת בכלל לאחר, אבל לאמא שלי כן. במיוחד כשכל אחיותיי הולכות לבית הספר בזמן ויוצאות מהבית עשר דקות לפני הזמן המיועד. הן מסדרות את המיטות, מכינות כריכים לעצמן ולאחים הקטנים, ועוזבות בחיוך את הבית. לפעמים גם מקלפות פרי או שניים ולוקחות את אחיי הקטנים אל מקומות הלימוד שלהם...

אני, לעומתן, קמה בשנייה האחרונה, מתלבשת במהירות, (כפתור נופל לי, ואני שמה סיכת ביטחון), נושמת בקושי, מארגנת את הילקוט (לא מוצאת את הספרים, זורקת פנימה את כל המחברות), חוטפת כריך שהוכן בידיה המסורות של אמי, רצה לבית הספר וצונחת בכיתה מתנשפת בדקה שאחרי הצלצול. אמא שלי תמיד נאנחת: "יעל, יעל", היא אומרת, "חמש דקות לפני כן, באמת, חמש דקות!"

ואני מחייכת במבוכה, ולא עונה דבר. וכי מה אענה?

היום הגעתי ככה לבית הספר, טרופת נשימה. לא הספקתי לאכול בבית, כך שבהפסקה הייתי רעבה מאוד. נטלתי ידיי וברכתי. הלכתי אל הכיתה מהר, ניגבתי את ידיי וחיפשתי את הסנדויץ' שלי. הוא לא היה שם. ההלכה האומרת שיש להוציא את הלחם לפני הנטילה על מנת לראות שהוא קיים ולא לברך ברכה לבטלה, זינקה אל מול עיניי. ועמה גם דמעה או שתיים. בכלל, כשמברכים, המאכל צריך להיות מוכן לפני המברך, אחוז ביד ימינו.

מישהי צצה פתאום בפתח הכיתה, מנפנפת במשהו בתוך שקית ניילון שקופה. מישהי שהיטבתי להכיר ולדעת. צעירה ממני, לא חרוצה כמוני, ובכל אופן אחראית ממני, ומסורה. 

הנה הסנדויץ'. הסנדויץ' שלי. שכחתי אותו בבית. כל ילדה או נערה אחרת הייתה נאלצת לרעוב עד שובה לביתה, או שהייתה נאלצת לבקש מהמזכירה שתי פרוסות לחם מרוחות בשוקולד. בית הספר תמיד מכין כמה כריכים כאלו לתלמידות ששכחו. 

אבל לא אני. אני לא נאלצתי לכל זאת. שכחתי את הלחם בבית, אבל יש לי אחות מסורה, שולמית, אני שכחתי את הכריך שלי ואחותי הקטנה ממני באה להביא לי אותו לכיתה. לא יכולתי לשאת את המחשבה הזו. "מאיפה ידעת ששכחתי את הלחם?" שאלתי בנימה שניסתה להישמע חביבה ולא הייתה חביבה כלל, "הרי את תמיד יוצאת לפניי!" 

"לא היום", חייכה אחותי חיוך חמוד, "התחלנו בתשע, בגלל הטיול שהיה לנו אתמול"...

"אז במקום לישון, פשוט דאגת ללחם שלי?"

"למה במקום? היא הוסיפה לחייך, "גם וגם".

שתקתי. מספיק הייתי לא-נחמדה עד עכשיו.

* * *

"...הלכתי אל הספרייה. לא רציתי לפגוש אף אחד, אז חמקתי לי חרש בטרם החל השיעור. רצתי אל החדר הגדול והמרווח, שתמיד היה נעים בתוכו. בחורף פעלה בו ההסקה ובקיץ המזגן. ותמיד הם פעלו על דרגת החום או הקור שהשרתה אוויר נעים. אהבתי את הספרייה. אהבתי אותה יותר מכל בית הספר הגדול שלנו, אפילו יותר מאשר את החצר. תשאלו: לשם מה הבאתי חבל וכדור? כדי שאולי תבקש זאת מישהי מבנות הכיתה. הן רגילות שאני דואגת להן. אני עצמי לא אוהבת לשחק בחבל או בכדור. אני נפסלת בין הראשונות, והרבה טעם במשחק אין לי.

איש לא נכח בספרייה באותם רגעים. הספרנית כן נכחה, היא ישבה וקראה ספר. סתם, להנאתה, או בשביל לבקר אותו ולראות אם הוא מתאים לספרייה שלנו. אבל כך או כך – היא לא נחשבת לאיש שנוכח במקום, היא חלק מהמקום, מהקירות, מההווי, מהספרים. היא כמו עוד ספר. ספר יעץ שכזה, שמסייע בבחירת הספרים. ובכלל, כשהיא קוראת – יכולת להפעיל את האזעקה הארצית, המורה להיכנס לחדרים האטומים, לצרוח את שמה אל תוך אוזנה ברמקול רב עוצמה, לנענע את כתפיה ולטבלה בבריכת מים קרים – והיא לא תגיב. לא כל עוד הספר בין ידיה. העצה היחידה בה נוקטות המורות הבאות לקרוא לה כשהיא קוראת, היא פשוט להניח שתי ידיים אמיצות על הספר ולסגרו בנחת. אז נושאת היא זוג עיניים משתאות-מחייכות במבוכה קלה ושואלת: "קראתם לי?"

אז עכשיו היא קוראת, ויכולתי להיות בטוחה שהיא לא תשים לב שנכנסתי. 

והיא אכן לא שמה לב. שוטטתי לי בין המדפים הארוכים, מחפשת ספר מעניין וחדש. דרוש היה לי ספר חדש דווקא, כיוון שאת כל היתר כבר קראתי. עמודון ספרי המדע משך אותי אליו בכבלי קסם, ואת הספרים הנמצאים שם יכולתי לקרוא פעמים רבות. בבית יש לי כלים שמסייעים לי בעריכת הניסיונות, וזה יוצא לי לא רע. חוץ מפעם אחת שנכוויתי מאש, אחרי שהחזקתי פיסת מגנזיום בעזרת מקל כביסה קטנטן והבערתי אותו. המגנזיום ניצת ודלק מיד באור בהיר ומסנוור, באש גדולה ויפה ששרפה את כף ידי. 

אמא כעסה. כמה כעסה! היא גערה בי שאני מסתכנת, ואסרה עליי לקרוא בספרי המדע שלי למשך תקופה ארוכה..."

* * *

"...שולמית נכנסה לחדר דקה אחריי. החלקתי על צמתי הארוכה, מהדקת את הגומייה בסיבוב. פעם, פעמיים ושלוש. 

"אז מה קורה, יעל?"

"לא כלום". המהום סתמי. יישרתי את מסגרת התמונה שהייתה מונחת על המדף במכתביה שבחדרנו המשותף. "מה צריך לקרות?"

"את מתארגנת", ציינה שולמית, "החלפת תלבושת".

"הום", הגבתי, "זה באמת מאורע נדיר, הא?"

"מה מאורע נדיר?"

"שאני מחליפה תלבושת", השתעלתי שיעול חטוף ומבוים, והצצתי בה מזווית עיני. 

"לא נדיר לגמרי", התנצלה שולמית, "אבל בכל אופן, אה, זה לא קורה הרבה".

"אני מפוזרת כזאת, לזה את מתכוונת?" חייכתי חיוך קטן, לא שמח בכלל, "ואני נשארת בתלבושת האחידה עד לכתי לישון, גם כשאמא מבקשת ממני להחליף".

"כשאמא מבקשת את מחליפה", התגוננה אחותי, מנסה לגונן בכך עליי, "רק כשהיא שוכחת לבקש ממך את נשארת בתלבושת עד הערב".

"ילדה טובה", אמרתי בעוקצנות, "שומעת בקול אמא. רק חבל שאת לא עורכת הדין שלי".

"לא ידעתי שזומנת למשפט".

"גם אני לא".

"ובכן", שולמית לא אהבה לעסוק בחילופי דברים עוקצניים, היא לא מתמחה בהם, למען האמת. "לאן את הולכת?"

"למה את שואלת?" קימרתי את גבותיי בחשד.

"יהודי עונה בשאלה", הצטחקה שולמית. 

לא עניתי לה. למה? ככה".

* * *

"...מיהרתי אל שתילי האבוקדו שלי. שתילי האבוקדו שהתפתלו על השיש, מתקשרים מעלה, מטפסים, שואפים לגובה. כמוני אני. אני שתלתי אותם, ואני זו שמטפלת בהם במסירות ובאימהיות. 

נכנסתי הביתה והלכתי אל שתילי האבוקדו. 

לא היה שם אף צמח.

"אמא!" קראתי, "איפה האבוקדו שלי?"

"אין אבוקדו בעונה זו", מיהרה אמי אל המטבח, וקולה היה מלא בתימהון. 

"לא, לא אבוקדו על הלחם, אבוקדו כזה!" הצבעתי על אדן החלון הריקני.

"אהה", אמי נאנחה, "נחמי החליטה לשחק אתם... את מבינה, חשבתי שהיא ישנה, אבל היא נכנסה למטבח וכבר..."

"לא!" צעקתי, "האבוקדו שלי! האבוקדו! שלי! מי הרשה לה לגעת בו? הוא שלי! כל דבר הורסים לי, כל דבר!" פרצתי בבכי סוער, שלא תאם את העלם האבוקדו. רצתי לחדרי, צנחתי על מיטתי בבכי תמרורים. אמא מיהרה אחריי, מנסה לומר: "תירגעי, יעל, היא רק תינוקת!"

אף אחד לא מבין אותי".

* * *

יעל סגרה את היומן, מזנקת ממקומה באימה כשרואה את השעה. היא תאחר לאסיפת הכיתה! היומן לפת את לבה ומחשבותיה. ובכן, יעל, אין חדש תחת השמש. מסתבר שתמיד היית ילדה לא קלה, ואף פעם לא שידרת על אותו גל עם אחותך ואמך. אין חדש תחת השמש. התנהגויות ומילים לא צצו בפתע פתאום כמו שחשבת. הם רק החריפו עם השנים. 

לפרקים הקודמים, לחצו כאן.